בלוגנני / הבלוג של מיקה גנני

בוקר בגן, המון ילדים והורים סביב. אחת האמהות נכנסת נסערת: "אל תשאלי מה קרה אתמול! שיחקנו בבית אחר הצהריים, ופתאום הוא קרא לי מיקה!" (כלומר, בשם שלי, הגננת שלו). אני מחייכת בנימוס. קשה לי לספור כמה פעמים כבר הייתי בשיחה הזו.

נשמי עמוק, בואי נשים את העלבון רגע בצד ונחשוב על זה: האם זה באמת כל כך נורא? ואם היא היתה שומעת כמה פעמים ביום הילדים קוראים לי "אמא", האם זה היה משנה את דעתה? האם היתה נעלבת פחות? (ככל הנראה לא). אני מבינה שאני לא אמא שלו ושהיא לא הגננת שלו, האם יש לאמהות ספק שגם הילדים מבינים את זה? הילד הזה הרי לא באמת התבלבל בזהויות, אלא רק בשמות.

הרבה כישורים צריך בשביל להיות גננת, את רובם מלמדים במוסדות השונים, את חלקם מביאים מהבית, את חלקם צריך ללמוד מהעבודה האמיתית, אבל יש דבר אחד שלא מלמדים וממש אי אפשר בלעדיו - זיכרון. זיכרון של גננת זה זיכרון מסוג מיוחד. מורכב ומסועף ומנוצל לעשרות שימושים שונים. בעיניי הוא לגמרי שווה מחקר.

אני ידועה לשמצה בתחום הזיכרון. מקרה קיצון. פתקים ורשימות בכל מקום, תזכורות מצפצפות, חלקן כתובות בטוש על היד. במקרים חשובים מאד, אני ממנה אנשים נוספים שיזכירו לי לזכור. פעם הייתי הקומפיוטר, אחת הזוכרות הגדולות, זו שאומרים עליה "מיקה בטוח תזכור". והיום? ההיפך המוחלט. אבל יש לכך סיבה - הזיכרון שלי תפוס בכל כך הרבה מידע, שאין כבר מקום על הדיסקט.