להיקשר למקום זה הדבר האחרון שאת רוצה כשאת נודדת

מכל הבתים שעברנו, זה היה האהוב עלינו ביותר. היום אני מבינה שזה לא איך שבית נראה, זה מה הוא עושה בשבילך. והבית הזה התמתח בשבילנו כמו רחם

מיה טבת דיין
מיה טבת דיין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיה טבת דיין
הוא היה קצת כמו הכלבה שלנו, הכי זקן בשכונה ואף אחד לא רצה לאמץ אותו. אבל בשבילנו הוא היה גן עדןקרדיט: מיה טבת-דיין
מיה טבת דיין
מיה טבת דיין

1.

הלכתי השבוע לבקר את הבית שגרנו בו. יותר נכון, את המקום שבו עמד הבית שלנו לפני שהרסו אותו, זמן לא רב לאחר שעזבנו את קנדה. זה היה מראש הדיל: נשכור אותו עד שייהרס. אבל חוזה של שנה התארך לשנתיים ושנתיים לשלוש ולבסוף עזבנו את הבית הזה לפני שהוא עזב אותנו. מכיוון שכבר היינו רחוקים, בארץ אחרת, זה היה קצת דומה למוות של מישהו שלא ראית זמן רב; אם לא הייתי הולכת לבקר שם השבוע יכולתי להמשיך ולדמיין שהוא עדיין עומד במקומו כרגיל.

מיה טבת דיין
כמה אפשר להישאר בתנועה כשאת נקשרת למקום אחד? כמה אפשר להתקדם כשאת מפנה את המבט אחורה?צילום: מיה טבת-דיין

2.

ברחוב 11 הכל נראה בדיוק כפי שהשארנו אותו לפני שנה, בתי השכנים, החצרות, החניה הקבועה מתחת לעץ, רק שבמקום הבית שלנו עומד שלד של בית אחר, גבוה ומרובע מאוד. הבית שגרנו בו נבנה ב-1926 והיתה לו קומה אחת וחלון מלבני רחב שפנה לגינה ולעץ המייפל האדום. החלון הזה היה כמו העין הפקוחה תמיד של הבית וכל מי שנכנס אלינו מיד התיישב מולו ונאנח. למה בעצם לא בונים ככה יותר? השלד שניצב שם נראה בדיוק כמו הוילה מימין וכמו זו ממול, די ברור שבגלל שהוא דומה כל כך הוא הולך להיות מחוק לגמרי בנוף הבתים האחרים בבלוק שהיה פעם שלנו.

3.

שני פועלים סינים ישבו ואכלו ארוחת צהריים בתוך החדר שיום אחד יהיה סלון. כל העצים נעקרו. המייפל. האשוח. והעץ שמעולם לא ביררתי מה שמו אבל שצמח לרוחב במקום לגובה ושהילדות אהבו לטפס ולשבת עליו. נעקרו גם השיחים שמישהו, הרבה לפני שעברנו לשם, קבר תחתיהם כלב. וגם כל התותים שאבא שלי שתל באחד הביקורים אצלנו והגזרים, הבצלים ותפוחי האדמה. לרגע ייסרתי את עצמי בשאלה איפה הם עכשיו, כל הצמחים האלה שפרחו שם עשרות שנים ללא הפרעה. ואז אמרתי לעצמי נו מיה, כאילו שלא איבדת אף אחד מעולם. ונפרדתי בלב מכל אחד מהצמחים ומתוך הרגל נשארתי לעמוד שם.

מיה טבת דיין
מכיוון שכבר היינו רחוקים, בארץ אחרת, זה היה קצת דומה למוות של מישהו שלא ראית זמן רבצילום: מיה טבת-דיין

4.

מכל הבתים שעברנו, זה היה האהוב עלינו ביותר. הוא היה קצת כמו הכלבה שלנו, הכי זקן בשכונה ואף אחד לא רצה לאמץ אותו. אבל בשבילנו הוא היה גן עדן. זה היה בית שכל פעם התגלה לנו בו עוד חדר, עוד ארון, עוד חלל. למטה גילינו דירה שלמה ואח שלי שהגיע לונקובר לשנתיים התגורר בה איתנו. בבית הזה היינו מעין משפחה מורחבת ובימי שישי עשינו ארוחות ומסיבות ריקודים לכל החברים הקנדיים שלנו. למרות שהוא גם היה יפה בעינינו, אני היום מבינה שזה לא איך שבית נראה, זה מה הוא עושה בשבילך. והבית הזה התמתח בשבילנו כמו רחם. שיפצנו בו רהיטים, גידלנו ירקות, אירחנו משפחות, הולדנו ילדה, לא היה רצון שלנו שהבית הזה לא הצליח להכיל.

מיה טבת-דיין
הבית שגרנו בו נבנה ב-1926 והיתה לו קומה אחת וחלון מלבני רחב שפנה לגינה ולעץ המייפל האדוםצילום: מיה טבת-דיין

5.

כשעמדתי השבוע מול החצר הפעורה הרגשתי כמו שסבתא שלי הרגישה כשהלכה איתנו ברחובות תל אביב: כאן היה הצריף שלנו, היא הצביעה על דיזינגוף סנטר, וכאן חנות התבן לסוסים. בינינו, היא יכלה להגיד מה שבא לה, כי מי יכל לסתור אותה? היא היתה היחידה שנשארה עם הזיכרון. עכשיו אני הייתי זו שנשארה עם הזיכרון. ואפילו לא היה לי למי לספר. למי איכפת ששכבנו לילה שלם על השטיח בסלון כדי לראות את השלג נופל? או שלמטה מצאנו חדר סודי ובתוכו דלת קטנה שמובילה לחדר סודי נוסף? אז צילמתי כמה תמונות של הבור העמוק שנחפר באדמה ושלחתי בוואטסאפ לאחי.

6.

להיקשר למקום זה הדבר האחרון שאת רוצה כשאת נודדת. גם ככה שום מקום שאת נודדת אליו הוא לא שלך. וזה בדיוק מה שקונה לך חופש: את לא אחוזה בשום אדמה או בית ושום אדמה או בית לא אוחזים בך. אבל מה עושים כשזה לפתע קורה ואין לך על כך שליטה? כמה אפשר להישאר בתנועה כשאת נקשרת למקום אחד? כמה אפשר להתקדם כשאת מפנה את המבט אחורה?

מיה טבת-דיין
ברחוב 11 הכל נראה בדיוק כפי שהשארנו אותו לפני שנהצילום: מיה טבת-דיין

7.

בדרך חזרה לאוטו הצצתי בחצר האחורית. גם היא הפכה לבור אבל בקצה שלה מצאתי פיסה קטנה של גינה שנשכחה כפי שהיתה. רצועת דשא צרה. עץ שנהגנו לתלות עליו ערסל. שרך עם עלים בצורת לב. ושם, בין כל אלה, היה זרוק דלי. זה היה סתם דלי פלסטיק קטן שקנינו פעם בדולר סטור בדרך לחוף . הילדות ערבבו בו בוץ ודשא כשדמיינו שהן עושות כישופים. הכלבה לעסה אותו קצת מלמעלה. מי היה מאמין שמכל מה שהיינו במקום הזה דווקא הדלי ישאר עד אחרון לזיכרון? זו חתיכת תפקיד, אמרתי לו. ודמיינתי שהוא מבין. שהוא יישא באחריות הזאת. ואז הלכתי משם, כמו שהולכים בטקסי לוויה בהודו, בלי להביט לאחור.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ