אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על הקשר בין נעלי בלט להנקה

עד גיל 10 לא העליתי בדעתי שהריקוד היפיפה של הבלרינות הקלאסיות כרוך בכאב. הפתעה דומה ציפתה לי גם בהנקה. איך אף אחת לא חשבה לספר לי עד כמה זה כואב?

תגובות
נעלי בלרינה
ניר יפה

כשהייתי בת עשר אמי לקחה אותי לחנות בגדי המחול, ששכנה מתחת לסטודיו שבו למדתי בלט, סטפס וג'אז כדי לקנות את זוג נעלי האצבע הראשונות שלי. חיכיתי שנים לאותו רגע מאושר, ליום שאעבור מנעלי בלט רגילות לנעליים בעלות קצה העץ השטוח, נעלי בלרינה אמיתיות. כדי שנורשה לעבור את טקס המעבר הזה, הבנות בסטודיו היו צריכות לעבור מבחן. המבחן היה כרוך במתיחת הבהונות בכוח כמה שיותר, הצגת רמה מסוימת של היכרות עם אוצר המילים של הבלט והתחייבות לעוד שעתיים שבועיות של שיעורי בלט על אצבעות. כל המכשולים האלה לא עצרו מבעדי לחתור אל עבר זוג נעלי הבלט המדהימות העשויות עבודת יד מבד ורוד בוהק והסרטים המלווים אותן, שתפרנו אליהן בהתלהבות עצומה עוד באותו ערב.

ואז הגיע השיעור הראשון על האצבעות. הייתי לגמרי בלתי מוכנה לכאב שהסבו אותן נעליים. כל תנועה, כל עלייה איטית ל–relevé, כל plié, אפילו עמידה ליד הבר בלי תנועה כאבה - הכול כאב.

הבלרינות שאנחנו רואים על הבמה קלילות כל כך, הן קלות תנועה, חינניות, נדמה שהן מרחפות במרחב. חמשת הסנטימטרים של עץ שבקצה נעליהן מאפשרים להן לנוע באותם קווים מאורכים שלא מהעולם הזה. זה יפה מפני שזה כמעט לא אנושי. כמעט בכל יום ראשון אחר הצהריים היינו הולכות אמי ואחותי להופעות בלט, מעולם ולו לשנייה אחת לא העליתי בדעתי שמה שהנשים האלה עושות כרוך בכאב.

והנה אני עומדת לי שם בנעלי האצבע הבתוליות שלי, ואחרי שיעור אחד בלבד כבר שלל שלפוחיות מכסה את בהונותיי. לא עשיתי שום דבר לא נכון. הכאב הוא חלק מהריקוד על קצות האצבעות, והוא נחלת כל הרקדניות העושות זאת. איך לא ידעתי את זה? איך אף אחד לא סיפר לי כמה זה כואב? נדרשו לי חודשים של שיעורים מייסרים כדי להגיע לנקודה שבה הצלחתי לזוז בלי להתכווץ מכאב. וחלפו עוד חודשים רבים לפני שמה שעשיתי כשנעלתי את נעלי האצבע הזכיר מחול.

הנקה
ליהי עמיצור לובל

למרבה הפליאה תחושה דומה התעוררה בי במסע ההנקה שלי. בשבועות האחרונים של ההיריון התלבטתי אם אני רוצה להניק. לבסוף החלטתי שכן. כולם אומרים שזה הכי טוב לתינוקת. וזה גם נראה נחמד. ופשוט. ראיתי נשים מניקות קודם לכן. כולן נראו רגועות  ושלוות, אפילו מאושרות. הן החזיקו את התינוקות קרוב אליהן במה שנראה כחיבוק האידיאלי בעולם. בנוסף למראות האלה, ליוו אותי גם זיכרונותיה החיוביים של אמי על הנקה.

ימים אחדים לפני שילדתי, הלכתי (למזלי) להרצאה של יועצת הנקה עתירת ניסיון. נכחו שם עוד כ-30 נשים הרות. רבות מהן הגיעו עם שאלות מוכנות מראש. "מה בנוגע ליום השלישי?", "מה יקרה אם לא יהיה לי חלב?", "מה זה קולוסטרום ואיך אדע אם אני מייצרת את זה?". ישבתי שם המומה, ניסיתי לעקוב אחרי כל השאלות שמעולם לא חשבתי עליהן ולכתוב את התשובות. הנשים האלה ידעו דברים, ולי הייתה תחושה שגם עליי לדעת את כל זה ומהר.

ואז נולדה בתי, ובתוך דקות ספורות מיילדת עזרה לה לתפוס את הפטמה. ושם, בחדר הלידה, התחילה מסכת ההנקה בחיי. 

הדבר הראשון שהדהים אותי הוא הכאב הכרוך בה. איך אף אחת לא חשבה לספר לי עד כמה זה כואב? הדבר הקטן והרעב הזה זקוק לאוכל, אוכל שיש לחלץ בכוח מהגוף שלי, וזה צריך להיעשות כל כמה שעות במשך ימים, שבועות, חודשים, שנה. והנה עמדה לפניי הפעולה המדהימה והחיונית הזאת, שהרגשתי פתאום רצון עצום לבצע אותה, וזה היה קשה. זה היה קשה באופנים שבכלל לא ציפיתי ושמעטות מדברות עליהם (כמו על כל כך הרבה דברים הקשורים ללידה ולהורות).

הפרימה בלרינה נטליה בסמרטנובה
AP

ישנן הסוגיות של היצע וביקוש, השתנקות, צינורות חלב סתומים, דלקת בשדיים ועוד ועוד מכשולים, תתי נושאים, אתגרים והצלחות. ישנו היעדר כמעט מוחלט של ידע בקרב רופאים בכל הקשור להנקה. לעתים קרובות הנשים מגיעות אל הרגע הזה לאחר הכנה מועטה בלבד, כמוני. אלמלא הלכתי לאותה הרצאה ואלמלא אמי ובעלי שעמדו לצדי ועודדו אותי להמשיך, קרוב לוודאי שהייתי מפרשת את הכאב כסימן שמשהו לא נכון והייתי מפסיקה.

נדרשו לי שישה שבועות עד שהרגשתי שאני תופסת את העניין ועוד כמה שבועות נוספים עד שהרגשתי כמו אותן אימהות שראיתי באיזה חלום רחוק, אלה שמניקות בשלווה את התינוקות שלהן.

נעלי האצבע וההנקה היו רגעים בני חלוף בחיי. נעלי האצבע מפני שהבנתי שבלט קלאסי על קצות האצבעות אינו העתיד שלי, וההנקה מפני שהצורך בה הלך ופחת. אבל אני זוכרת בגאווה את שני הדברים הללו, על העקשנות שעוררו בי. ואני יודעת שלרוב אנחנו חזקות יותר ממה שאנחנו חושבות, שאנחנו מסוגלות לשאת יותר ממה שנדמה לנו, שהכאב לא תמיד פירושו שאנחנו עושות משהו לא נכון, לפעמים דווקא להיפך. והכי חשוב, שדברים שהגוף למד פעם אחת נשארים איתנו לכל החיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#