הנה התשובה שלי למה חזרנו לישראל

כמה קל להכין את הרשימה למה לא לחזור לישראל. יותר קשה להכין את הרשימה למה כן. דווקא בשיטוט מקרי בפייסבוק נתקלתי בניסוח המוצלח ביותר, שמשמש לי מאז כמטאפורה לשאלה למה שבנו לפה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מיה טבת דיין
אחרי הכל מי חוזר היום? אנחנו כמו סלמון ששוחה נגד הזרם בנהר. זו תקופת הבהלה לדרכון הזר. לרילוקיישן. לחיים האחרים

1.

ביום שני האחרון חזרנו לארץ. לא לביקור. לא לתקופת ניסיון. לא לכמה חודשים ואז נראה. את כל אלה עשינו כבר בשנים האחרונות. ביום שני פשוט חזרנו. ככה. במילה אחת. בלי התניות או סייגים או מבחנים. בשבת בלילה עלינו עם עשרה תיקים על מטוס וביום שני לפנות בוקר נחתנו ולשמחתנו גם כל התיקים הגיעו. חזרנו.

2.

״למה לחזור?״ שאלו אותי אולי מאה פעמים בחודש האחרון. מי לא שאל. בפייסבוק, חברים בקנדה. חברים בישראל. אפילו כמה בני משפחה שביקשו להישאר בעילום שם. אחרי הכל מי חוזר היום? אנחנו כמו סלמון ששוחה נגד הזרם בנהר. זו תקופת הבהלה לדרכון הזר. לרילוקיישן. לחיים האחרים. מהגרים ישראלים שפגשנו בשנים הללו אהבו לומר שמרגע שטעמו את הפרי האסור לעולם לא יוכלו לחזור מגן עדן. אני לא אמרתי משפטים כאלה אבל בדרכי גם לי יש יד במעל. שיתפתי לא מעט על ״החיים האחרים" בשנים האחרונות. לא אמרתי עליהם דברים מאוד קשים.

3.

כמה קל להכין את הרשימה למה לא לחזור. בחו"ל יש כיתות קטנות ושלוות, מורים שלעולם אינם צועקים, הירוק מקיף את הילדים שלך מכל עבר, בעלי חיים, כבוד לטבע ולאדמה, וסתם לזולת. השקט שיש במקום בו איש אינו מתחרה בך על התור, על קצבאות, על מקום. החוגים, המיסוי הנמוך, הדלק הזול, הרכבים הזולים, האוכל הזול, והזמן המשפחתי שמתפנה בזכות הזול הזה, כי אינך נאבק כלכלית כדי לשרוד. ועוד לא אמרנו שלום, וכן אמרנו שלווה, אבל למה לא לומר את זה שוב. 

כל מהגר גוזר על עצמו חיים שבהם עד סוף ימיו יהיה זר לעצמו. זה משפט כל כך יפה. להיות זר לעצמך

4.

יותר קשה להכין את הרשימה למה כן לחזור. כי למה? אמא שלי טענה תמיד שהגירה צריכה להיות מוצא אחרון. למקרים של חיים ומוות. כי כל מהגר גוזר על עצמו חיים שבהם עד סוף ימיו יהיה זר לעצמו. זה משפט כל כך יפה. להיות זר לעצמך. רק שלדעתי מבינים אותו רק כשפוגשים מהגרים מקרוב. כאלה שמבקשים לברוא את עצמם מחדש. להיות אמריקאים, או אוסטרליים. לשכוח את העבר. לדבר בשפה אחרת עם הילדים. לשחק גולף. למלא תרנגול הודו. לא להסתכל לאחור. אמא שלי אמרה שמהגרים רבים נשארת קליפת עצמם. גם זה משפט כל כך יפה. וגם עצוב ונכון.

5.

כשנסענו לא ביקשנו להיות זרים לעצמנו. לא ביקשנו להמציא לנו זהות חדשה. עתיד מנותק מעבר. לא. רצינו לטעום חיים במקום אחר בלי לאבד את מי שאנחנו. אבל כל מהגר טוב יודע שבחיי הגירה מסתתרות צמתים. למשל, לפני שהילדים ייכנסו לתיכון. או לפני שילכו לקולג'. לפעמים אלו נקודות אל חזור. אחריהן הילדים שלך כבר עברו באותה מנהרה צרה שמהעבר השני שלה הזהות שלהם אחרת משלך. האם זו בעיה? בשבילי כן.

שיתפתי לא מעט על ״החיים האחרים" בשנים האחרונות, ולא אמרתי עליהם דברים מאוד קשים

6.

לזרות יש מחיר ומרגישים אותו בגוף. השפה הזרה שוברת את הפה. גם אם את מרצה באוניברסיטה בשפה הזאת, היא לא שפת הלב שלך, הכעס, האהבה. המעבר לתרבות אחרת מכופף משהו שבעיקר את מרגישה בזקיפות הקומה שלך. איש אינו יודע איך לאכול אותך. איך להבין מי את. יש מי שיכבדו אותך ואחרים שיעליבו אותך עד עפר, כשידברו אלייך כמו אל מאותגרת שכלית. הזרות קרה בחורף העצום והגדול ומרעיבה את העור שלך כשאפילו בקיץ אין מספיק שמש. וזה הולך גם הפוך. יותר מדי שמש ומעט מדי חורף, למשל. כשהיותר מדי והמעט מדי נמדדים תמיד ביחס למקום שממנו הגעת.

7.

אבל בסופו של דבר, דווקא בשיטוט מקרי בפייסבוק נתקלתי בניסוח המוצלח ביותר. מישהי כתבה, ואני אפילו לא צילמתי מסך, אז אני לא זוכרת את שמה כדי לתת לה קרדיט עליו. היא חזרה מארצות הברית אחרי 16 שנים, ותשובתה לכל השואלים "למה" היתה משהו כזה: ארצות הברית היא כמו גבר שההורים שידכו לי. הוא חתיך, עשיר, מתנהג יפה, מתעמל, תרבותי, מנומס ואומר את המילים הנכונות. אבל הוא לא עושה לי את זה ואני לא מתכוונת לבזבז עכשיו את השנים הטובות שלי על הקשר הזה.

כמה פשוט. מאז אני משתמשת במטאפורה שלה כבשלי. אם להיות ספציפיים לגביה, ישראל היא הגבר שלי. ואין לי אשליות לגביו. היא גבר בעייתי מאוד. נוטה למצבי רוח תנודתיים. מתפרץ בקלות. מתלהב בקלות. חם ורומנטי לתעתע. שלא לומר שרמנטי. בעל יופי טבעי, אבל מזניח את עצמו. רוקד לך באמצע הסלון. אחר כך נכנס לדכאונות. נותן לאמא שלו להתערב לכם בקשר. הוא חי מהיד אל הפה. בזבזן ללא הכרה. ואם להיות כנה, אין לי מושג אם יש לקשר הזה עתיד. אני רק יודעת שישראל היא הגבר שלי ואני חוזרת כדי להיות איתו.

מיה טבת דיין

מיה טבת דיין | לאן שנצוף שם בית

ד"ר מיה טבת דיין היא סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה לספרות לשנת 2018, מחברת הספרים "לאן שנצוף שם בית" (שירה, 2018), "ויהי ערב, ויהי תוהו" (פרדס, 2015), "אלף שנים לחכות" (כנרת זב"מ, 2011).

בשנים האחרונות היא ומשפחתה נמצאים במסע בין יבשות בניסיון לייצר אורח חיים שונה, שאותו היא מכנה "היציאה מהמטריקס". 

לאתר האישי

לעמוד הפייסבוק

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ