שישה צעדים לגמילה נכונה מחיתולים, שלא תצלק את הילד

אם רוצים לעודד ילד עצמאי וקשוב לעצמו, יש לתת לו מקום בתהליך הגמילה מחיתולים

נופר לוטווין
נופר לוטווין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תינוק לובש חיתול שוכב בחוף ים
קרדיט: Michal Ben-Ari
נופר לוטווין
נופר לוטווין

בקרב הורים רבים, וגם בקרב יועצים כמוני המתמחים בהורות לגיל הרך, רווחות דעות מגוונות בנוגע לסוגיית הגמילה מחיתולים. אם נפרוש אותן על פני ציר דמיוני נוכל לזהות בו שני קצוות -  בקיצון אחד האמונה שגמילה מחיתולים היא דבר שצריך ליזום הילד בעצמו, בקצב שלו ובצורה המתאימה לו. להורה אין רשות להיות שותף לכך גם אם העניין נדחה לגיל מאוחר יחסית. בקיצון השני מאמינים כי אחריות ההורה היא להכריז על הרגע להיפרד מהחיתול, לנצח על התהליך ולקבוע את אופיו. בהתאם לגישתי, אני לא מאמינה בקיצוניות. גם בנושא הזה אני מוצאת לנכון לדבר על האמצע המורכב.

מדאיג אותי שהורים רבים לוקחים את המושכות לידיים וקובעים בעצמם עבור הילד שהגיע הזמן להיפרד מהחיתול, בלי לקחת בחשבון את המוכנות שלו לשלב הזה, בלי לתת לו מקום. ברור לי שמה שמנחה אותם לעשות זאת הם בעיקר הלחץ והתחרותיות. באופק הקרוב מאיים המעבר לגן העירייה, שבו נדרשים ילדים להיות כבר גמולים, ובנוסף, חלק מחבריו של הילד כבר מתהלכים בתחתונים ועושים צרכים בסיר. אולי מאיצה בהורים אלה גם הדאגה שמא הם יחטאו אם לא יקדמו את הילד לעבר המטרה. במקרה הטוב, הורים כאלה קוראים עמוד בספר הדרכה שמדבר על הגיל הנכון (לכאורה), ומיד פוסקים שהגיע הזמן לגמול. כך מחליטים ביעף שעל הילד להתבגר מחר ולהיפרד מהחיתול. בחלק מהמקרים זה עובד נפלא, אולי כי במקרה הילד כן היה בשל לכך וזרם. אך כשלא, מתחילים לצוץ קשיים בתהליך שרק מסתבכים עם חלוף הזמן. את המקרים האלה פוגשים מדריכי הורים, פסיכולוגים ורופאים שהורים ניגשים אליהם ושואלים  "למה הילד שלי לא מפסיק לפספס? למה הוא מתאפק? ולמה זה נראה כאילו הוא עושה לי דווקא?".

אז ככה: הילד לא יוצא נגד ההורים. הוא בעד עצמו. והוא צודק.
אם תהיו גם אתם בעדו ותהיו קשובים לו - יש סיכוי שחלק גדול מהקשיים ייעלמו. סמכו עליו תוך כדי שאתם ממלאים תפקידכם כמלווים. זה נכון לא רק בגמילה מחיתולים אלא בעוד תחומי חיים.

הגישה הדיאלוגית בחינוך מצניעה את מקומו של המבוגר ומכבדת את מקומו של הילד כאדם קצת יותר מגישות מסורתיות יותר. זה ניכר למשל בגנים דיאלוגיים שבהם תוכנית הלימוד היא גמישה ומבוססת על תחומי הסקרנות הטבעיים של הילד, תוך כדי הרחבתם לעוד תחומי חיים. כך הילד לומד ומועשר בעזרת המחנך אבל תמיד מתוך מקום שמעניין אותו באמת, ובהקשר למה שקורה סביבו באופן טבעי. זאת במקום שהמבוגרים במגדל השן יחליטו שעד דצמבר עליו לדעת לצייר סביבון, או עד סוף השנה יזהה עלי שלכת, כשבעצם אותו מעניין איך זה שמגדל הקוביות לא נופל (הנה הזדמנות ללמד על שיווי משקל, ניצני פיזיקה, מוטוריקה, צורות, חומרים, צבעים), או למה בארגז החול לא צומחת עגבנייה (למה לא לערוך ניסוי בגן בהשראת השאלה הזו? ללמוד על חשיבות המים, בוטניקה, סבלנות לתהליכים, תזונה ועוד). זוהי למידה משמעותית. יש בה פחות התנגדויות ויותר הצלחות. באותה הרוח שמכבדת את הילד, אני סבורה שנכון להתייחס גם לשלב הפרידה מהחיתול.

נהוג להתחיל ללמד ילדים לעשות צרכים באסלה בערך בטווח הגילאים 2-3 שנים (לפעמים אף קודם). זה גיל שבו הילד כבר הולך, מתחיל לדבר, יודע טוב יותר להביע רצונותיו, מפעיל מניפולציות, ומסוגל ליותר. הוא הופך אט-אט לעצמאי, ובהתאמה המבוגרים גם מצפים ממנו שייקח יותר ויותר אחריות וישתף פעולה עם דרישות; שיצחצח שיניים, שיאכל יפה מהצלחת, שלא יכה, שלא יתקרב לשקע החשמל, שילך לישון בלי ויכוחים, ושיתחיל לעשות פיפי בשירותים. לראשונה בשלב זה ילד לומד לשלוט בצרכיו ויצריו ולהתאים אותם לתבניות החברה שבה גדל. תקופה זו מאופיינת ברכישת הרגלים, שבין היתר מתבטאים בעשיית צרכים כמקובל. לדעתו של פרויד, אבי הפסיכואנליזה, האופן שבו יעבור הילד את השלב האנאלי הזה, יכתיב את ההתייחסות שלו בחיים לנושא הניקיון, לסדר ולוויסות רגשות. גם אריקסון, פסיכולוג יהודי אשר הגה את תיאוריית השלבים, הסביר שלשלב ההתפתחותי הזה חשיבות גדולה מאוד על המשך חייו של הילד. הוא ירכוש אמונה בעצמו ויפתח כוח רצון בריא אם הוריו יאפשרו דרור לשאיפותיו ובמקביל יציבו לו דרישות שמתאימות למסגולותו (לא נוקשות מדי). תגובות ההורים ישפיעו לדעתו של אריקסון גם על האופן שבו אדם יצליח להציב לעצמו מטרות ולעמוד בהן. כל כך הרבה למידות על כתפיו של פעוט בדרכו להתבגר בדיוק כשהוא נפרד מהחיתול.

אז אם זוהי תקופה של רכישת עצמאות, שליטה ולקיחת אחריות, איך זה מסתדר עם הרעיון שההורה הוא שמוביל את הגמילה מהחיתול? אם אנחנו רוצים ללמד ילדים לכבד את האינטימיות שלהם ולהקשיב לגופם, אין זה סותר שהורה קובע לילדו "עכשיו עושים פיפי!" ומוריד לו את החיתול בלי הסכמה? איזה עידוד ליזמות ולעצמאות יש פה אם ההורה הוא שמנהל את התהליך וקובע מתי צריך להתפנות? איפה החינוך לניקיון אם אמא רצה לנקות את הצרכים שפספס הילד ועוד זועמת עליו שכך עשה? לא הגיוני יותר להגיש לו מטלית ולשתף אותו בתיקון? זה לא הרבה יותר מלמד ממילים?

אני לא מסירה אחריות מכם ההורים ולא מציעה שילד יגמול את עצמו (למרות שגם זה קורה לפעמים. תתפלאו). אבל הייתי רוצה לחדד את התפקיד שלכם במערכה כפי שאני רואה אותו כדי לסייע לכם לפעול ממקום מודע יותר:

  • הסבירו לילד במילים, בספרים ובסרטונים איך נראית ישיבה על סיר ומהן  הפרשות הגוף.
  • חכו שהילד יביע עניין בזה או ישאל שאלות. זהו סימן ראשון להתקדם מתיאוריה למעשים.
  • למדו את הילד לזהות את התחושה כשהגוף מאותת לפני קקי או פיפי במקום להרים אותו לאסלה בלי שהוא יודע על שום מה ולמה.
  • היו שם לעודד ולכוון, לעורר חשק להתמיד, ולתמוך בפספוסים. ממילא ילדים מרגישים אשמים ונכשלים כשבורח להם, כך שהבעת אכזבה מהם עלולה לעורר בושה או התנגדות.
  • הדגימו לילד איך מקובל לעשות צרכים בחברה (כן, השאירו דלת פתוחה כשאתם מתפנים בתקופה הזו). זאת משום שהצלחת הגמילה מחיתולים היא סמל להצטרפות לעולם המבוגרים ואי אפשר לאלץ ילד לעשות זאת בכוח. אז כדי שהוא ירצה להיות חלק מעולם זה, עלינו להיות לו למודל חיקוי.
  • כבדו את התגובות של הילד ואת הקצב שהוא מכתיב. זה יעזור למנוע עצירויות על רקע של לחץ, פחד מישיבה על האסלה שנובע מחוסר מוכנות ופספוסי "דווקא" שנובעים מרצון לשלוט ולהוביל.

כמובן שיש קשיים טבעיים בתהליך הגמילה שעשויים להופיע אפילו אם תפעלו נכון. זכרו שמלבד היחס שלכם לילד יש עוד משתנים שישפיעו על הדרך - בשלות פיזיולוגית, רגשית, קוגניטיבית ונוירולוגית. אבל לפחות את החלק שלכם עשו מתוך בחירה ולא מלחץ. זכרו - אם עד עכשיו פעלתם על טייס אוטומטי, זה לא כי אתם לא יכולים אחרת, אלא כי לא נתתם על זה מספיק את הדעת.

נופר לוטווין

נופר לוטווין | | הִרהוׂרים וילדים

אשת חינוך והוראה, מדריכת הורים ויועצת שינה. מתמחה בגיל הרך בכל שלבי ההתפתחות ובאתגרים שהוא מזמן להורות המודרנית. לעולם הדרכות ההורים הגעתי דרך מושא הייעוץ עצמו - הילדים. למדתי חינוך והוראה לגיל הרך בגישה הדיאלוגית ועבדתי בהנאה צרופה עם ילדי גן ובית ספר. התבקש בעיניי להשתתף בעולמו של הילד גם מצד מחנכיו העיקריים – הוריו. כך שילבתי בחיי את מקצועות הייעוץ ההורי ואת תחום השינה. חלק ממטרותיי - להשמיע את קולם של הילדים בשיח עליהם, לזהות את הקול ההורי של כל משפחה, ולשפר את היחסים בה. מטרת הבלוג לדון בנושאים שבהם אני נתקלת ביומיום, מתוך הנחה שאלו יהיו רלוונטיים להורים רבים. אתם מוזמנים להאזין לפודקאסט שלי ולהגיב, להציע נושאים לדיון, ולשאול שאלות בבלוג, באתר ובפייסבוק. יש לציין כי התכנים נכתבים מתוך זווית ראייה אישית, ויש להתייחס אליהם בעירבון מוגבל ולא כתחליף לייעוץ פרטני או טיפול רפואי.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ