אני מדברת על בת אדם אחרת לגמרי, מישהי שהיא כבר לא אני

עזבנו הכל ויצאנו למסע משפחתי במזרח הרחוק. המסע הזה מפגיש אותי עם עצמי בלי רחמים. הוא מאלץ אותי לעמוד מול שאלות שבישראל אין זמן להסתכל עליהן. זה לא קל, אבל זה טוב

אוריה שיפר
אוריה שיפר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אוריה שיפר
יש המון אינטימיות ואין טיפת פרטיות. יש מלא זמן ואין בכלל. זה כל כך עמוס וכל כך כלוםקרדיט: אוריה שיפר
אוריה שיפר
אוריה שיפר

היי,

מה נשמע, חבר יקר?

אתמול בשיעור יוגה עלית לי בזיכרון, אין לי מושג למה דווקא אתה, למה דווקא אז, אבל מיד עלה בין רצון לכתוב לך. קשה להתנתק לגמרי. כל כך הרבה שנים החברות שלנו בדם שלי, זה לא משהו שיוצא בבת אחת בגלל כמה חודשי מסע, גם אם מרגיש כל כך רחוק. בשיחות ההיכרות הרבות שמתרחשות מדי יום בטיול כמו שלנו, אנשים שואלים מה עשיתי בחיי לפני הטיול. אני עונה משהו, לפעמים מעמיקה בתשובה, לפעמים מחפפת. אנשים מהנהנים, יש כאלו שמתלהבים, אבל אני מרגישה שאני מדברת על בת אדם אחרת לגמרי, מישהי שהיא כבר לא אני.

המסע הזה. הוא מפגיש אותי עם עצמי בלי רחמים. הוא מאלץ אותי לעמוד מול שאלות שבישראל אין זמן להסתכל עליהן ולכן הרבה יותר קל לחמוקמהן. זה לא קל, אבל זה טוב. להסתכל במראה ולהיות שלמה עם עצמי היא משאת נפש שכנראה מגיעה עם תג מחיר. האנשים שאנחנו פוגשים פה את עצמם במלוא העוצמה ובאופן טבעי מתחילה חקירה. אין ברירה.

המסע עצמו - מעברים, טיסות, מציאת מקומות לינה, התנהלות, התניידות, הסתגלות לאוכל, לשפה, לאנשים - מייצר המון תעסוקה, ובכל זאת אנחנו בוחרים להשתקע בכל מקום במשך חודש-חודשיים, מה שנקרא "נסטינג". וכך מייצרים לעצמנו קן זמני, שמיד אנחנו והילדים קוראים לו בית. לא תמיד בקלות מוצאים פה בית (בפאי, עיירה קסומה בצפון תאילנד שאנחנו שוהים בה עכשיו, זאת היתה סאגת חיפוש ארוכה בין חצאי אורוות ובתים מבודדים, עד שלמרבה המזל זכינו בבית יפיפה טבול בירק עם פינה להבעיר בה מדורה), אבל כשמוצאים אנחנו ממהרים "לביית" אותו.

כל אחד מארגן לעצמו את הפינה שלו, לרוב (אם יש ארון) פורקים מזוודות, תולים ציורים שהילדים מציירים, מארגנים את המטבח עם הזעתר שאנחנו סוחבים ממקום למקום, עורמים את הספרים והמשחקים המעטים שיש לנו, מסדרים לנו פינת "זוּלה" משפחתית ומתחילים להבין איפה הכי כיף לנו להיות ואיפה הכי טעים לנו לאכול (די מאתגר עם הילדים, אבל בפאי זאת חגיגה מבחינתנו). מהר מאוד מגלים איפה השוק, המכולת, אם יש חוג כיפי שהילדים יכולים להשתחל אליו באופן זמני (פה יש חוג אקרובטיקה), או מייצרים לעצמנו חוגי אמנות (פגשנו אמנית ברזילאית, ששמחה ללמד ילדים), מבררים אם יש מקור מים בקרבת מקום שאפשר לטבול בו (בפאי יש כמה מעיינות לבחירה) ואיפה נפגשים עם משפחות אחרות, איפה מתחברים, מתערבבים. בקיצור, מתמקמים.

כל הפעולות האלה מאפשרות לנו להיכנס באופן זמני לתוך תתי-קהילות של נוודים. אנשים שחיים פה לתקופה קצרה או ארוכה ומייצרים חיי קהילה. זה מאפשר לנו לא להיות רק תיירים, אלא מעניק חוויות, מפגשים ואירועים של מקומיים או של קהילות זרים שצמחו פה. לפעמים זה רק נחמד ולפעמים זה מפעים את הלב, הנפש והעין.

אוריה שיפר
יש זמן להסתכל בפה פעור על שדונית שמלהטטת עם אש במסיבת היפים ויש זמן לחפש אותה אחר כך בפייסבוקצילום: אוריה שיפר

לפני כמה שבועות נכחנו באירוע שזרק אותי למסיבת היפים בשנות ה-60 של המאה הקודמת. במרכז המסיבה דלקה מדורה גדולה, סביבה הונחו מחצלות ופעלו דוכני אוכל, תכשיטים, בגדים יד שנייה וצ'אי כמובן. אנשים יפים לבושים בבגדים כאילו בלויים התהלכו שם בהנאה. רובם צעירים מאיתנו. חלקם בעלי מודעות חברתית, גלובלית, אחרים מחפשים התפתחות רגשית, חוקרים תורות, כתות, רגשות, הופכים אבנים, מסתכלים עם הראש למטה ועל הדרך גם עושים סלטה באוויר תוך כדי מופע אש (ליטרלית, היה שם מופע כזה).

מצאתי את עצמי יושבת כמו ילדה קטנה ולא מצליחה להסיר מהם את העיניים. לא לקחתי שום חומרי הזיה, פשוט פתאום יש זמן. זאת אחת המתנות הגדולות של המסע הזה. זמן. בחיים הרגילים, האחרים, אף פעם אין זמן, ופה יש בשפע. יש זמן לעמוד מול להטוטן ברחוב שמרחף בתוך חישוק ענק לקצב מוזיקה איטית כאילו הזמן וכוח המשיכה שייכים לו; יש זמן להכין פנקייקים עם הילדים בכל בוקר; יש זמן לדבר עם ישראלי מזדמן ולנסות להבין עד שמצליחים מאיפה אנחנו מכירים (אחרי הרבה מאוד זמן גילינו שזה מקייטנה שהיינו בה יחד בשנות ה-80); יש זמן להשתתף בטקס מוזר ששותים בו קקאו ושרים; יש זמן להסתכל בפה פעור על שדונית שמלהטטת עם אש במסיבת היפים; ויש זמן לחפש אותה אחר כך בפייסבוק ולשאול אם תסכים ללמד את הילדים להטוטנות (כשהילדים הם רק תירוץ).

לא מעט ילדים היו שם במסיבה הזאת. הרבה מהם עם רסטות, לבושים בחצאי בגדים מיד שנייה. פתאום הופיעה מהחשיכה אחת קטנטונת עם חצאית טוטו נצנצים, מרחפת כמו פיה. הילדים האלה, מכל מיני מקומות בעולם, הם מיקרוקוסמוס של ילדים שיש להם את הפריבלגיה שההורים שלהם החליטו לצאת לעולם, שההורים שלהם קצת מבולבלים, או ההיפך ממבולבלים ופשוט מבינים שאפשר לראות ולחיות את העולם אחרת.

אוריה שיפר
הילדים פוגשים כמעט כל יום אנשים וילדים אחרים. לומדים כמעט כל יום מושג חדש, מילה חדשה, פוגשים דברים שבשום סיטואציה אחרת הם לא היו פוגשיםצילום: אוריה שיפר

ביניהם אני רואה את הילדים שלי, אורחים זמניים פה, משחקים תופסת עם ילדים מכל העולם. תופסת היא תופסת בכל השפות. ההורים של הילדים שלי הם אנשים שהחליטו לקחת סיכון, אבל מתחת לאומץ הם בעצם אנשים מבולבלים ששואלים מלא שאלות. המסע הזה הוא בהחלט לא מה שחשבתי שהוא יהיה. האמת שאין שום דרך לדעת עד שלא יוצאים. זה תרגול בלא נודע. יש ימים כיפיים, יש רגעים טובים, יש צחוקים, יש מלא ביחד, יש יותר מדי ביחד, כמעט שאין לבד. יש המון אינטימיות ואין טיפת פרטיות. יש מלא זמן ואין בכלל. זה כל כך עמוס וכל כך כלום. ועובדים חביבי, עובדים. 24/7 ילדים שהולכים לישון מאוחר, לפעמים אחריי. אבל אתה יודע, פתאום עכשיו הקטן התעורר והניח את ראשו עלי, והוא יודע שאני איתו כל היום, ואני יודעת שהוא איתי כל היום, וזה פשוט כיף. הילדים שלי פוגשים כמעט כל יום אנשים וילדים אחרים. לומדים כמעט כל יום מושג חדש, מילה חדשה, פוגשים דברים שבשום סיטואציה אחרת הם לא היו פוגשים.

אני שמחה שיצאנו. זה רחוק מלהיות מושלם, אבל אני עדין שמחה שיצאנו. לא הייתי מוותרת על זה בחיים. אם יוצאים, מגיעים למקומות רחוקים, כתב ד"ר סוס, זה נכון גם כשפשוט יוצאים מעצמינו.

אוריה שיפר
ההורים של הילדים שלי הם אנשים שהחליטו לקחת סיכון, אבל מתחת לאומץ הם בעצם אנשים מבולבלים ששואלים מלא שאלותצילום: אוריה שיפר

אני כמעט ולא כותבת לאנשים בישראל, חוץ מלמשפחה שלי וכמה הודעות טקסט פה ושם לחברים קרובים. ממש בקטנה. זה גם הדהים אותי - חייתי חיים שלמים בישראל, מוקפת באנשים רבים כל חיי, מתנהלת בעולם בתחושה שעצם הקיום שלי קשור לתקשורת היומיומית איתם, שאני בעצם סך הקשרים עם האנשים שאספתי בדרך - ואז יצאתי למסע הזה ומהר מאוד לא הרגשתי צורך לתקשר איתם, ולא בגלל שהאנשים האלה לא חשובים לי, הם כן, לפחות חלקם, והאהבה שלי אליהם קיימת ושרירה, אבל אין לי צורך לתקשר אותה, אין לי רצון, וגם אין בי כוח לעשות את זה.

ההבנה הזאת צפה בי די מהר והצורך להתנצל מעולם לא הגיע. זה מאוד מפתיע, אבל גם משחרר. עכשיו אני מבינה שנכון, חלק ממני הוא סך כל האנשים שאני אוהבת ואוהבים אותי, אבל יש בי גם חלקים שלא קשורים אליהם בכלל, שקיימים בי בעומקים, שהולכים איתי מילדות, שחבויים בי אפילו מעצמי - והם הכוח והם החולשה. אני גם רוצה וגם מפחדת לגלות אותם, אבל יותר רוצה ממפחדת.

יש געגועים. געגועים לרגיל, למוכר, לנוח, למחבק, לאהוב, לידוע, לנעים. השגרה היא לא סתם שגרה, אלא מקור של טוב ורוגע. להיות מוקפת באותם אנשים שכבר מכירים אותך, יודעים מי את, אוהבים אותך, להיות מוקפת בבית שלך, בשמיכה שלך, בספה הנוחה שלך, בשכנים הקבועים, בסופרמרקט השכונתי המוכר, במאכלים שגדלת עליהם, בחברים מהעבודה, בנסיעה הקבועה באוטו, בקפה ושיחות הבוקר האינטימיות. לא סתם בוחרים בשגרה, היא כנראה דבר טוב בחיים. עוד אחזור לשגרה הזאת, אין לי ספק, אני רק מקווה שאצליח לחזור אליה קצת אחרת. 

מתגעגעת אליך ואל שיחות הקפה שלנו,

אוריה

אוריה שיפר

אוריה שיפר | |אצלי בעולם

אוריה שיפר מסתובבת עם בן זוגה ושלושת ילדיהם במזרח הרחוק

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ