"התינוק בבטן של אימא הוא לא של אימא" - פונדקאית מבחירה - הבלוג של אורית הורוביץ בר-עם - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"התינוק בבטן של אימא הוא לא של אימא"

הילדים שלנו, בני שש ושלוש, מבינים היטב את משמעות הפונדקאות. הם לא חושבים שהעובר הוא אח או אחות שלהם ומתרגשים מהיכולת לעזור למשפחה אחרת. ילדים מסוגלים להבין הכל, גם מעשים לא שגרתיים כפונדקאות של אמם

תגובות
אורית הורוביץ בר עם

כשגבע (6), הבן בכור שלנו, אמר לנו בעבר שהוא רוצה עוד אח מלבד גיל, אחיו הצעיר ממנו בשלוש שנים, אמרנו לו שאין לנו תכניות להביא עוד ילדים למשפחה שלנו. כשהיה דורש הסברים, התשובה הקבועה היתה שאנחנו מסופקים משני הבנים המקסימים שלנו. להביא ילדים לעולם זו אחריות ומחויבות גדולה, והעובדה שהוא רוצה "עוד אחד כזה" לא מספיקה, כי קודם כל אנחנו ההורים צריכים להרגיש את הצורך הזה, וכרגע הוא לא קיים. והאמינו או לא, גם כששואלים אותי "מה, לא מתחשק לך בת?", התשובה לא משתנה, אז אפשר להפסיק לשאול. 

לכן מטבע הדברים, כשסיפרנו לו על היריון הפונדקאות הוא הביע אכזבה שזה לא עוד אח בשבילו. אחרי שהזכרנו לו שחוסר הרצון שלנו בילד נוסף לא השתנה, אבל כן הבנו שיש לנו את הכוח והיכולת לעזור למשפחה אחרת, האכזבה התחלפה במהירות בסקרנות ובהבנה שגם הוא חלק בפרויקט הנתינה המשפחתי. הוא לא בחר בזה, אבל כמו דברים אחרים שהוא לא בוחר בחייו - כמו איפה נגור, לאיזה גן הוא יילך או מקרי מוות שהתרחשו במשפחתינו - אנחנו יודעים שיש לו את היכולת להסתגל למציאות הניצבת בפניו.

אנחנו דוגלים בלדבר עם הילדים שלנו בגובה העיניים ולאפשר להם להיות שותפים ב"עולם של הגדולים" בהתאם לגילם ולהתפתחותם. לכן, כפי שהתכוננו ביחד לקראת בואו של אחיו, כך אנו נוהגים גם כעת בפונדקאות.

אחרי שסיפרנו לו שוחחנו עם הגננת שלו כדי להכין אותה לבשורה שגבע עומד להביא למחרת לגן. הגננת אמרה שזו "תפנית חיובית בעלילה", שהיא טרם חוותה, ושהיא מתרגשת מכך. בבוקר לפני הגן, אמרנו לגבע שעדכנו את הגננת ושהוא מוזמן לדבר איתה אם יתחשק לו. כשהגעתי לאסוף אותו בסוף היום, אחרי שהתקבלתי בחיבוקים חמים מעוררי דמעות מכל נשות הצוות, שאלתי את הגננת מה הוא אמר לה ולהפתעתי תשובתה היתה "אף לא מילה אחת". מאוחר יותר באותו היום התעניינתי למה הוא לא דיבר איתה על זה, הוא הסתכל עלי במבט של חוסר הבנה וענה "אמרתם לי שסיפרתם לה, אז היא כבר יודעת. למה אני צריך לספר לה שוב?". ההיגיון הבריא שלו תמיד מכניס אותי לפרופורציות.        

החיים שלנו רצופים באמירות ובשאלות החכמות שלו, וכך גם עם הפונדקאות. פעם אחת, כשהניח את ראשו על הבטן שלי, אמר "חבל שבנים לא יכולים להיות בהיריון, כי ככה אם לאימא יש בעיה והיא לא יכולה להיות בהיריון, אז האבא יכול להיות במקומה. ואם גם לאימא וגם לאבא יש בעיות, רק אז הם יצטרכו פונדקאית".

בפעם אחרת, אחרי שהניח את הראש על החזה שלי והיה מופתע מתחושת הרכות השונה, שאל אם אניק את התינוק כשהוא ייצא. עניתי לו "כמובן שלא. אני מניקה רק את הילדים שלי, וזה לא הילד שלי". הוא שאל אם הוא יוכל לראות את התינוק עם הוריו. אמרתי לו "ברור! כולנו נלך יחד לראות אותם בבית היולדות". ההפרדה נעשית כבר בבית החולים, שם אימהות מיועדות מאושפזות במחלקת יולדות עם התינוקות שלהן כאילו ילדו זה עתה, ואילו פונדקאיות במחלקת נשים במטרה לאפשר להן התאוששות מרבית והפרדה מתינוקות באופן כללי. כששמעתי את זה לראשונה התרגשתי, כי זה מרגיש לי נכון, יש מי שמנסה לשמור עליי.

הפרידה המורכבת ביותר לתפיסה והתמודדות של ילדים היא כמובן מוות, הם מעבדים אותו ומגיבים אליו בהתאם לשלב ההתפתחותי שלהם. מוות הוא אירוע טראומטי, אך אין זה אומר שילד שחווה אובדן יפתח בהכרח הפרעה כתוצאה מכך. למעשה, היכולת של הילד לשאת את האובדן ולצמוח ממנו בהמשך תלויה במידה רבה בהתנהגות המבוגרים המקיפים אותו. לרוב קשה לנו להסביר לילדים את המוות כי זה מושג מופשט, שאנחנו לא מבינים בעצמנו את משמעותו. מה שכן ברור הוא ההיפך הגמור מסוף החיים, היצירה שלהם, לכן את זה יותר קל להסביר. יצירה, גדילה, התפתחות והמשכיות הם מושגים קונקרטיים ומוחשיים.

בתהליך הפונדקאות הילדים שלנו ילמדו איך להיפרד אחרי שמעניקים חיים. יש רופא שהפגיש את הזירעון של דני והביצית של דנה (שמות בדויים) במעבדה, הם הפכו לעובר והוא שתל אותו ברחם של אימא. העובר הזה גדל ומתפתח, אנחנו מרגישים אותו, דואגים לו, רואים אותו בתמונות אולטרסאונד וכשהוא יהיה מוכן, הוא ייצא לאוויר העולם, יחזור להורים שלו וימשיך לחיות איתם.

כשסיפרנו לגיל על ההיריון, הוא עוד לא ממש הבין. היום, הוא כבר בעניינים ותופס את המשמעות של המושג "שייכות". כשנשאל של מי התינוק שבבטן, הוא אומר את שמות ההורים שלו ומשלים את המשפט עם האימרה "כשהוא ייצא, אנחנו נחזיר אותו להורים שלו". כולנו עושים ביחד סרטונים עם הבטן ושולחים להורים המיועדים. הם פגשו את הילדים בעבר כדי שיוכלו לשייך פנים לשמות, ולאחרונה ביקשו לראות אותם שוב. היה מפגש כייפי וטבעי. מלכתחילה הצגנו אותם כזוג חברים, שהחלטנו לעזור להם, ובראייה של הילדים מי שחבר שלנו - חבר גם שלהם. הילדים דיברו איתם בחופשיות, היו גאים לארח אותם אצלנו בבית ולגעת ביחד בבטן.

גבע וגיל מתפתחים עם ההבנה שישנם סוגים שונים של משפחות וקיימות אפשרויות מגוונות להביא ילדים לעולם. המשוואה "אימא פלוס אבא שווה תינוק" מייצגת דרך חשיבה מיושנת, שאיננה תואמת את המציאות בכללותה.

אורית הורוביץ בר עם

חוץ מהילדים שלנו, יש לי שבעה אחיינים בין גיל שנה וחצי ל-17. כשסיפרנו לכל המשפחה בנוכחותם, התגובות נעו בין פרגון לאדישות. היתה התעניינות באותו הרגע, אבל מאז לא נרשמו תגובות מיוחדות. ובכל זאת, הדברים מחלחלים. בשבוע שעבר בבית הספר של האחיינית בת התשע קיימו מעגלי שיח לכבוד יום האישה הבינלאומי וביקשו מכל ילד וילדה לספר על אישה שמהווה עבורם השראה. האחיינית שלי בחרה בי והסבירה: ״כי היא אישה חזקה ועכשיו היא מגדלת בבטן תינוק בשביל זוג שלא יכול לעשות ילדים בעצמו״. כמעט התעלפתי מהתרגשות למשמע הסיפור הזה. בעקבות האמירה שלה, נוצר בכיתה שיח על פונדקאות ועל סוגי משפחות שונים.

המסקנה היא שילדים יכולים להבין הכול, גם מעשים לא שגרתיים. זה רק תלוי בנו המבוגרים באיזה מסר אנחנו בוחרים לעטוף את המציאות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#