סמכות ונפרדות הולכים יחד? איך מציבים גבולות לילדים בצורה נכונה

בשלושה סגנונות הוריים נפוצים יש חדירה אל המרחב האישי של הילד ומעורבות בהחלטה מה מותר ומה אסור. אך מה שנראה כהצבת גבולות בריאה הוא לעתים נוקשות שמובילה לציות ולא להפנמה אמיתית

אסנת גרתי
אסנת גרתי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
"לעתים התנהגות ההורים היא תוצאה של חרדה מעצמאות הילד"
"לעתים התנהגות ההורים היא תוצאה של חרדה מעצמאות הילד" קרדיט: cosmaa / iStockphoto via Getty I
אסנת גרתי
אסנת גרתי

החופש הגדול טומן בחובו זמן משותף רב עם הילדים בבית, יציאה מהשגרה ובדיקת גבולות יום-יומית של הילדים. התקופה הזו מציבה בפנינו, ההורים, אתגרים ורבים מספרים בתסכול על הקושי לקבוע ללא הרף מה מותר ומה אסור באופן שאינו פוגע בקשר ובאווירה בבית.

כיצד מציבים לילדים גבולות אמיתיים וברורים ולא כאלה שמושתתים על ענישה ונוקשות? האם פשרות, היענות והקשבה לצרכי ילדים מפריעים או עוזרים? ישנן כמה התנהגויות הוריות שממבט ראשון נראות ככאלה שמקדמות משמעת וגבולות, אך למעשה עושות ההיפך. אביא כאן דוגמאות לשלושה סגנונות הוריים בהקשר זה:

ההורה המתערב

כל מה שכדאי לקרוא על ילדים, הורות ומשפחה

סגנון שמתאפיין בחוסר נפרדות מספקת של ההורים לילדים. אלה הורים שיודעים הכל על ילדיהם, בעלי עמדה חזקה לגבי המתרחש בחייהם ויכולת השפעה גבוהה על הילדים. הורים אלה נתפשים פעמים רבות כהורים שיודעים להציב גבולות ולכוון היטב את ילדיהם. הם פועלים מתוך כוונות טובות, כך שילדיהם יחיו "נכון" יותר ולא יעשו "טעויות", אך לעתים הם אינם מודעים לצורך של הילד ביותר מרחב, עצמאות או פרטיות.

במקרים רבים זהו המודל ההורי שקיבלו ההורים מהוריהם שלהם, ולכן טבעי שימשיכו באותו קו. אך כשאיננו מצליחים להניח לילד שלנו בעת שהוא עצבני ולא רוצה לדבר, לא מקשיבים לו כשהוא אומר שלא אוהב לקבל נשיקות, מכריחים אותו לומר "שלום" ו"סליחה" כשאינו רוצה, או כשדוחקים בילד ביישן להיות פתוח וידידותי יותר - אנחנו עלולים להוות עבורו (על אף כוונותינו הטובות) מודל שלילי של חוסר כבוד לגבול שהאחר מציב.

סרטון של המגזין "אטלנטיק" על הצבת גבולות לילדים

ההורה המשליך

סגנון שמתאפיין בתפישה של ההורים כי ילדיהם הם שלוחה שלהם ולא ישויות עצמאיות. הורים אלה חווים הצלחות של ילדיהם כהצלחות שלהם, וכך גם כישלונות. הם משליכים על הילדים חלומות, רצונות ודברים שלא הגשימו בעצמם כילדים ואינם מספיק קשובים למה שהילדים רוצים וצריכים.

במצב זה מתפתחת סימביוזה בין ההורה לילד, שבה אף אחד מהם אינו מודע לזהותו העצמאית. דוגמאות לכך ניתן לראות בהורה שצועק על בנו בזעם במהלך משחק כדורגל כשהוא לא עומד בציפיותיו, או הורה הדורש מבתו להמשיך בחוג פסנתר כשהיא לא נהנית מהנגינה ומבקשת להפסיק.

ההורה הנוקשה

באופן פרדוקסלי, סגנון ההורות הזה, המתאפיין במשמוע חזק וקפדני, דווקא פוגע בהצבת גבולות. כשהורה לא מצליח להשיג את שיתוף פעולה מצד הילד בדרכים של שיח והקשבה, הוא פונה מתוך תחושת חוסר אונים לנוקשות, איום וענישה. צעד זה נובע מחוסר מודעותו לשלב ההתפתחותי של הילד, או מתוך דרישה מהילד לסגל התנהגויות שמוקדם מדי עבורו לרכוש ולהפנים.

דוגמה לכך ניתן לראות בילד שאוסרים עליו ללכת לחוג שהוא אוהב אם הציון במבחן לא מספיק טוב. או ילד עם קשיי קשב וריכוז שההורים מענישים אותו אם אינו יושב לשולחן האוכל במהלך כל הארוחה. סגנון זה מתאפיין בהתניות רבות המסתכמות במבנה: "אם תעשה מה שאני אומר - תוכל לקבל את מה שאתה רוצה". 

בכולנו יש הכל

בשלושת המודלים לעיל יש חדירה של ההורה אל המרחב האישי של הילד. למראית עין נראה ההורה כמי שמציב גבולות (והילד כמי כמקבלם), אך בפועל מה שמתרחש הוא ציות ולא הפנמה אמיתית של גבולות. בשלושת המודלים ההורה מפר את הגבולות שהילד מבקש להציב ובדרך זו מלמד אותו דווקא היעדר גבולות. לעיתים התנהגויות הוריות אלה נעשות מתוך חרדה של ההורה מנפרדותו של הילד. הנפרדות (הווה אומר, עצמאות) נחווית על ידי המבוגר כפרידה שמאיימת עליו. לכן, הוא מבטל אותה ומשתמש בטכניקות של התערבות, השלכה או ענישה.

אם נהיה כנים עם עצמנו, בכולנו יש חלקים מסוימים מכל הסגנונות ההוריים שתוארו כאן. כולנו מתערבים ומחטטים לפעמים יותר מדי, ממשמעים חזק מדי, חווים את ההצלחות או הכישלונות של הילד כאילו היו שלנו. זה טבעי. מה שעושה את ההבדל בין התנהלות הורית שמאפשרת לילד להתפתח באופן תקין לבין התנהלות הורית שעלולה לפגוע בהתפתחותו היא המודעות של המבוגר. כשאנחנו מודעים לסגנון ההורות שמאפיין אותנו ולהשפעה שלו על הילד, אנחנו מחדדים את היכולת שלנו לפעול רוב הזמן מתוך היענות לצרכים הרגשיים האמיתיים שלהם, ולא מתוך הצרכים הרגשיים שלנו.

אם כך, אפשר להסתכל על הצבת גבולות כתהליך הדרגתי ועמוק, שניזון לרוב מהדוגמה שאנחנו נותנים לילדינו דווקא בעניינים שלא נתפשים באופן אינטואיטיבי כקשורים להצבת גבולות. כגון: כמה אנחנו עוזרים להם להרגיש שמכבדים את רצונותיהם ואת הגבולות שהם מציבים לסביבתם; איך אנחנו מצליחים להציב להם גבול בעזרת אמון ושיח בלי להשתמש בכפיה וכוח; איך אנחנו עוזרים להם להרגיש שדעותיהם ורצונותיהם חשובים לנו ובעלי ערך.

הצבת גבול אמיתית נובעת מתוך היכרות עמוקה עם המאפיינים והצרכים של הילד, יכולת להקשיב ולהתפשר מבלי להיבהל שנאבד שליטה על התנהגותו או שנאבד את הסמכות שלנו. אם נצליח לתקשר עם ילדינו מתוך כבוד והשתתפות בחייהם, ומתוך הקשר הזה והנוכחות הזו לשרטט את הגבול - יהיה זה גבול יותר עמוק ומשמעותי שילווה וישמש אותם בהמשך.  

אסנת גרתי

אסנת גרתי | |אמא טובה (דיה)

אני פסיכולוגית קלינית לילדים ונוער, ומנהלת מרכז גרתי לטיפול רגשי בילדים ונוער ברעננה.

ההורות מסקרנת ומעסיקה אותי נון-סטופ בחיי האישיים, בעבודה ובכתיבה. אחרי שנות ניסיון רבות כאם וכמטפלת, אני עדיין בחיפוש מתמיד אחר האיזונים הנכונים בין צחוק ובכי, רכות ונוקשות, קריירה ובית, בישולים והזמנת פיצה.

כאן אדבר על הורות מזווית אישית ומקצועית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ