מי שמסתכל מהצד על בני מרביץ לי, לא רואה ילד על הספקטרום

הוא רואה ילד לא מחונך ואמא גרועה. וגם אם לא היה אכפת לי מה אחרים חושבים, אזי הנסיבות המקלות של הבן שלי הן רקע מטושטש, והפוקוס הוא על היד שלו מושכת לי בשיער - וזה כואב לי

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נועה לזר קינן ובנה, צילום מהגב
ובלב אני חושבת - אבל אתה חייב ללמוד לחיות עם שינויים. אם תרביץ למציאות על כל שינוי שהיא תנחית עליך, לאן זה יוביל אותנו? נועה לזר קינן ובנהקרדיט: נועה לזר קינן

אמא הולכת עם הבן שלה ברחוב ראשי בעיר. הילקוט שלו תלוי על גבה, אוזניית טלפון משתלשלת מכיס מכנסיה, רצועת כלב בידה. הכלב מושך אותה קדימה והבן שלה הולך מאחוריה ומכה אותה. בוכה ומכה אותה. הוא נראה בכיתה א' או ב', אבל הוא ילד חזק - מכות נמרצות הוא מחטיף לה. היא מנסה לעצור אותו, אבל הילקוט נופל לה מהכתף והכלב נחוש להתקדם. היא עוצרת את הכלב בכוח, מתכופפת להרים את הילקוט, הבן שלה נותן לה מכה בראש. אווץ'. היא נוזפת בו ומביטה לצדדים לבדוק אם מישהו ראה.

היא מזרזת אותו - הוא הולך אחורה. היא עומדת חסרת אונים ואז רוכנת אליו, מושיטה את ידיה לחיבוק, הוא מחטיף לה שוב. אוי, זה נראה כואב. היא צועקת עליו ומושכת אותו. משיכה שנראית תמימה, אבל היא והבן שלה יודעים שמופעל שם כוח. הוא צועק עליה "מטומטמת", מושך לה את האוזניות מהכיס, נופל לה הטלפון. היא מרימה אותו מהמדרכה בכעס, מכריזה משהו ומתחילה ללכת עם הכלב. הכלב עוצר, משתין. היא קוראת לילד לבוא, אך הוא עומד במקומו בדום מתריס ובידיעה שהיא תחזור. היא מתרחקת, מסתובבת ואז חוזרת, עצבנית. היא מושכת את הילד, משיכה שכבר לא נראית תמימה. הם ממשיכים ללכת. כלב מושך אמא מושכת ילד. 

עכשיו, בגוף ראשון. בבית עולה לי כל הבושה. ככה, באמצע הרחוב, הבן שלי מרביץ לי. מי שמסתכל מהצד לא רואה ילד על הספקטרום שההסעה איחרה לו והבהלה יוצאת לו דרך הידיים, הוא רואה ילד לא מחונך ואמא גרועה. וגם אם לא היה אכפת לי מה אחרים חושבים - למרות, שמה לעשות, אכפת לי - גם אם אני בעצמי לוקחת סלפי של הרגע הזה, אזי הנסיבות המקלות של הבן שלי הן רקע מטושטש, והפוקוס הוא על היד שלו מושכת לי בשיער - וזה כואב לי.

מה הוא מרביץ לי הבן-זונה הקטן? אני הבאתי אותו לעולם, אני עושה הכל למענו, באיזו זכות הוא מרביץ לי? ובדרך כלל אני מכילה, היקום עדי שאני מכילה. אני מכירה אותו, אני מבינה שהוא מוצף, שאין לו דרך אחרת להוציא את החרדה שלו, אבל מתברר שכשמורטים לי שיער, מי שזה לא יהיה, האגו שלי מזדקר, פורץ את כל שכבות האימהות, ו- וואלה, אני נעלבת. ולא רוצה להכיל יותר, לא יכולה. זהו, המיכל עלה על גדותיו, נסדק ויצא משימוש.

דווקא כשהבן שלי סופסוף מוצא אחיזה בספה הנוחה והמוכרת, אני מתפרצת עליו: שאני מבינה שהוא נסער ומבולבל מהעובדה שההסעה איחרה, אבל אני לא מוכנה שהוא ירביץ לי ברחוב וגם לא ברחוב. וגם שלא יקרא לי "מטומטמת", אחרי כל מה שאני עושה בשבילו. זה לא פייר! גם אני בן אדם, גם לי יש רגשות ואין לי כוח. אין לי כוח שהכל בא קשה. אתה לא מבין שאין לי כוח?!

קרדיט: TEDx Talks

הוא מגחך בבהלה וגם אני קצת נבהלת מההתייפחות שבוקעת ממני פתאום. חשבתי שיחסית לתקופה אני שומרת על מצב נפשי יציב, והנה אני מגלה שנדרש ערעור קטן כדי שאפרוץ בבכי מול הבן שלי. לא רק שההסעה איחרה וזה הפך לו את הסדר של כל הדברים, עכשיו גם אמא משתנה לו, לבן הרגיש שלי.

ובלב אני חושבת - אבל אתה חייב ללמוד לחיות עם שינויים. אם תרביץ למציאות על כל שינוי שהיא תנחית עליך, לאן זה יוביל אותנו? אתה יודע כמה הסעות עוד יאחרו לך, כמה דברים עוד יקרו לא כמו שרצית, ההיפך ממה שרצית. ומה יהיה כשתכשל? כשיישבר לך הלב? כשמישהו ימות לך? אין ברירה - צריך להסתגל. מה אתה חושב, שאני רציתי את השנה האחרונה? מישהו הכין אותי שזה מה שהולך לקרות? לא, אבל אני מסתגלת. כי זה מה שעושים בחיים. מסתגלים, מתגמשים, מתפשרים, או שמתקשים, קופאים ומתנוונים. במה אתה בוחר?

אני מביטה עליו ורואה שהוא לא במצב של בחירה כרגע. הוא צריך אותי שאעזור לו להחזיר את העולם לסדרו, להבדיל שוב בין מים לשמיים. ולי אין זכות להתרברב בכושר ההסתגלות שלי, אם אפילו את הדרך לילד האהוב שלי, שזקוק לי כרגע, אני לא מצליחה לעשות. ולמרות שהאגו שלי עדיין פועם, ברור לי שזה התפקיד שלי לחצות את הנהר שזורם ביני לבין בני ולהגיע לגדה שלו. אני זו שצריכה לעשות את הקפיצה הנחשונית, למחול על כבודי ולחמול על בני. ואסור לי להתמהמה. עם בן זוגי יש לי את הפריבילגיה לעשות קצת ברוגז, להראות לו מה זה, פה אני צריכה לקחת נשימה, להתיישב ליד הקקה הקטן שהעליב אותי, לבקש ממנו סליחה שצעקתי, ולבקש חיבוק.                 

הוא מתמסר לחיבוק שלי כמו טובע לגלגל הצלה, כמו אני בדכאון לפחמימה ריקה. אני מחבקת אותו חזק ובלב מודה לו. מודה שהוא מאלץ אותי לעבור את האימונים המנטליים התובעניים האלו. הם מחשלים אותי, הופכים אותי אתלטית יותר על מגרש הרגשות שלי. תודה על הבסת האגו, הארכת הרוח, מתיחת שריר החמלה, טיפוח הצניעות. אני כמעט בטוחה שמי שמסתכל מהצד על ההתפייסות שלי עם בני, רואה אמא שלומדת להיות בת אדם טובה יותר.    

תגיות:

נועה לזר-קינן

נועה לזר-קינן | זה לא מה שהבטיחו לי

נועה לזר-קינן, מחזאית, תסריטאית ושחקנית.
נשואה ואמא לשניים אהובים.
מבינה שאני כבר אמורה להתבגר, אבל עדיין מתמהמהת. 

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ