מה קורה כשאדם מותיר אחריו שתי בנות זוג? - במשפחות הכי טובות - הבלוג של יהודית מייזלס - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה קורה כשאדם מותיר אחריו שתי בנות זוג?

אם אדם מת מבלי שהשאיר צוואה, בת זוגו יורשת אותו - עד כאן חוק הירושה ברור. אבל מה קורה כשהמצב המשפחתי יותר מורכב, כמו למשל במקרה שהגבר חי עם שתי נשים?

תגובות
גבר ושתי נשים
Collins Tudor

חוק הירושה קובע כי אם אדם הולך לעולמו מבלי שהשאיר אחריו צוואה, בת זוגו יורשת אותו. אבל מה קורה אם אדם משאיר אחריו שתי בנות זוג?

אברהם היה נשוי במשך 20 שנים לרחל (השמות בדויים) ולשניים היו חמישה ילדים. בשלב מסוים, רחל חלתה באלצהיימר והפכה סיעודית. היא חדלה לזהות אנשים והפסיקה לתפקד באופן עצמאי. זמן מה אחר כך, אברהם פגש בת זוג חדשה בשם נעמי (שם בדוי), ושלושתם - אברהם, רחל ונעמי - התגוררו יחד בדירה אחת במשך 20 שנים נוספות. על אף רצונה העז של נעמי, לה ולאברהם לא נולדו ילדים משותפים.  

רחל היתה מרותקת למיטתה, לא דיברה ולא זיהתה אנשים, ונעמי טיפלה בה, רחצה אותה, הלבישה אותה ודאגה לה. היתה זו נעמי שבשל אהבתה העזה לאברהם, נטלה על עצמה את הטיפול ברחל והתעקשה לא לשלוח אותה למוסד סיעודי. אברהם ביקש מנעמי להפסיק לעבוד, והיא אכן עשתה זאת, תוך שהוא תומך בה כלכלית. בשל מצבה של רחל, אברהם לא יכול היה להתגרש ממנה, שכן היא לא היתה מסוגלת להביע הסכמה חופשית לגירושין, ועל פי הדין הדתי הגט צריך להתקבל על ידי האישה מתוך כוונה, הבנה ורצון חופשי.  

לאחר כעשרים שנות חיים משותפות, נפטר אברהם במפתיע מדום לב ולא הותיר אחריו צוואה. לאחר פטירתו, ארבעה מתוך חמשת ילדיו החלו מתכחשים לנעמי ולהיותה בת זוגו של אביהם. הם טענו שהיא היתה לא יותר מהמטפלת של אמם ולכן אינה זכאית לרשת אותו כבת זוג, שכן הוא נשוי לאמם.

מי שהביא את נעמי למשרדי, היתה דווקא הבת החמישית של אברהם ורחל. היא חשה קרובה לנעמי, מלווה בהכרת תודה על כל השנים שבהן טיפלה באמה וסברה שהיא ראויה לקבל רכוש מתוך עיזבון אביה. אחיה כעסו עליה על כך ולא דיברו איתה בגלל זה. מאוחר יותר גיליתי שהיריבות בין הילדים, כיום אנשים בשנות החמישים לחייהם, והחלוקה לשני מחנות - ארבעת האחים הגדולים מול האחות הקטנה - אפיינה אותם עוד מימי ילדותם. במסגרת טיפולי בתיק גיליתי שהשכנים והמכרים של אברהם ונעמי חשבו שהם נשואים, ופנו לנעמי כגברת גרינשטיין, שם משפחתו של אברהם.  

גבר ושתי נשים יפניות
Wikimedia

שתי בקשות לצווי ירושה הוגשו לרשם לענייני ירושה. ארבעת ילדיו הגדולים של המנוח הגישו בקשה למתן צו ירושה. הם השמיטו ממנה לחלוטין את עצם קיומה של נעמי כבת זוגו של אביהם, ולא הזכירו את 20 שנות חייהם המשותפים. נעמי, לעומת זאת, הגישה בקשה שבמסגרתה ביקשה לחלק את העיזבון בין כל בני המשפחה המורכבת הזו – מחצית לחמשת הילדים ומחצית שתתחלק בינה לבין רחל. נעמי ביקשה גם מזונות מן העיזבון בהסתמך על התמיכה הכלכלית שאברהם נתן לה והבטיח לה. היא טענה שיש להבחין בין הרכוש שאברהם צבר עם רחל, טרם נעמי הכירה אותו, לבין הרכוש שהיא צברה איתו בשנות חייהם המשותפים.  

מבחינה פורמלית, חוק הירושה מכיר בזכותם של איש ואישה החיים יחד כידועים בציבור לרשת האחד את השני כאילו היו נשואים, אבל זאת רק בתנאי ששני בני הזוג הידועים בציבור לא היו נשואים לאחרים בעת הפטירה. מאחר שאברהם היה נשוי לרחל, אז לפי לשון החוק היבש נעמי לא נחשבת כיורשת של אברהם. נעמי החליטה לאתגר את החוק ולטעון כי בשל מניעותו של אברהם להתגרש, לנוכח מצבה של רחל, הם בעצם גרושים בפועל, גם אם "על הנייר" עודם נשואים. 

אחד מתפקידי המשפט הוא לשקף את השינויים החברתיים ולתת להם מענה. היום קיימות תצורות משפחתיות מגוונות שאינן המשפחות הקלאסיות שהכרנו בעבר. אנשים מנהלים מערכות יחסים לעיתים עם יותר מבן זוג אחד; קיימות מערכות יחסים מחייבות ללא מגורים משותפים ולעיתים גם על פני מדינות שונות; ויש שאנשים חוברים יחד לצורך הורות משותפת מבלי שהם מקיימים בכלל קשר זוגי. 

בתי המשפט אכן ממלאים תפקיד חשוב בהתאמת המציאות העכשווית לחוקים, שהם לפעמים ארכאיים. כך למשל, בשנת 2003 הגיע לבית המשפט מקרה שאיתגר את הצורך הזה. סעיף 55 לחוק הירושה, העוסק בזכותם של ידועים בציבור לרשת, נוקט במילים "איש ואישה" החיים יחדיו. והנה, שני גברים מצאו עצמם מאתגרים את החוק הזה. מדובר בזוג גברים שניהלו מערכת יחסים רומנטית במשך למעלה מ-40 שנה. הם גרו יחד וקיימו משק בית משותף בדירת עמידר שהיתה שייכת לאחד מהם. בן הזוג שהיה בעל הדירה נפטר, ומאחר שלא השאיר אחריו צוואה, הגיש בן זוגו בקשה לרשת אותו. הוא הצהיר כי הוא הידוע בציבור שלו.

בן הזוג טען, בין היתר, שלא די ליישם את מילות החוק, אלא יש לפרש אותן באופן עכשווי שאינו יוצר אפליה לרעת בני זוג חד מיניים. עמדת המדינה היתה שבן הזוג אינו רשאי לרשת משום שאותו סעיף בחוק הירושה (שנחקק ב-1965) נוקט במפורש במילים "איש ואישה". במקרה הזה, לא היו למנוח קרובי משפחה, כך שמשמעות דחיית תביעתו של בן הזוג היתה שהדירה תעבור לבעלות המדינה. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את עמדת המדינה לנוכח מילות החוק, ואולם בית המשפט המחוזי הפך את ההכרעה בפסק דין יצירתי, בו נקבע כי יש לראות בביטוי "איש ואישה" מַפְתֵּחַ ולא מנעול ועל כן ניתן לפרשו גם כאיש ואיש, וזאת כדי להתאים את מילות החוק לרוח התקופה.

חיים כהן, שופט בית המשפט העליון לשעבר, כתב פעם: "מחוקק שדיבר לפני מאה שנים במרכבות וסוסים, יתפרש היום כאילו התכוון למכוניות". המחוקק צריך לחשוב על תיקונים לחוק שישקפו את רוח התקופה, ובתי המשפט מצדם צריכים ויכולים למצוא פתרונות יצירתיים כאשר נוצר פער בין נוסח החוק לבין כוונת המחוקק.

מאחר שלא תמיד בתי המשפט פועלים באופן הזה, המקרים האלה בהם יש פער בין לשון החוק לבין רוח התקופה גורמים לחוסר וודאות משפטית. בגלל חוסר הוודאות של ניהול הליך משפטי והסיכון של כל צד בהפסד מלא, החליטו הצדדים בתיק של נעמי ורחל להעדיף הליך של גישור. ההליך הסתיים לא רק בהסכם ובו פתרון יצירתי וצודק יותר לחלוקת הרכוש בין הדמויות הרבות, אלא גם בפיוס בקרב המשפחה הפצועה והמורכבת הזאת.

הפרטים בכתבה זו שונו כדי לשמור על פרטיות הנוגעים בדבר

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#