"לא צריך לפחד" הוא משפט לא טוב להגיד לילד מפוחד. אז מה כן?

כמעט כל הילדים פוחדים בשלב כלשהו ממשהו - מפלצות, חושך, ליצנים. ומרוב רצון להרחיק מהם את המחשבות המפחידות, הורים נוטים לדחוק את הפחדים באמצעות משפטים לא מועילים. כך תעשו זאת נכון

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
כנס ליצנים
כשילדים פוחדים, זה אמיתי מבחינתם. אתם יכולים להמשיך ולהגיד להם שאין ממה לפחד, זה לא יעזורצילום: רויטרס

כולם מפחדים לפעמים, וזה לא דבר רע. למעשה, פחד ביסודו הוא תגובה הישרדותית שנועדה לשמור אותנו דרוכים מפני סכנות. הבעיה עם פחדים של ילדים היא שהם רבים, ושהורים רבים מוצאים את עצמם אבודים מולם. בעיקר כשזה מפריע לשינה. אנחנו יודעים שאין באמת מפלצות או דרקונים, ברור לנו שחלומות רעים הם רק בראש של החולמים, ושהחושך לא באמת מסוכן. אנחנו מבינים את זה הודות לוותק שלנו בעולם, בו למדנו את ההבדל בין דמיון למציאות ובין מסוכן לבטוח. אבל בחשיבה הילדית כל אלה לא ברורים מאליהם. כשהם פוחדים, זה אמיתי מבחינתם. אתם יכולים להמשיך ולהגיד להם שאין ממה לפחד, זה לא יעזור, כי מבחינתם יש. לכן, ותרו מראש על הוויכוח המיותר הזה והתרכזו בתגובות יותר מתאימות לילדים. הנה כמה עצות:

הימנעו מיצירת תווית "פחדן"

יש ילדים שנבהלים מיותר דברים ונלחצים בקלות רבה יותר מאחרים. מבוגרים נוטים לתייג אותם כ"פחדנים", כותרת שמלווה אותם כמו ענן לכל מקום עד בגרותם. קל לשכוח שלפעמים מדובר בפחד זמני, שהוא חלק אינטגרלי מהתפתחות תקינה, והוא עשוי לחלוף אם לא תעשו ממנו יותר ממה שהוא (פחד מפרידות, למשל). אולי הילד שלכם יותר רגיש לשינויים, ולכן מגיב חזק לרעשים, אורות, צבעים או פרצופים חדשים. אבל גם יתכן שמדובר במקרה שכיח של חרדת זרים חולפת, פחד מחושך האופייני לגיל צעיר, או בהלה מליצנים, שנפוצה בעיקר כשההפרדה בין דמיון למציאות עדיין מטושטשת. אל תמהרו לשייך לילד תכונות שטרם התקבעו באופיו, ובכל הנוגע לפחד - זכרו שהוא הרבה פעמים זמני בלבד.

אל תזלזלו בפחד. מבחינת הילד יש באמת מפלצת בארון

ממרום שנותיכם אתם מבינים מה הוא גורם מאיים שיש להיזהר מפניו ומה לא. ילדים צעירים טרם מפרידים בין אלה ובין גורמים שהדמיון שלהם מייצר. כבדו את הפער הזה ואל תלעגו להם, כי כשאתם מדברים דברי תוכחה ופונים להיגיון של ילדיכם אתם למעשה מייצרים אצלם פרדוקס - הם מבינים למה נדרש מהם לא לפחד, אבל לא יכולים אחרת. הם מאמינים בכל ליבם שיש דרקון בלתי נראה בתיק שלהם, ואיש לא יוכל להוכיח להם אחרת. כל פקפוק באמיתה הזו משאיר אותם מתוסכלים וחסרי אונים. לכן קבלו את הפחד בהבנה.

יתכן שמדובר במקרה שכיח של חרדת זרים חולפת, פחד מחושך האופייני לגיל צעיר, או בהלה מליצנים, שנפוצה בעיקר כשההפרדה בין דמיון למציאות עדיין מטושטשתצילום: Sony Pictures

בקשו להכיר את מושא הפחד

אם הילדה מפחדת ממשהו דמיוני, אפשר לצייר אותו, לשאול איך הוא נראה, בן כמה הוא, למי הוא דומה. השיח הופך את האבסטרקטי למוחשי, את המסתורי למוכר, ולכן גם לפחות מאיים.

התייחסו לעניין בפרופורציות

יש מצבים בהורות שבהם העיסוק בנושא מסויים הופך להיות הנושא עצמו. תשומת הלב שילד מקבל מהטיפול סביבו עשויה לפעמים להפוך להיות הסיבה שבגללה הוא ממשיך לייצר עניין כלשהו. את זה אנחנו לא רוצים. לכן, מומלץ למנן את ההתייחסות שלכם לדברים. גם כאן, עם כל הכבוד לפחדים וללגיטימציה שיש להעניק להם - שימו גבול גם להתעסקות הזאת. אם יש לילד נטייה לפתח שיחות עומק תדירות על הפחדים שלו, אל תהססו להשיב לפעמים עם משפט ברוח "אני מבינה שאתה פוחד. זה בסדר לפחד", ובזה לסגור את הדיון.

חזקו את תחושת היכולת של ילדיכם

משפטים כמו "אני מאמינה בכוחות שיש בך" יעצימו את הילדים ויגרמו להם להאמין שהם יכולים להתמודד עם הפחד. באימרה הזו אין הכוונה לשלוח את הילדים מכם ולהשאיר אותם אבודים עם החששות שלהם. אולי הם יצטרכו סיוע במציאת הכוחות שבהם, אז מובן שכדאי לעזור להם, אבל בו בזמן השאירו אצלם את עיקר האחריות על ההתמודדות. חיזוק תחושת יכולת של ילדים הוא דבר שחשוב לעשות לא רק בהקשר של פחדים, אלא באופן כללי. יש הדרכות הורים בהן אפשר ללמוד איך עושים זאת בתחומי החיים השונים.

קרדיט: HiHo Kids

היו יצירתיים

אפשר לחשוב ביחד עם הילדה על כל מיני דרכים להתמודד עם פחד. השיח על זה בעצמו משדר התייחסות מכבדת לנושא, שזה כבר מנחם, ומעבר לכך באמצעות החשיבה המשותפת ממש אפשר להגיע לפתרונות. הם אולי יראו לכם מטופשים אבל זה רק כי אתם מבוגרים מדי. המצאה כמו "ספרי-קסם" יכולה להציל ילדים ממפלצות פחדניות ובלתי נראות. גם קריאת ספרים מתאימים יכולה לעזור.

מרוב רצון להוציא לילדים מהראש את המחשבות המפחידות, אנחנו נוטים להתכחש אליהן או לדחות אותן במשפטים הגיוניים מדי. אבל פחד הוא לא תמיד רציונלי. הוא תחושה שצריך ללמוד איך להתמודד איתה, ועל ההורים לעזור לילדיהם לעשות זאת. לכן בחרו בקפידה את התגובות שלכם ואל תפעלו על טייס אוטומטי. אתם יכולים אחרת, פשוט עוד לא נתתם על זה מספיק את הדעת.

נופר לוטווין

נופר לוטווין | הִרהוׂרים וילדים

אשת חינוך והוראה, מדריכת הורים וגננות, מדריכת שפת התינוקות ''דנסטן'', יועצת שינה וגמילה מחיתולים. מתמחה בגיל הרך בכל שלבי ההתפתחות ובאתגרים שהוא מזמן להורות המודרנית. 

לעולם ההדרכות הגעתי דרך מושא הייעוץ עצמו - הילדים. למדתי חינוך לגיל הרך בגישה הדיאלוגית ועבדתי בהנאה צרופה עם ילדי גן ובי"ס. התבקש בעיניי להשתתף בעולמו של הילד גם מצד מחנכיו העיקריים - הוריו. כך שילבתי בחיי את מקצועות הייעוץ ההורי לצד העשייה הפדגוגית. חלק ממטרותיי - להשמיע את קולם של הילדים בשיח עליהם, לסייע לגנים פרטיים להתמקצע, לזהות את הקול של כל משפחה ולשפר את היחסים בה. מטרת הבלוג לדון בנושאים שבהם אני נתקלת ביומיום, מתוך הנחה שאלו יהיו רלוונטיים להורים ואנשי חינוך רבים.

אתם מוזמנים להציע נושאים לדיון ולשאול שאלות. האזינו לפודקאסט שלי, בקרו באתר ועקבו אחריי בפייסבוק לקבלת טיפים שבועיים (התכנים נכתבים מתוך זווית ראייה אישית, ולכן יש להתייחס אליהם בעירבון מוגבל. הם אינם תחליף לייעוץ פרטני או טיפול רפואי). 

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ