אל תתבלבלו: הילדים שלכם תלויים בכם, אבל לא בשליטתכם

יש חשיבות עצומה ליחס שלנו כהורים לגוף של ילדינו. עלינו להבין שהגוף שלהם שייך להם ולהעניק להם עצמאות מותאמת-גיל לגביו. זה יתניע תהליך חשוב של הגדרת הגבולות של עצמם, ועל הדרך גם מאבקי הכוח יצטמצמו

ניצן ויסברג
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
למצולמים אין קשר לכתבה. אם מישהו היה מדגדג אתכם, מרים אתכם בלי הסבר, טופח לכם על הראש בלי רשות, או דורש חיבוק ונשיקה, זה כנראה היה מטריד אתכם. אבל כשזה נוגע לילדים, רובנו נוטים להיות סלחנייםצילום: AFP
ניצן ויסברג

כל מי שאי פעם ניסה להאכיל תינוק או תינוקת בכפית ונאבק איתם מי מחזיק את הכפית, יודע שילדים נולדים עם דחף לעצמאות פיזית. למעשה, הילדוּת היא מעבר הדרגתי מתלות בהורים או במטפלים אחרים לכדי חירות פיזית, רגשית ואינטלקטואלית, לכדי עצמאות בכל המובנים. מיניקה לאכילת מזון מוצק. מנשיאה בזרועות אנשים אחרים לזחילה והליכה. מתלות באחרים שיבינו מה הבכי שלנו אומר לכדי יכולת לתקשר במילים. ובסופו של דבר, לבחירת הבגדים שלנו, החברים שלנו, האהבות שלנו והדעות הפוליטיות שלנו.

לכן, יש חשיבות עצומה ליחס שלנו כהורים לגוף של הילדים שלנו. זה לא תמיד נוח, ולעיתים זה גם שונה מהחינוך שאנחנו קיבלנו בבית שבו גדלנו, אבל העובדה שילדים תלויים בנו לא אמורה לבלבל אותנו ולגרום לנו לחשוב שהגוף שלהם בשליטתינו. הגוף של הילדים שלכם הוא שלהם. לא שלנו.

ילדים יודעים את זה, ולכן סביב הדחף לעצמאות נוצרים מאבקי כוח בין הורים וילדים. אנחנו רואים הורים נאבקים להלביש סוודר "כי קר בחוץ", או משדלים את ילדיהם לגמור את הקציצה מהצלחת. כאשר אנחנו מנסים לשלוט בכוח או במניפולציה על הגוף של ילדינו, אנחנו בעצם מונעים מהם את הדבר הכי חשוב שהם יכולים לעשות בתקופת הילדוּת - למידה דרך התנסות. מתי חם לי? מתי קר לי? מתי אני שבע? מתי אני רעב? מה נעים לי? מה לא נעים לי? איפה הגבולות שלי?

התפקיד שלנו כהורים הוא לאפשר את הלמידה החווייתית שלהם במסגרת גבולות שמגינים עליהם ועל אחרים. ברור שעל חגורת בטיחות ברכב לא נוותר. אבל אם הם לא רוצים ללבוש סוודר, ותרו להם. זה הגוף שלהם. אנחנו יכולים להציע, לקחת בתיק למקרה שאחר כך ישנו את דעתם, אבל לא לכפות. אם נאפשר להם להבין בעצמם איך הם מרגישים ביחס למזג האוויר הענקנו להם שיעור חשוב יותר מעוד כמה רגעים של חום תחת הסוודר. כאשר אנחנו מעצימים ילדים לעצמאות על גופם, הם מתחילים בתהליך חשוב של הגדרת הגבולות של עצמם. על הדרך גם מאבקי הכוח מצטמצמים משמעותית, ולא רק לגבי הסוודר (האמיתי או המטאפורי), אלא גם לגבי חגורת הבטיחות (האמיתית או המטאפורית).

ועוד יתרון: ילדים שגדלים עם אוטונומיה על גופם מבינים שכאשר מבוגרים בכל זאת מתעקשים להגביל אותם, כדאי להקשיב להם.

למצולמים אין קשר לכתבה. הבלגן סביב שולחן האוכל הוא תוצר של למידה חשובה, חיזוק שרירים, פיתוח קואורדינציה, משחק סנסורי, ניסוי וטעיהצילום: אייל טואג

הנה כמה עקרונות שאנחנו מיישמים בביתנו עם ילדינו:

אוכל

1. אנחנו קובעים מתי ואיפה. הם קובעים מה וכמה. אנחנו כהורים מקיימים ארוחות מסודרות עם מגוון אוכל מזין, אבל אנחנו לעולם לא משדלים אותם לאכול, ובטח לא דוחפים אוכל בכוח. כל ילד בוחר מה וכמה לשים בצלחת. חלק מהלמידה שלהם היא גם להבין מה טעים להם, וכמה אוכל צריך כדי להרגיש שבעים.

2. מגיל צעיר הילדים מאכילים את עצמם גם אם זה עושה בלגן. הבלגן מבחינתנו הוא תוצר של למידה חשובה, חיזוק שרירים, פיתוח קואורדינציה, משחק סנסורי, ניסוי וטעיה.

3. מומלץ גם לערב ילדים בהכנת האוכל וסידור השולחן. זה בונה אצלם אחריות כלפי המשפחה וכלפי עצמם.

לבוש

1. מהרגע שהילדים מגלים רצון לעשות זאת, הם בוחרים את הבגדים שלהם בעצמם ומתלבשים בעצמם. זה אומר שגם אם קר בחוץ והם רוצים לצאת בלבוש קצר, אנחנו מאפשרים את זה (ולפעמים ממליצים להם לקחת בגד נוסף בתיק).

2. זה גם אומר שאם הם רוצים ללבוש דברים מצחיקים, מוזרים או מכוערים, אנחנו מאפשרים את זה. זה הגוף שלהם ודרך הבגדים הם בוחנים את חופש הביטוי שלהם, את טעמם האישי, הגבולות שלהם ואת היחס של החברה לבחירות שלהם. שוב, אפשר תמיד לקחת בגד נוסף בתיק למקרה שההתנסות הזו תתחיל להפריע להם.

מגע

1. הגוף של ילדים הוא לא נחלת הכלל. אם מישהו היה מדגדג אתכם, מרים אתכם בלי הסבר, טופח לכם על הראש בלי רשות, מלטף באופן לא נעים, או דורש חיבוק ונשיקה, זה כנראה היה מטריד אתכם. אבל כשזה נוגע לילדים, רובנו נוטים להתייחס אליהם כאל אובייקט ברשות הרבים. אבל אל לנו להתבלבל. הם תלויים בנו, אבל הם לא ברשותנו. גם לילדים מגיע שיכבדו את גופם. לכן, לפני מגע פיזי חשוב לייצר קשר עין ולבחון אם המגע הזה רצוי לילד/ה.

2. דגדוג בפרט הוא מצב מתעתע. זה נראה שילדים נהנים כי הם צוחקים. אבל זה לא תמיד נכון, דגדוג גורם לאובדן שליטה עצום. חשוב תמיד לקבל רשות ולהיות קשובים לבקשה להפסיק דגדוגים. ואם ילדים לא רוצים לנשק דוד או סבתא, זו זכותם. אפשר לעורר מודעות לאיך הסביבה מתנהגת, ולכך שזו דרך סטנדרטית לברך לשלום, אבל בכך שאנחנו משאירים את הבחירה בידם, אנחנו מעצימים אותם ומאפשרים להם לתרגל הצבת גבולות לגבי גופם.

3. ילדים קטנים לא מתביישים בגוף שלהם, באברי המין שלהם, בהפרשות או ביציאות שלהם. אין סיבה ללמד אותם להצטנע, כי הם ממילא ירכשו את המודעות הזו בתהליך של חברות באופן תואם-גיל כתוצאה מהרצון שלהם להיות שייכים. המודעות והבושה מתגבשת באופן עצמאי בין אם אנחנו כהורים מטפחים אותן ובין אם לא.

בתקופה בה אין לילדים בושה, והם תלויים בנו מאוד, חשוב שאנחנו כהורים נתייחס אל הגוף שלהם, כולל אברי המין, ההפרשות והיציאות בצורה חיובית ונעימה. זה בעצם הבסיס לדימוי גוף חיובי בעתיד. כל עוד ילדים אינם מסכנים את עצמם או פוגעים באחרים, אנחנו כהורים רוצים לאפשר משחק ולמידה תוך התנסות. המשחק והלמידה האלו יכולים אולי להביך אותנו כהורים, אבל כמו עם הסוודר, העובדה שלנו קר, לא אומרת שגם לילדים. בלי ההתנסות הזו, הם לומדים לציית לנו ומפסידים הזדמנות ללמוד על עצמם.

ילדים שמקבלים שליטה על גופם מפתחים גבולות חשובים שילוו אותם לאורך כל החיים. הגבולות האלו, שנרכשים בתהליך של התנסות ולא בציות לסמכות, תורמים לתחושת מוגנות, לביטחון העצמי ולדימוי גוף חיובי. הם עוזרים לילדים שלנו לוותר בזמנם על התלות בנו ולפתח עצמאות וחירות כבני אדם בעולם, כשהם נינוחים בתוך גופם. 

ניצן ויסברג |דברים שלמדתי מילדיי

ניצן ויסברג היא מרצה ויועצת לחדשנות עיצובית

תגובות