שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הבת יצאה למחנה קיץ וכבר שבועיים אני בגמילה

מיה טבת דיין
מיה טבת דיין
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מחנה קיץ בצפון קרוליינה. ההורים האחרים בסביבה עשו רושם רגוע יותר
מחנה קיץ בצפון קרוליינה. ההורים האחרים בסביבה עשו רושם רגוע יותרקרדיט: Gray Whitley, AP
מיה טבת דיין
מיה טבת דיין

1.

כבר שבועיים שאביגיל, הגדולה שלי, במחנה קיץ. שבועיים לא ראיתי אותה, חוץ מאשר בתמונות שעולות פה ושם לאתר של המחנה. שבועיים לא שמעתי אותה, כי אסור טלפונים ושיחות הביתה. היא שלחה מכתב וככה אני יודעת שב-1 באוגוסט, לפני כעשרה ימים, הגישו חומוס לארוחת ערב. במכתב מ-2 בחודש כתבה שהיא לא אוהבת לשחות עם דגים באגם. היא כתבה "לסחות" וגם "עגם". אחר כך נראה שהתעצלה להמשיך לכתוב. זה סימן טוב? אולי. בכל מקרה בלי מכתבים ניאלץ לחכות עד סיום המחנה, בעוד שבוע, כדי לשאול אותה איך היה וכדי שהיא תסכם שלושה שבועות במלה אחת: כיף.

2.

זו השנה השנייה שהיא יוצאת למחנה קיץ. בשנה שעברה זה היה על הר במרחק שלוש שעות מוונקובר. גם אז אסור היה להורים להגיע או ליצור קשר. השנה התלבטנו בין מחנה ששוכן על אי במרחק שתי מעבורות מכאן לבין זה שנמצא שש שעות מזרחה, אבל לפחות שש שעות של יבשה. ברגעים האלה תמיד פוגשת אותי מחשבת השואה הקטנה ויחד איתה השאלה הקבועה: מאיפה - אם חס וחלילה יהיה צורך - יהיה הכי קל לחלץ את בתי ולברוח. היו כמובן עוד שיקולים, אבל בסופו של דבר לא משנה כמה טוב המחנה בלב ים, זה השיקול שהכריע.

3.

ההורים האחרים בסביבה עשו רושם רגוע יותר. יש לי חברות ששולחות ילדים גם למחנה של חודש ושל שישה שבועות. "זה יקרה גם לכם", הבטיחה לי בחיוך אמא אחת עם חצאית טניס. אבל גם טניס לא קרה לי מעולם. אז מאיפה פתאום יקרה לי הדבר הזה של להתנתק לשבועות מהילדה שלי בלי שישרוף בגוף?

סרטון תדמית לאחד ממחנות הקיץ בקנדה. ככה זה נראה

4.

סדר היום של המחנה נמצא באתר: בשמונה קמים, בשמונה וחצי יוצאים לארוחת בוקר ומנקים את בקתת העץ, בתשע וחצי שיעור שחיה באגם ואחריו שני חוגים. לפני חצי שנה הבת שלי בחרה שישה מתוך 24 חוגים. לאיזה מהם שובצה בסוף? דברו איתי בעוד שבוע. באחת ארוחת צהריים. בשתיים מנוחה. בשלוש קיאקים באגם. בארבע קרטיבים. אחר כך משחק בבקתה, ארוחת ערב וקומזיץ אל תוך הלילה. אנחנו יודעים את סדר היום הזה בעל פה כי זו הדרך היחידה לנחש איפה היא עכשיו. מדי פעם מישהו מאיתנו מציץ בשעון ואומר, "חמש וחצי, קיר חבלים!" או "יוצאים לאגם". כלומר, לעגם.

5.

אביגיל נסעה למחנה בלי להכיר אף ילדה. חודשים דאגתי מזה שכל הבנות האחרות בבקתה שלה יגיעו עם חברות מהבית. או שיגיעו חבורות מבית הספר. ניסיתי להכיר לה ילדות מראש, אבל זה לא הלך. בסוף כשנדנדתי לה בפעם האלף היא אמרה "אמא, אבל זה מה שמרגש אותי, להכיר חברות שם. וחוץ מזה אני גם אוהבת להיות לבד". זה השתיק אותי לעשרים השנים הבאות וגם נתתי לעצמי בסתר אות מופת על אמהות טובה, למרות שבכלל לא בטוח שבזכותי היא ככה.

6.

בגילה לא הסכמתי ללכת אפילו לקייטנת ילדי העובדים של התעשייה האווירית. אפילו לא כשהבטיחו במתנה מגבת. אבל המחנה קיץ לא דומה בכלום לקייטנות הילדות שלי. הוא דומה לקייטנות מהילדות של אחרים. אלו שהיינו רואים בטלוויזיה. מרחבי דשא ירוקים, מים, מקלחות עץ, איילים בין העצים וסנדוויצ'ים של מרשמלו עם ביסקוויטים על האש. כשהורדנו אותה שם, הראל בקושי הצליח לעזוב. ולא רק כי היה לו קשה להיפרד ממנה.

מחנה קיץ ליהודים אמריקאים, שנות שלושים של המאה שעברה
מחנה קיץ ליהודים אמריקאים, שנות שלושים של המאה שעברהצילום: Surprise Lake Camp

7.

המחנה הזה הוא עוד פן של החלום האמריקאי, ונדמה שהוא נשאר כפי שהיה לפני עשרות שנים. המכתבים נשלחים עם בול, טבע ללא הורים, ללא שיחות עם ההורים וללא מריבות עם ההורים. וזה לא שאנחנו רבים הרבה. במיוחד עם אביגיל כמעט אין ריבים לעולם. אבל גם אין לה את האפשרות לנסוע לסבא וסבתא לשבועיים-שלושה, כפי שהיו שולחים אותי מדי קיץ לסבי בקיבוץ. אין לה את האפשרות להשתחרר מדיאלוג אחד, עם ההורים שלה, ולעבור לדיאלוג אחר, למבוגרים אחרים, לחוקיות אחרת. אני חושבת על הקייצים בקיבוץ ועל כך שהרבה מהכתיבה שלי תמיד חוזרת לשם. אז נכון, אלו היו רק קייצים, אבל כמה אחוזים ממני באמת עשויים מהם? הרבה מאוד.

8.

שבועיים שלא דיברתי עם אביגיל אבל אני יודעת שהיא לא לבד. בתמונות המעטות שראינו היא מצולמת עם ילדה חייכנית אחרת והן תמיד מחובקות. היא נראית שזופה ושמחה. יש לה שתי צמות ותסרוקת שלא הכרתי. היא עושה תנועות חדשות עם הידיים. קושרת חולצה. היא שלי אבל גם של עצמה. אולי בעיקר של עצמה עכשיו. שזה בסדר. זה יותר מבסדר. רק שלהיות ההורה בסיפור הזה, איזה געגוע זה, אלוהים.

מיה טבת דיין
מיה טבת דיין |לאן שנצוף שם בית

ד"ר מיה טבת דיין היא סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה לספרות לשנת 2018, מחברת הספרים "לאן שנצוף שם בית" (שירה, 2018), "ויהי ערב, ויהי תוהו" (פרדס, 2015), "אלף שנים לחכות" (כנרת זב"מ, 2011).

בשנים האחרונות היא ומשפחתה נמצאים במסע בין יבשות בניסיון לייצר אורח חיים שונה, שאותו היא מכנה "היציאה מהמטריקס". 

לאתר האישי

לעמוד הפייסבוק

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ