הצד האפל של מבחני האיתור למחוננים

רק קומץ ילדים נבחר לתכניות האיכותיות למחוננים, ועם זאת רבים נבחנים וחשים תסכול ואכזבה. אם המבחנים ייערכו מחוץ לכתלי ביה"ס ותתקיים לקראתם הכנה רגשית ראויה על ידי המחנכות, היועצות וההורים, יהיה אפשר למנוע חלק מהתחושות השליליות שהם מעוררים

אסנת גרתי
אסנת גרתי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
כיתה מחשבים בית ספר ארה"ב
צילום: ASSOCIATED PRESS
אסנת גרתי
אסנת גרתי

חודש נובמבר הוא החודש שבו נבחנים ילדים לבדוק האם הם מחוננים. הורים רבים בישראל מעוניינים מאוד שילדיהם יעברו את המבחנים הללו. אפשר אולי להבין את הרצון הזה לאור הדלות והשעמום המאפיינים חלק ניכר משעות הלימוד במערכת החינוך הקונבנציונלית, ומאחר שילדים מחוננים בישראל זוכים לתוכן חינוכי משובח ומושקע. השאלה מדוע צריך להיות מאותר כמחונן כדי שיתייחסו אלייך בכבוד וברצינות ויחשפו אותך לתכנים מסקרנים שמועברים בדרך יצירתית, היא כבר נושא לדיון אחר. כאן אדון במבחני האיתור למחוננים. 

מה הבעיה?

השלב הראשון של מבחני האיתור למחוננים נעשה בכיתה ב' בין כתלי בית הספר, ממש בזמן השיעור. מוטיבציה, יצירתיות והתמדה הם מאפיינים שוועדת ההיגוי לקידום החינוך הוסיפה להגדרת המחוננות, אך עדיין לא כללה כתחומים שאותם מבחן האיתור בודק או מעריך. המבחן כיום בודק יכולות בתחומי ידע כללי, שפה, מתמטיקה וצורה. 15% מהנבחנים עוברים לשלב ב', שבו רק 1.5-3% מהילדים עם הציונים הגבוהים ביותר מתקבלים לתוכניות המחוננים השונות.

כל מה שכדאי לקרוא על ילדים, הורות ומשפחה

ההורים יכולים לבחור שילדם לא ייבחן, אם הם מרגישים שזה יתסכל אותו או יגרום לו חוסר נוחות. כיום מרבית הילדים בכיתה נבחנים ומרבית ההורים לא מאתגרים את הקונבנציה הזאת. אבל אם נערוך חשבון פשוט, אז רוב רובם של הילדים יקבלו תשובה שלילית ולא יתקבלו לתוכנית המחוננים. חלקם בגלל קשיים בלימודים, אחרים בגלל לקויות למידה כאלה ואחרות ויש גם ילדים שנחשבים על ידי הסביבה כחכמים מאוד, ובכל זאת, למרות שתמיד אמרו להם שהם מוכשרים ויצירתיים ונבונים - הם לא עברו את המבחן, מה שעשוי לתסכל אותם. ובצדק.

רבים הילדים שנבחנים בגלל מסרים שקיבלו ממוריהם והוריהם. הם מאוד רוצים לעבור את המבחן וכשזה לא קורה, הם חווים משבר שנובע מאכזבה, פגיעה בדימוי העצמי, קנאה באלה שכן אותרו, או תחושה שזה לא הוגן. ילדים בכיתה ב' אינם מצויידים עדיין בכלים הרגשיים להתמודדות עם כישלונות צורבים. ילד שהוריו מעלים את הציפיות שלו, מכינים אותו למבחן, ומעבירים לו מסר שמאוד חשוב להם שהוא יעבור את המבחן יגיב מן הסתם באופן יותר קשה לכישלון. אבל גם אם נשים בצד את ההישגיות והדרבון שמכניסים ההורים לקלחת, ונתמקד רק בילדים - אפשר לראות כיצד הדברים לא נעשים באופן שרואה את צרכיהם הרגשיים של הילדים עצמם, עם כל הכבוד למצויינות ומחוננות.

אין כל רע בדיפרנציאציה בין תלמידים על בסיס יכולותיהם הלימודיות, וגם לא במתן תכנים התואמים את רמתם, אך רק אם זה נעשה עם מודעות לרגשות שעולים אצל הילדים ש"נבחרו" ואצל אלה שלא. חשוב לקיים שיח על מהו "כישלון" ומהי "הצלחה" עם כל ילד, להסביר מה זה אומר מחוננות ולספק מענים חלופיים גם לילדים שלא אותרו כמחוננים. 

מה אפשר לעשות אחרת?

ראשית, שהורים המעוניינים שילדיהם ייבחנו יקחו אותם להיבחן מחוץ לכתלי בית הספר בשעות אחר הצהריים (כפי שנעשה בשלב השני של מבחן האיתור). כך, מי שלא רוצה להיבחן לא יהיה היוצא מן הכלל בתוך כיתה שבה רוב הילדים נבחנים, וכך ילדים לא יקבלו מסר שהמבחן הוא חלק אינטגרלי מלהיות תלמיד.

על המחנכות או יועצות בית הספר להסביר לילדים שנבחנים מה כולל המבחן ומה המשמעות שלו לפני שהם נבחנים. חשוב להקשיב לציפיות של הילדים מהמבחן, ולהכין אותם לכל אפשרות של כישלון או הצלחה. ניתן להציע הגדרה חלופית למחוננות, שמגדירה כל ילד בכיתה לפי המיוחדות שלו ומטפחת במסגרת שיעורי חינוך בכיתה את הכישורים והחוזקות שלו. 

הפעולות הללו גם יפחיתו תופעות של קנאה בילד המחונן שאותר (לפעמים יחיד מכל כיתתו). כשהילדים לא מקבלים הסבר נאות על כך או הכנה רגשית, וכשיש מעטה של "סודיות" (לפעמים להורים לא נוח לספר אם ילדם התקבל או לא), הילדים מפנים את התוקפנות שמתעוררת בהם כלפי הילד שאותר, מכנים אותו בלעג "חנון", וצוחקים עליו כדי "לאזן" את אי השיוויון.

גם להורים יש תפקיד חשוב. עליהם להסביר לילדיהם מדוע לא התקבלו, ולא תמיד יש להם את הכלים לעשות זאת בצורה נכונה. מומלץ לומר לילדיהם את הדברים ישירות, להסביר שרק מעטים מתקבלים, לציין שזה מבחן הבנוי בצורה כזאת שרק חלק מהילדים מצליחים להבין ולתפקד בו באופן מיטבי. עליהם לומר לילדיהם שיש מחוננות בכל מיני תחומים ולהעניק דוגמה אמיתית לגבי המחוננות הייחודית שלו, גם אם אינה לימודית. ועכשיו זה הזמן לחבק, להסתכל להם בעיניים ולומר להם שהם נהדרים, יחידים ומיוחדים, גם אם אינם מחוננים.

אסנת גרתי

אסנת גרתי | |אמא טובה (דיה)

אני פסיכולוגית קלינית לילדים ונוער, ומנהלת מרכז גרתי לטיפול רגשי בילדים ונוער ברעננה.

ההורות מסקרנת ומעסיקה אותי נון-סטופ בחיי האישיים, בעבודה ובכתיבה. אחרי שנות ניסיון רבות כאם וכמטפלת, אני עדיין בחיפוש מתמיד אחר האיזונים הנכונים בין צחוק ובכי, רכות ונוקשות, קריירה ובית, בישולים והזמנת פיצה.

כאן אדבר על הורות מזווית אישית ומקצועית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ