אצלי בעולם / הבלוג של אוריה שיפר

למדנו שיעור חשוב לחיים מילדים בבית יתומים

לכאורה הגענו כדי לתרום מזמננו ומרצנו לילדים יתומים בצפון תאילנד, אבל יצאנו משם כמרוויחים העיקריים. על הדרך גם האסוציאציות שלנו לגבי יתומים ובתי יתומים השתנו

בית יתומים. אסוציאציה ראשונה: אנני, הילדה הג'ינג'ית, שחיה בבית יתומים אפרורי ומטונף עם מנהלת אכזרית ושרה Tomorrow tomorrow, בטוחה שמחר יגיע ויביא איתו עתיד טוב יותר. אבל מעכשיו האסוציאציה למילה הזאת היא שונה, כי אתמול חזרנו משבוע התנדבות בבית היתומים בפראה, שבצפון תאילנד, שהוכרז על ידי הילדים שלנו כמקום הכי כייפי שהיינו בו עד כה בטיול. אני מסכימה עם הילדים. היה כייף, מילה מוזרה בהקשר לבית יתומים. לכאורה הגענו לשם כדי לעשות משהו למען אנשים אחרים, אבל יצאנו משם כמרוויחים העיקריים.

טיק, אחראית הפעילות הקהילתית, אספה אותנו מהתחנה המרכזית בעיר פראה. בחורה חמודה עם צחוק היסטרי ומלא כוונות טובות. אחרי נסיעה קצרה הגענו לקצהו של שביל עפר, שם גילינו מקום יפהפה, ההיפך מהאפרוריות שבדמיון שלי. בית היתומים מזכיר את הקיבוצים של פעם, מוקף בשדות ירוקים ומרחבים. עידו, מתנדב ישראלי עם אנרגיות של מי שעומד לשנות את העולם, פגש אותנו כשהגענו. מיד ידענו שהילדים המתגוררים שם הם בידיים טובות. הוא הכין לילדים שלנו שוקו ואיפשר להם לצפות בסרט ולשחר ולי הכין קפה קר והושיב אותנו לשיחה. היינו מודאגים: האם הילדים שם מסכנים? האם אנחנו יכולים לחבק אותם? מה עושים בדיוק? מהר מאוד גילינו שכל הדאגות היו לשווא.

בית יתומים תאילנד
אוריה שיפר
להמשך הפוסט

אמרתי "סבבה" ונסעתי עם אישה שהכרתי יום קודם לחוף קטנטן בתאילנד

בעיצומו של מסע משפחתי, הותרתי את שחר עם הילדים ונסעתי עם נשים כמעט זרות לוואי נאם. ממתי דברים כאלה קורים לי? בחיים הרגילים, אני בקושי נפגשת עם אנשים שאני מכירה שנים ובטח לא מרבה לנסוע איתם לבד לאנשהו. בעגת פרדס חנה, שלמדתי לדבר כאן, זה קרה כי היתה לי "קריאה"

אתמול חזרנו מוואיי נאם. וואיי וואיי וואיי, וואי נאם. איזה מקום. אני לא יודעת מה זה עשה לנו. אולי כלום ואולי הכול. אבל התחושה המרכזית היא שזה הזיז דברים.

אתחיל מההתחלה. י', השכנה מבובי ביץ' (החוף שאנחנו גרים בו בקופנגן), הציעה שניסע יחד כמה משפחות לוואי נאם, אבל לפני כן ניסע רק הנשים ללילה אחד. כמובן שמיד נבהלתי: אני לא מכירה אף אחת, וזה בטח יהיה מפגש רוחניקי שכזה. כולם פה מאזורי פרדס חנה, ומסתבר שזה לא עוד מקום במפת ישראל, אלא מעוז רוחניות גדול. כולם באיזשהו טיפול הוליסטי, רוחני, מחוברים לאינדיאנים עתיקים, מחפשים את עצמם בהרים, שרים שירי שמאנים, שותים משקאות משני תודעה, יושבים במדורות הזעה, חיים לפי חיות טוטם, קוראים בקלפים, רוקדים ריקודים אקסטטיים. ואני? אני לא בדיוק חשופה לעולם הזה, אז עכשיו לנסוע עם קבוצה כזו של נשים?

וואי נאם
יעל לאור
להמשך הפוסט

איך הפסקתי לפחד והחלטתי לנסוע לשנה למזרח עם המשפחה

לעזוב עבודה, להוציא ילדים מבית ספר ולקחת את כל המשפחה למסע ממושך זה מהחלומות האלה שתמיד חולמים, אבל אף פעם לא באמת מגשימים. מין חלום שבלוני כזה, לא משהו שקורה לאנשים רגילים כמוני. אז איך זה בכל זאת קרה?

In the end, it's not the years in your life that count. It's the life in your years. Abraham Lincoln

נחתנו בבנגקוק בדיוק ביום ההולדת שלי. ביציאה מהמטוס, המשפחה שרה לי "היום יום הולדת". חשבתי שזו אכן המתנה הכי גדולה שיכולתי להעניק לעצמי ולמשפחה שלי. אין תכניות מוגדרות. חמישה ימים בבנגקוק, ואז טיסה לקופנגן עם החלטה לשהות שם חודש-חודשיים. התחלה רכה ונעימה. כשאני כותבת "נעימה", אני מרגישה את הרוח של הים מלטפת אותי בעודי יושבת על ספה מאולתרת מתחת לעץ קוקוס "בחצר" הבית שלנו בקופנגן. הים במרחק חמישה צעדים ממני.

אוריה שיפר
אוריה שיפר
להמשך הפוסט