אז איך אתם מתאקלמים בישראל?

אני נשאלת את השאלה הזאת כמעט מדי יום. לא יודעת. המילה להתאקלם יפה כל כך. היא נגזרת מהמילה אקלים. ואני תמיד הייתי יצור של אקלים ים תיכוני. אולי בגלל זה עד עכשיו אין לי ממש תשובה לשאלה

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיה טבת דיין
הנחיתה בישראל לא היתה שונה מהנחיתות שלנו במקומות אחרים בשנים האחרונותקרדיט: מיה טבת-דיין

1.

אני נשאלת את השאלה הזאת כמעט מדי יום, כמעט מרגע שהגענו. וכבר חודשיים שאין לי תשובה. בהתחלה נכנסנו לדירה שהיתה בה רק רצפה. לא שלחנו כלום מקנדה. לא מכולה, לא רהיטים. וכשהגענו לפה לא היה לנו כוח להתחיל לאסוף הכל מהתחלה. אולי היינו מותשים מנסיעות ומנחיתות. אולי שמחנו להפשיר בשמש הקיץ מכל החורפים הארוכים שעברנו. ואולי פשוט היה נחמד לחיות פתאום על רצפה באמצע החיים. בלי חפצים, בלי ארונות, בלי לסדר ולנקות כל היום. היה נחמד לישון על רצפה. לאכול על רצפה. לשחק על רצפה. להרגיש תיירים על רצפה. אולי בגלל זה לא יכולנו לענות על השאלה איך התאקלמנו. לא עסקנו בלהתאקלם.

2.

כל מה שכדאי לקרוא על ילדים, הורות ומשפחה

בספטמבר כבר קנינו ספה ושטיח. שלחנו את הילדות לבית ספר. רכשנו כרטיס נטען לאוטובוס. רשמנו לחוגים. החלפנו את הכיריים שהיו מקולקלים והתחלנו לבשל. היו לנו ארבע צלחות ושישה מזלגות. אכלנו בתורות. חברים שאלו אם אנחנו צריכים משהו, ענינו שכלום. רק לקראת החגים תלינו מדפים והנחנו עליהם בגדים. אבל רק בגדי קיץ. אחרי קנדה כל העונות בארץ נראות לנו כמו קיץ אחד מתמשך. מתישהו מצאנו סופרמרקט ועשינו בו כרטיס חבר. התחלנו לצבור נקודות. השטיח התלכלך וקנינו שואב. בדואר הגיעו קופסאות עם פסלי עץ קטנים שקנינו בהודו והבית התמלא דמויות צבעוניות. אז איך אתם מתאקלמים? המשיכו לשאול אותי. וואלה, עניתי. לא יודעת.

מיה טבת דיין
לאחר חודשיים בישראל, הילדות חוות את הרעש בבית הספר כהתרחשות משחררתצילום: מיה טבת-דיין

3.

באופן משונה, הנחיתה בישראל לא היתה שונה מהנחיתות שלנו במקומות אחרים בשנים האחרונות. גם בקנדה חיינו איזה זמן על רצפה. עד שאספנו דברים. נרשמנו לבית ספר. בהודו הבית היה מסודר יותר, אבל הילדות היו צריכות להיקלט בחוגים, למצוא חברות. בכל מקום מחדש נטרף סדר היום המשפחתי ואז נבנה בתבנית המקום. אנשים חדשים הפכו בבת אחת למרכז חיינו. בכל מקום התגוררנו חודשים ארוכים, לפעמים שנים, משתייכים ולא שייכים, קבועים-זמניים, תיירים ארוכי זמן, פקוחים למתרחש. האם יכול להיות שאין הבדל בין הגירה למקום אחד לבין הגירה למקום אחר? ואולי מרגע שיצאנו לחיי מסע לא נוכל יותר לחזור? אולי מעכשיו כל מקום, אפילו הבית, ייראה לנו כמו עוד תחנה בזמן?  

4.

הילדות, למשל. ככה הן רגילות. להתבונן סביבן במבטים של תיירות. ביום כיפור סירבו לרכב על אופניים. במקום, הן צעדו איתנו ברחובות בלסת שמוטה. "אני לא מבינה", אמרה הגדולה, "יש להם פה חוק שאוסר על מכוניות לנסוע?", וכשהבינה שאין חוק כזה שאלה, "הם לא מבינים שזה נורא מסוכן?". כשילדות מהכיתה קראו לה לרדת לגינה היא וידאה פעמיים שזה בסדר. בקנדה כל קביעה עברה דרך ההורים ימים או שבועות מראש. כשעמדה במשמרות הבטיחות, אחת האימהות זירזה אותה "אין לנו את כל היום". הבת שלי התעקשה לספור חמש שניות מהתחלפות הרמזור, לפי הנוהל. "למה הם ממהרים פה לכל מקום?", היא שאלה אותי בבית. עדיין מדברת "עליהם", על ה"מקומיים", עדיין זו שהגיעה מבחוץ.

מיה טבת דיין
הילדות מבולבלות ומאושרות מהספונטניות של אורח החיים. המומות מהקללות. קופאות עדיין מול חוסר האירגון של הצופיםצילום: מיה טבת-דיין

5.

נשטפנו מבול אזהרות לפני שחזרנו. המזהירים היו בעיקר ישראלים אחרים בחו"ל: לילדות צפוי מפח נפש נוראי בבית הספר בישראל. הכבישים איומים. החדשות יחרבו את הנפש. כל מה ששכחנו בשנים של מסע ומרחק יחזור אלינו כבומרנג. הלחץ. החיספוס. הצפיפות. הצעקות. לאחר חודשיים בישראל הילדות חוות את הרעש בבית הספר כהתרחשות משחררת. הן משתאות מכך שהמורות עונות בוואטסאפ. גם בלילה. מבולבלות ומאושרות מהספונטניות של אורח החיים. המומות מהקללות. קופאות עדיין מול חוסר האירגון של הצופים. הן לא מחוברות לטלוויזיה או לחדשות. אין להן מושג מה זה הפסטיגל ומי זו נועה קירל, וגם לא מה הן רקטות ולמה לא מוקמת ממשלה. הן מתגעגעות ליער שבו גדלו, אבל אוהבות את הים. הן מנוסות במדינות עולם ראשון ועולם שלישי, באנשים בצבעים שונים, בשפות שונות, ואולי בזכות זה הן לא ממש עושות עניין מכלום. ערבים ויהודים, ילדים ומבוגרים, סודנים, תאילנדים. הן לא רואות הבדל. לאחרונה שאלתי את האמצעית איפה הכי טוב לחיות. היא אמרה: אני כבר לא יודעת. זו היתה התשובה שהכי רציתי לשמוע.

 6.

המילה להתאקלם יפה כל כך. היא נגזרת מהמילה אקלים. מהתנהגותם של צמחים שמלמדים את עצמם לפרוח באקלים חדש. אני חושבת על החורף הקנדי ועל הקיץ ההודי, שמעולם לא התחברתי אליהם. ועל כך שמסביבנו היו אנשים שהיגרו מסיבות אקלימיות. לא יכלו לשאת את הקור בגרמניה. את החום במזרח אסיה. והם באמת היו מאושרים במקומם החדש, כי אולי כשהגוף שלך באקלים המתאים כל השאר איכשהו מסתדר. הרבה לפני שאלות חיים גדולות של מלחמות, פרנסה, גזענות, פקקים. בראשית היה האקלים. המקום שבו את יכולה לפרוח. ואני תמיד הייתי יצור של אקלים ים תיכוני. אולי בגלל זה עד עכשיו אין לי ממש תשובה לשאלה. אולי מראש לא באמת היינו צריכים להתאקלם.    

מיה טבת דיין

מיה טבת דיין | |לאן שנצוף שם בית

ד"ר מיה טבת דיין היא סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה לספרות לשנת 2018, מחברת הספרים "לאן שנצוף שם בית" (שירה, 2018), "ויהי ערב, ויהי תוהו" (פרדס, 2015), "אלף שנים לחכות" (כנרת זב"מ, 2011).

בשנים האחרונות היא ומשפחתה נמצאים במסע בין יבשות בניסיון לייצר אורח חיים שונה, שאותו היא מכנה "היציאה מהמטריקס". 

לאתר האישי

לעמוד הפייסבוק

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ