כשאת מגלה את "הטכניסיטי" של ההורות

נדרשו לי שנים של שיעורי בלט יומיומיים כדי להרפות מהטכניקה ולשחרר את הריקוד שלי. גם בהורות הייתי צריכה להרפות מהחוקים הנוקשים שקבעתי כדי ליהנות ממנה

אורי לנקינסקי
אורי לנקינסקי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רקדנית
טכניסיטי מתרחשת כאשר אדם יכול לגלם באופן מלא את הטכניקה של המדיום שבו הוא פועל, עד שהטכניקה עוברת דרכו, שקופה, נמצאת מעבר לוצילום: Bloomberg
אורי לנקינסקי
אורי לנקינסקי

כשגרתי בניו יורק, נהגתי לקחת שיעורי בוקר עם מורה לבלט מחוננת ורבת קסם בשם כריסטין רייט. השיעורים שלה התקיימו בכל יום חול בסטודיו שבקומה החמישית בתוך בניין ליד יוניון סקוור. ניסיתי אינספור מורים אחרים לפני שמצאתי על כריסטין, ומהשיעור הראשון הייתי מכורה לחלוטין.

כריסטין היא אישה קטנת ממדים, שפעם כיהנה כסולנית של להקת לאר לובוביץ'. באמצעות לימוד טכניקות ומדעים רבים ושונים כמו טאי צ'י או מדעי המוח, היא פיתחה גישה מהפכנית לבלט. הכיתה שלה הייתה מלאה ברקדנים מכל הלהקות ובתי הספר בעיר, אבל האווירה לא הייתה תחרותית כפי שהיתה בסדנאות מקצועיות רבות אחרות בעיר.

הייתה לכריסטין דרך לתת הערות ותיקונים ללא קשר למה שאת עושה עם גופך, אלא רק בהקשר של היכן נמצאת דעתך. היא נהגה לשאול על מה חשבת כשרקדת ואיך את יכולה לארגן את המחשבות שלך בכדי לגרום לגופך לנוע טוב יותר.

כל מה שכדאי לקרוא על ילדים, הורות ומשפחה

הרקדנית שסיפרה לי על כריסטין נקראה אדל, שאותה הכרתי כי עבדנו יחד בכמה עבודות של כוריאוגרפים אחרים. אדל הייתה רקדנית בלט מחוננת. היה לה שיער בלונדיני קצר ורגליים ארוכות באורך בלתי אפשרי. כל תרגיל שהיא עשתה נראה מרשים. פשוט היה לה את זה.

באחד משיעורי הבוקר, כריסטין עצרה אותנו באמצע תרגיל שדרש את כלל חלל החדר וביקשה מאדל להדגים לכולם. היא אמרה: "הסתכלו איך אדל עושה את זה. מה אתם רואים? נראה שזה מרגיש טוב, נכון? זה כישרון מאוד ספציפי, היכולת לגרום לבלט להרגיש טוב. אדל עושה את זה באופן טבעי. בואו ננסה לעשות את מה שאדל עושה".

כריסטין הצליחה לנסח במילים את התכונה החמקמקה הזאת שגרמה לאדל להתבלט. בעוד שרבים מאיתנו נעו מתוך לחץ וחרדה בניסיון להתאים את הגפיים שלנו לקווים והזוויות המדויקים שהבלט דורש, אדל רקדה אותו וזרמה דרכו. היא נהנתה מהטכניקה שלה באופן נינוח וטבעי.

תיאורטיקנית התרבות הקנדית ארין מאנינג קוראת ליכולת כזאת Technicity (טכניות). טכניסיטי מתרחשת כאשר אדם יכול לגלם באופן מלא את הטכניקה של המדיום שהוא פועל בו, עד שהטכניקה עוברת דרכו, שקופה, נמצאת מעבר לו. טכניסיטי היא סוג של מלכוד 22. מדוע? מאחר שבכדי להרפות מהטכניקה, את צריכה קודם כל לקבל אותה, ולזה נדרשים זמן רב ועבודה קשה. ואז, ברגע שיש לך את זה, קשה מאוד לשחרר את היכולות הללו, שנרכשו בעמל רב. אבל הרקדנים שאני מעריכה הם אלה שיכולים לעשות בדיוק את זה, להשאיר את הטכניקה מאחור ולהתקדם קדימה, תרתי משמע.

כשילדתי הבכורה נולדה, עסקתי מאוד בטכניקה. קראתי הרבה ספרי הדרכה והורות, תכננתי, כתבתי, בניתי חזון הורי. טקס השינה שלה התקיים בשעה מדויקת, כך גם ארוחת הבוקר, ארוחת הצהריים, שנת הצהריים, ארוחת הערב, זמן הרחצה, זמן הסיפור. הכל בעצם. זמן המסך היה מוגבל, ממתקים לא באו בחשבון, הייתי ספציפית לגבי סוגי הצעצועים שהסכמתי להכניס הביתה וסוגי החומרים שאנחנו משתמשים בהם בבית. המבנה היה חשוב לי. השתדלתי לשמור על דברים בדיוק כפי שראיתי בחזון ההורי שלי, לפי הסדר. כשחברים סיפרו לי על דרכיהם החופשיות יותר, על שינה משפחתית במיטה, על סדר יום גמיש יותר, על שוטטות עם ילדים בשעות מאוחרות, על ארוחות ערב במסעדות, הרגשתי עקצוץ של פאניקה. איך הם היו יכולים לשמור על הכל ביחד, אם הם לא פעלו לפי כללים מוכתבים?

כשנולדה בתנו השנייה, חמש שנים אחרי הבכורה, היינו במקום אחר לגמרי מבחינה הורית. הבית שלנו כבר היה בית משפחתי, הדברים התנהלו בו באופן יותר מבולגן וחופשי. הקפיצות שוחררה. לא קיבלתי החלטה מודעת לעשות זאת, זה פשוט קרה מאליו. החוקים שלי לא באמת היו יכולים להחזיק מעמד בתפאורה הנוכחית - הבית לא יכול להיות שקט לחלוטין כשהתינוקת הולכת לישון, המסכים חדרו לביתנו, כך גם ממתקים. באופן כללי, דברים התרחשו בערך בזמן שהם היו אמורים לקרות, אבל אף פעם לא בדיוק מתי שהם קרו פעם, השעון השוויצרי נעלם.

להפתעתי, גיליתי שאני מאוד נהנית מהמצב החדש. פתאום כבר לא כל כך דאגתי מהטכניקה שלי, אלא פשוט רקדתי דרכה וזה הרגיש טבעי, משוחרר ונכון. אולי זה הביטחון העצמי שהתווסף, עכשיו כבר ידעתי שאני יודעת מה עושים עם תינוקת (אני עדיין מנסה להבין איך לגדל ילדים באופן כללי). אולי זה עצם היותי אדם מבוגר יותר. בכל מקרה, אני שמחה מהמחשבה שלמדתי דבר או שניים והשתפרתי.

נדרשו לי שנים של ריקוד, של שיעורי בלט יומיומיים, כדי להרפות מהטכניקה ולשחרר את הריקוד שלי. הייתי צריכה לאמן את המוח לכך שלא יהיה אכפת לי אם הרגל שלי תהיה נמוכה בכמה מעלות מהרקדנית שלפני, או אם הסתובבתי פעם אחת פחות בפירואט. באותו אופן, נדרש לי גם זמן הורות מסוים כדי להרפות מהחוקים הנוקשים שקבעתי לעצמי ופשוט ליהנות. בשני המקרים, מציאת הטכניסיט שלי הייתה גילוי משמח מאוד.

אורי לנקינסקי

אורי לנקינסקי | |כוריאוגרפיה הורית

אורי לנקינסקי היא רקדנית יוצרת ועיתונאית, שמשלבת את השפה התנועתית עם השפה הכתובה.

אורי נולדה בקנדה וגדלה בארצות הברית. בין השנים 2000-2007, רקדה עם יוצרים עצמאיים ולהקות בניו יורק. ב-2007, עברה לתל אביב והחלה לרקוד ביצירות של אחרים וליצור עבודות מחול משל עצמה. זה למעלה מעשור שהיא כותבת על מחול בעיתונים ג׳רוזלם פוסט ומעריב ומפרסמת כתבות רבות גם באתרים ועיתונים בחו"ל כמו דאנס מגזין והאפינגטון פוסט. יש לה פינה קבועה על מחול בערוץ הטלוויזיה באנגלית i24news. היא מתרגמת ועורכת טקסטים ליוצרים ומלמדת סדנאות כתיבה בארץ ובחול.

היא המייסדת של האתר Creative Writing, שמהווה פלטפורמה לתגובות למחול. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ