מה הוביל אותי לבחור להיות פונדקאית? - פונדקאית מבחירה - הבלוג של אורית הורוביץ בר-עם - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה הוביל אותי לבחור להיות פונדקאית?

בין אם זו הילדות עם אמא עובדת סוציאלית בשירות לאימוץ, בין אם העבודה שלי עם ילדים ומשפחות ובין אם מוות מהיר ואכזרי של אבא שלי - רכיבים שונים בחיי התקבצו יחד כדי להרכיב את ההחלטה שלי ושל משפחתי לשמש כפונדקאית למי שאינה יכולה ללדת. לכל פונדקאית יש סיפור קצת שונה, אבל כולנו חולקות מוטיבציה פנימית עמוקה לעזור

תגובות
אורית הורוביץ בר-עם

פונדקאות לא הייתה חלום חיי. רבים שואלים אותי לגבי המניעים שלי ומה הוביל אותי לבחירה הלא שגרתית הזו. אני חושבת על זה הרבה. אני לא מצליחה לשים את האצבע על דבר אחד ויחיד, אלא על מכלול חוויות שחוויתי לאורך חיי. בכל חוויה ניטע רכיב מסוים, שמשחק תפקיד משמעותי בהחלטה שלקחתי ביחד עם משפחתי לעצור לרגע את המרוץ הרגיל של החיים ולהשקיע בעשייה מסוג אחר.

אימא שלי היתה עובדת סוציאלית במשרד העבודה והרווחה במשך 33 שנה, עד שפרשה לגמלאות, 16 שנה מתוכן עבדה בשירות לאימוץ. אחד התחביבים שלי בתור ילדה היה לצותת לשיחות שלה עם זוגות שהתעניינו באימוץ ילדים. זה כל כך סיקרן אותי. מי הם אותם אנשים שרוצים ילדים, אבל לא יכולים להביא אותם לעולם בעצמם? איזה תינוק הם יקבלו? ולמה התינוק הזה לא יכול להיות עם ההורים שיצרו אותו? את התשובות קיבלתי ככל שהתבגרתי, אבל דבר אחד היה לי ברור, ודאי ומוחשי מגיל צעיר - העובדה שיש זוגות שאין להם אפשרות ליצור ביחד חיים בשל סיבות רבות, והם זקוקים לעזרה חיצונית.

גדלתי גם עם הידיעה שלעיתים גידול של ילד מאומץ עשוי להיות מורכב כתוצאה מהרקע המשפחתי וחוויית העובּרוּת מהם הוא הגיע. האמפתיה שלי כלפי אותם זוגות כנראה התחילה להתפתח אי שם. עד היום אימא שלי, סבתא מהממת ואנרגטית לתשעה נכדים, מקבלת מידי ראש השנה שיחות טלפון מהורים שמסרה להם ילדים לאימוץ. הם דורשים לשלומה, מברכים, מעדכנים, מתעדכנים וממשיכים להודות לה בקביעות. גם אחרי כמה עשורים.

בגיל 13 התחלתי גם אני לעבוד עם ילדים ומשפחותיהם כבייביסיטר. גם בצופים, בסוכנות היהודית, בעמותות בהן התנדבתי לאורך השנים ובהזדמנויות רבות נוספות המשכתי תמיד לעבוד עם ילדים. ככל שהתבגרתי, פיתחתי שיח עם ההורים שלהם ונמשכתי להתעסקות בעולם ההורות. אחרי ניסיונות קריירה שונים, באופן טבעי מצאתי את עצמי מתמקצעת בתחום והשלמתי תואר שני בייעוץ חינוכי לגיל הרך באוניברסיטת תל אביב.

במהלך השנים, פגשתי הורים ומשפחות מגוונות ויותר מידי פעמים מצאתי את עצמי שואלת איך להורות לא צריך להוציא רישיון. באיזו קלות אנשים מביאים ילדים לעולם ולא לוקחים עליהם אחריות. ולא די בזאת, חלקם גם פוגעים בהם. היתה את המשפחה מהעשירון העליון, שבה ההורים התגרשו והילדים נשארו במשמורת מלאה של האב, כשהאם מתכחשת לקיומם. כשכבר הסכימה לפגוש אותם, זה היה תחת השפעת סמים או אלכוהול והמפגש כלל תמיד התעללות בנפשם הרכה. זו היתה הפעם הראשונה בחיי ששמעתי בכי של אכזבה תהומית מקרביים של ילד קטן. יש לזה טון אחר מכל מה שאפשר לדמיין. 

אורית הורוביץ בר-עם ואמה

היתה את המשפחה דלת האמצעים של ילד בן ארבע, שנכנס לגן טרום חובה מבלי שידע לדבר מילה ותיקשר עם הסביבה רק באמצעות מכות וצעקות לא ברורות. ההורים התעקשו ש"העניין הזה של הדיבור פשוט יבוא לו מתישהו". אחרי התגייסות מרשימה של המערכת ותהליך אינטנסיבי מול ההורים, שמטרתו לסייע לילד להתגבר על הפער ההתפתחותי שנוצר, הוא עבר אבחון, נמצא מתאים לגן שפתי של החינוך המיוחד וקיבל שיבוץ לשנת הלימודים העוקבת. באחד בספטמבר הוא לא הגיע לגן. המשפחה עברה דירה ואין לי שמץ של מושג מה עלה בגורלו.

היתה את הילדה בת השלוש, שהיתה גונחת באופן ריאליסטי מידי. בזכות ערנות של הגננת שלה, שדיווחה על כך לרשויות, הגיע חוקר ילדים לבדוק את העניין ומצא שאמה לוקחת אותה איתה באוטו לבקר את החבר החדש שלה ובזמן שהם מקיימים יחסי מין במושב הקדמי, הילדה נאלצה להיות "שקועה" במשהו אחר במושב האחורי. או האבא שניהל חיים כפולים בישראל ובניו יורק והצליח לצלק ילדים בשתי יבשות במקביל. או הבת של הרב, שבכל ציור ילדים ספונטני בגן שילבה איברי מין גבריים בכל מיני גדלים. באמת שאין לזה סוף, וזאת מבלי לציין מקרים מוכחים של אלימות או התעללות מינית. עדיף שאעצור כאן. "אלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים" מתמצת את העניין. 

בסוף הפגישה הראשונה עם האם המיועדת, כשהתחבקנו ארוכות, אמרתי לה שזה כואב לי לראות אנשים כמוה, שצריכים לעבור דרך מורכבת וקשה אל ההורות, לעומת הקלות שבה זה מגיע לאחרים שאינם ראויים לתפקיד. זה נכון שהורים כאלה לא מייצגים את הכלל, אבל לצערי אלה המקרים שנצרבו בי, ואי אפשר למחוק אותם ברגע שנחשפת אליהם.

בשלוש השנים האחרונות באופן מיקרי (או שלא), הגיעו אליי לייעוץ מספר זוגות הורים, שהביאו לעולם ילדים בעזרת פונדקאית בחו"ל. הייעוץ לא היה קשור כלל לפונדקאות, אבל ניצלתי את המפגש האינטימי כדי לשאול שאלות שעניינו אותי, בעיקר כי רציתי להבין למה לא עשו את התהליך בישראל. אם אחת סיפרה שרצתה להיות רחוקה מההיריון כי העובדה שהיא לא יכולה לשאת את ילדיה כואבת וקשה לה. היא איבדה את הרחם שלה כתוצאה ממחלה. הזוג היה בקשר רציף עם הפונדקאית, הם טסו ללוות אותה בבדיקות קריטיות וכמובן בלידה, אבל המרחק הזה שירת אותם, בעיקר את היכולת של האם להתמודד עם המצב.

זוג אחר דיבר על התהליך הארוך שצריך לעבור בארץ בגלל האישורים והמסמכים הרבים הנדרשים לוועדות, והקושי באיתור פונדקאית. הם אמרו שאין להם זמן לחכות בגלל גילה ואיכות הביציות של האם. זוג אחר סיפר שהם כן ניסו בישראל, ניגשו לוועדה כאן, אבל לא קיבלו אישור כי הם לא נשואים וזה היה בניגוד לחוק הפונדקאות דאז. לאט לאט התחלתי להעמיק, להבין ולחקור על הפונדקאות בישראל.      

ההחלטה להיות פונדקאית היא לא גחמה פתאומית שצצה לה. זו לא רק תולדה של חוויית ההריונות והלידות החיובית של ילדיי, ובטח שלא רדיפת בצע. בני ובנות האדם שאנחנו ומה שמוביל את המחשבה והרגשות שלנו בכל שלב בחיינו מסתמכים ונבנים כתוצאה מכל מה שעברנו עד אותו רגע. בין אם אלה המודעוּת והערכים שספגתי בבית בו גדלתי, בין אם תובנות אליהן הגעתי בתחנות שונות במהלך התפתחות הקריירה שלי, ובין אם אנשים שפגשתי לאורך הדרך או המוות האכזרי והמהיר מדי של אבא שלי מסרטן, שגרם לי לחשוב על מה אנחנו עוד יכולים לעשות פה בעודנו בחיים - כולם משחקים תפקיד חשוב בבחירה שלי בפונדקאות.

יש לנו הפונדקאיות קבוצות תמיכה בפייסבוק ובוואטסאפ, ולשמחתי הרבה אני כבר מכירה מקרוב לא מעט כמותי. לכל פונדקאית ישראלית יש סיפור אחר מאחוריה. דנה, אורה, רעות, רן, גלית, ליאת, חן, סנדרה, הילה, אורנא, נעמה, תמר ורבקה, שירי ועוד רבות אחרות, שמספרות בפתיחות את הסיפור שלהן בכתבות, הרצאות ופלטפורמות שונות, כי אין לנו מה להסתיר, אלא רק במה להתגאות.

הקשיבו לנו קצת יותר, תשפטו אותנו קצת פחות ושימו את הציניות בצד. אנחנו לא משוגעות. אנחנו נשים חזקות, רציונליות ושקולות עם מוטיבציה פנימית עמוקה לעשות משהו טוב בעבור נשים אחרות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#