"והגדת לבנך" מסרים אופטימים וחיוביים - דברים שלמדתי מילדיי - הבלוג של ניצן ויסברג - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"והגדת לבנך" מסרים אופטימים וחיוביים

פסח הוא זמן טוב לדון בנפלאות המיתוסים העוברים מדור לדור. אפשר להעביר באמצעותם מוסר השכל אופטימי וחיובי, ואפשר גם לזרוע באמצעותם שנאה ופחד, כפי שקורה בחלקים מסוימים בישראל כיום

תגובות
סדר פסח
מארק ניימן / לע"מ

חוקר המיתוסים האמריקאי, ג'וזף קמבל, מי שחקר מיתוסים מכל העולם, גילה שכולם חולקים את אותו מבנה סיפורי, אותו הוא כינה "מסע הגיבור". המיתוס מתחיל עם גיבור שלא יודע שהוא הגיבור. הוא חי בעולם שמשהו בו אינו כשורה, ואז מקבל קריאה לצאת למסע. בדרך כלל, הגיבור מסרב תחילה לקריאה, אבל בהמשך חוזר אליה ומתרצה. לרוב, הגיבור מקבל מתנה כלשהי שעוזרת לו במסע, ומהרגע שיצא הוא נכנס לעולם קסום, שבו הוא נאבק בדמויות שונות בעלות כוחות גדולים ממנו. דרך המאבקים הוא נחשף לערכיו הגבוהים ומגלה את כוחו שלו, כוחו של הגיבור. לכשהשיג את המטרה שנתגלתה תוך כדי המסע, הוא חוזר לעולמו הראשון ומביא לו את המזור המיוחל.

את התבנית הזו אפשר למצוא בסיפור יציאת מצרים, שם מסע הגיבור הוא של משה. אפשר למצוא אותו גם במסע הגיבור של בודהה, ישוע, פרסאוס, אליס בארץ הפלאות, דורותי בארץ עוץ, לוק סקייווקר, וניאו במטריקס. הגיבורים אומנם שונים, האתגרים ותפאורה מגוונים, הערכים שבאים לידי ביטוי במהלך הסיפור משתנים ומוסרי ההשכל מעודכנים לפי הקהל והמסורת, אבל התבנית הסיפורית זהה.

בדיוק בשל כך, סיפור יציאת מצרים הוא פתח עבורינו להבין אמת עמוקה על העולם, היהודי והאוניברסלי, העכשווי וההיסטורי. מאז ומעולם השתמשו בני אדם במיתוסים כדי להתאחד עם בני אדם אחרים לכדי קהילה שטווה משמעות באמצעות המיתוסים המשותפים שהל.

רבים נתנו פרשנות למיתוס יציאת מצרים לאורך ההיסטוריה היהודית. באמנות ניתן לראות, למשל את המפגש בין ערכי הרנסנס של איטליה לבין המיתוס היהודי בפסלו של מיכאלאנג'לו את משה. משה מעוצב כאדם קלאסי, יפיפה וחטוב, אך גם חמור סבר, ישוב, נשען עם זרועו על לוחות הברית ואוחז באצבעו בזקנו הארוך. זיגמונד פרויד ראה בפסל שכתוב של דמותו של משה אחרי שראה את בני ישראל רוקדים סביב עגל הזהב. במקום לזרוק את לוחות הברית, הוא יושב וכובש את יצרו. אך אולי זה דווקא תיאור של משה בסיבוב השני עם לוחות הברית, אחרי המשבר ופתירתו? אין לדעת.

משה של מיכאלנג'לו
Wikimedia

לעומתו, "משה והסנה הבוער" של הצייר ויליאם בלייק, שוודאי ניזון גם מהפסל של מיכאלאנג'לו, מתאר משה אחר. אצל בלייק, עומד משה בתנוחה קלאסית, לחייו סמוקות, מאחוריו כאילו משתחוות כבשים, אבל משה טרם השיל את הסנדלים לרגליו. אנו עדים לרגע בו הגיבור יוצא למסע.

העבדים השחורים בארה"ב השתמשו בסיפור יציאת מצרים היהודי כמיתוס שעזר להם להעניק משמעות והסבר לחייהם. כדי לסמן לעבדים אחרים מבלי שהאדונים יבחינו את כמיהתם לחופש, הם שרו נהימות כמו Go Down Moses, שהפזמון שלו מוכר לרבים: Let My People Go. מאה שנה אחרי תקופת העבדות, השתמש מרתין לותר קינג באותו מיתוס יציאת מצרים בנאומיו כדי לייצר הסבר ומשמעות לתנועת זכויות האזרח בארה"ב, כולל בנאום שנשא ביום לפני הירצחו. קינג השווה את הגזענות בארה"ב לזו של פרעה.

בעוד אלו עדכנו את מיתוס יציאת מצרים לעמם ותקופתם כמיתוס עם מוסר השכל דתי, הציונות עשתה במיתוס יציאת מצרים שימוש לקידום מוסר השכל חילוני ואופטימי: עבדים היינו, עתה בני חורין. העבדות היתה החיים בצל אפליה ורדיפה אנטישמית, בעוד הציונות היתה הדרך לארץ המובטחת, הפיזית והמטאפורית. את הביטויים של מוסר ההשכל הציוני ניתן עדיין למצוא בלוח השנה הישראלי, למשל בכך שיום הזיכרון מגיע יום לפני יום העצמאות. מעבדות המלחמה והשכול, אל עבר חירות העצמאות המדינית. גם יום השואה מצוין תמיד לצד התקומה. עבדים היינו, עתה בני חורין.

לאחרונה פיתחתי עם קבוצת אנשים מערכי שיעור בנושא "40 שנה להסכם השלום עם מצרים", וגם הם בנויים במסורת של אותו מוסר השכל. אחרי חמש מלחמות מרות עם אויב מסוכן, בא מנהיג והוביל אותנו לחירות של הסכם השלום. עבדים היינו, עתה בני חורין. מוסר ההשכל הזה הוא בין השאר גם מענה למוסר ההשכל המופיע בתוך מערכת החינוך של ילדינו, לפיו בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו (והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם). הילדים שלנו לומדים על אנטיוכוס, המן הרשע, פרעה, נאצים, חיזבאללה ורשעים אחרים, ולא בכדי.

משה של בלייק
Wikimedia

מיתוס הוא סיפור שיש בכוחו לאחד קהילה. אבל אנחנו חברה קרועה כי אנחנו משתמשים כיום באותם סיפורים, אותן דמויות, אותה תפאורה, כדי לספר מיתוסים שונים בתכלית, ומעבירים באמצעותם ערכים שונים בתכלית ומוסר השכל סותר.

"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו" המקובע, הפאסיבי, אינו עולה בקנה אחד עם "עבדים היינו - עתה בני חורין" הצומח, האופטימי. פסח הוא זמן טוב לעסוק ב"והגדת לבניך", לדון בנפלאות המיתוס, לחשוב עליו באופן ביקורתי, להפוך אותו לכלי חשיבה, להשתקפות שהיינו רוצים לראות את עצמנו באמצעותה, ולהעביר לדור הבא את מוסר ההשכל האופטימי, המכיל, החיובי.

המצווה המרכזית של פסח היא "והגדת לבניך", כלומר העברת המיתוס לדור הצעיר. הבה נקיים את המצווה הזאת ברוח אופטימית, שתעניק לדור הזה תקווה. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#