אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה בתי מעולם לא ראתה אותי מופיעה

לפני שילדתי דמיינתי את בתי מתלווה אליי לחזרות בסטודיו וצופה בי רוקדת בהופעות, אבל אחרי ניסיון מר אחד החלטתי לעשות הפרדה מוחלטת בין היותי אם לבין היותי רקדנית

תגובות
אורי לנקינסקי

לפני שילדתי, הייתי בטוחה שכשאכנס להיריון, זה יהיה ללא ספק סוף הקריירה שלי כרקדנית. אך לא כך היה.

למעשה, דווקא הפיכתי לאם היא שגרמה לי לרצות לרקוד יותר מתמיד. רציתי להתחבר למה שמאפיין אותי עד כמה שזיכרוני מגיע. רציתי שוב להרגיש את עצמי, והריקוד היה הדרך הטובה ביותר שהכרתי להגיע לכך.

לפני שילדתי, דמיינתי שכשבתי תהיה מספיק גדולה, היא תבוא לראות אותי בחזרות בסטודיו ובהופעות באולמות השונים, שהיא תהיה מוקפת במוזיקה, ריקודים והופעות. אחדות מחברותי העלו מדי פעם לפייסבוק תמונות של עצמן ליד בר האימונים כשתינוק שוכב לצדן ומביט בהן. ראיתי הרבה ילדים מגיעים עם הוריהם לפסטיבלי מחול ברחבי העולם. אבל לא כך קרה אצלנו.

חזרתי לרקוד, אבל בתי לא באה לראות אותי בחזרות או בהופעות. לא עשיתי פירואטים כשהיא צמודה לגופי, אלא השארתי אותה עם אביה בזמן שאני רקדתי. היום היא כבר בת שש, ומעולם לא היתה בהופעה שלי.

פעם, כשהיתה בת שנתיים, הופעתי בדואט. הוא נוצר כקטע מיוחד לאולם קטן במיוחד במרכז סוזן דלאל, וכלל שולחן גדול. לחברה שיצרה אתי את הקטע היו שני ילדים, ולכן ארגנו הופעה קטנה לחברים ולשתי המשפחות לפני הבכורה. זה היה כישלון חרוץ. בתה הקטנה עמדה ממש לידה וסירבה לזוז, ואילו בתי צרחה מהקהל "אמא!" בפנים אדומות, ונופפה בידיה לכיוון שלי. הצלחנו בקושי לרקוד שמונה מ-16 הדקות שהכנו והפסקנו.

אורי לנקינסקי

כמה ימים לאחר מכן, פנתה אחת הגננות של בתי אליה ושאלה: "שמעתי שראית את אמא שלך רוקדת. איך זה נראה?" והילדה ענתה: "זה נראה כמו שולחן". מעולם לא דיברנו על מה שקרה באותן שמונה דקות, ולמה היה לה כל כך קשה לראות אותי רוקדת. הגעתי למסקנה שבתי היתה רגילה לראות אותי בתפקיד אחד בלבד: אמא, שעורכת בעבורה הופעה פרטית. וכשהיא ראתה אותי בתפקיד אחר, שבו הופעתי לפני אנשים אחרים והיא לא יכלה לגשת אלי, היא חשה אי-נוחות וקנאה. היא הרגישה במלוא מובן המילה את הקיר הרביעי. וגם אני.

לאחרונה, כשראיינתי זמרת אופרה מפורסמת, עלה נושא הילדים וההופעות. היא אמרה לי שמבחינתה, האופרה וילדתה הם שני עולמות נפרדים. היא מעולם לא פתחה דף מוזיקה בבית ובתה מעולם לא באה לראות אותה מופיעה. חיבור בין שני החלקים האלה של עצמה נראה לה בלתי אפשרי ולא הולם. "אם אני עם בתי, אני אמא. כשאני בעבודה, אני עובדת", היא אמרה.

משהו בבלעדיות ההדדית של גישתה מצא הדים בלבבי, ועורר בי משהו בדומה לאישיותו הכפולה של קלארק קנט וסופרמן (מבלי לציין מי הוא מי, רק אומר שאף תפקיד לא דורש כוחות-על של סופרמן כמו תפקיד ההורה). בתור אם, אני מנסה להיות נוכחת ככל האפשר. אני תמיד זמינה לבנותי, דואגת לצרכיהן ולרצונותיהן. אך כשאני רוקדת, אני קיימת לעצמי. אני נמצאת כל כולי בתוך גופי, בתוך המוזיקה, בתוך התנועה. זה מה שאני אוהבת בהופעות - שהן דורשות את נוכחותי במלואה ומוחקות את כל השאר. הבמה יוצרת ריק אנרגטי, ואני מאושרת להיבלע בתוכו.

אורי לנקינסקי

בדמיוני אני מצליחה למזג את שני החלקים האלה של עצמי, ויכולה לדאוג גם שהבית יהיה מצוחצח, סלי הכביסה יהיו ריקים וריח של דברי מאפה יפרוץ מהתנור כל הזמן וגם לרקוד. במציאות, שפיותי דורשת ממני לשמור על החלוקה. אם אנסה לשלב את שני החלקים האלה, לא אוכל להיות נוכחת באף אחד מהם. אולי הסיבה לכך היא הנטיה שלי (ושל רבים אחרים) ל"הכל או לא כלום", נטיה שגורמת לכך שפיצול תשומת לב הוא עינוי.

לעת עתה, בתי ואני הגענו להסכמה שבשתיקה שהיא לא רואה אותי רוקדת. נראה לי שהיא מבינה את אופי עבודתי על הבמה ומעריכה את חשיבותה, אך מעדיפה לא להתמודד עם האפשרות שתראה אותי כיצור שאינו קשור אליה כלל וכלל. אני מאמינה שהחלום שלי, שיום אחד היא תשב בשורה הראשונה, קיים אצל שתינו ומתקרב להגשמה ככל שעובר הזמן, אך בינתיים אנחנו מניחות לעולם המשותף לשתינו ולעולם המקצועי שלי להתקיים זה לצד זה מבלי להיפגש.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#