הילד הקטן הזה היה התגלמות האמפתיה - מסע הילדוּת - הארץ

הילד הקטן הזה היה התגלמות האמפתיה

בכל הקשור לרגישות, נקודת ההתחלה של ילדים היא אף פעם לא אפס. הם באים לעולם כשהם כבר מכוּוְנָנים לדאוג לאנשים אחרים, צריך בסך הכל לעורר את האמפתיה הטבועה בהם ולטפח אותה מגיל צעיר

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אמתפיה
זה אולי מנוגד לאינטואיציה, אבל יכולתו של ילד להתנהג באמפתיות מתחילה קודם כל בתחושת "אני" איתנהקרדיט: iStock
רייצ'ל פינק
רייצ'ל פינק

לפני שנים אחדות השתתפתי בסמינר על התפתחות מקצועית יחד עם מחנכי כיתות בית ספר יסודי מרחבי העולם. הסמינר החל בברכות קבלת הפנים הרגילות ובהודעות כלליות, ולאחר מכן החשיכו את האולם וללא כל הקדמה התחילו להקרין סרטון קצר על מסך גדול. 

בסרטון נראו קבוצת ילדים בני שלוש, שצעדו בהמולה. כולנו חייכנו כשהקולות המוכרים של ילדים קטנים מילאו את האולם. ואז התמקדה המצלמה בילד ובילדה שפיגרו מעט אחרי הקבוצה. השניים הלכו יד ביד ושוחחו בהנאה. ברגע מסוים המצלמה התמקדה בילדה, וראינו שרגליה נתונות בסדי ברזל שהגבילו את יכולתה ללכת בקצב שבו הלכו שאר הילדים. אך מוגבלותה לא הרתיעה אותה והיא המשיכה ללכת בשביל, והילד התאים בסבלנות את הפסיעות שלו לשלה.

ברגע מסוים הם הגיעו למקום שבו שורש עץ בצבץ בין מרצפות המדרכה ועיקם אותה. השניים נעצרו והביטו יחד במכשול הבלתי צפוי. הילדה החליטה ללכת ראשונה. היא הרימה רגל אחת והניחה אותה בהיסוס על החלק הלא ישר של המדרכה. הילד עשה בדיוק כמוה: הרים רגל אחת, הניח אותה על המרצפת השבורה ונעצר. היא הזיזה את רגלה והוא שוב עשה כמוה, בלי להתקדם אפילו בסנטימטר אחד יותר ממנה. בסופו של דבר, אחרי שעשו כמה ניסיונות לא מוצלחים כאלה, הוא עזב את ידה — חשבתי לעצמי שכנראה הגיע אל קצה גבול סבלנותו ועכשיו ירוץ קדימה אל החברים שלו בקבוצה. אבל במקום זאת, הוא עבר לצד השני של המרצפת השבורה, הושיט יד אל הילדה ועזר לה בעדינות לטפס מעל לחלק המורם של המדרכה. השניים המשיכו אחר כך לאט ובביטחון ללכת אחרי שאר ילדי הקבוצה. אני בטוחה שמארגן הסמינר דיבר אחרי שהסרטון הסתיים, אבל היה קשה לשמוע אותו מעל לקולות הבכי הרמים של 500 המחנכים.

הירשמו וקבלו את הכתבות החשובות ממדור משפחה. להרשמה

ללא התערבות או הנחיות של מבוגרים, הילד הקטן הזה היה התגלמות האמפתיה — היכולת להציב את עצמך בנעליו של מישהו אחר ולהגיב בהתאם. כיצד נוצרה תצוגת האמפתיה המדהימה הזאת? האם הילד הזה נולד עם יכולת טבעית להבין את צרכיהם של אחרים? או שהוא למד את זה איכשהו? ואם כן, איך?

כיום מחקרים מכירים בעובדה שאינטליגנציה רגשית מוקדמת מהווה אות להצלחה בהמשך החיים, ומדענים מתעניינים בקו הזמן של התפתחותה. מחקרים העוסקים באמפתיה בקרב ילדים קטנים מרתקים. ידוע שתינוקות רכים בוכים לשמע בכי של תינוקות אחרים יותר מאשר כשהם שומעים קולות רמים, ואפילו יותר ממשמע הקלטות של הבכי שלהם עצמם.

תינוקות גדולים יותר, שראו כיצד אימותיהם מעמידות פנים שהן פוגעות בעצמן, הביעו אמפתיה כנה בדרכים רגשיות וקוגניטיביות. בפניהם של התינוקות האלה, שלא ידעו עדיין לדבר או להתנייד בכוחות עצמם, נראו דאגה ומצוקה. הם הביטו באיבר הפגוע של האם ואז אל פניה וחוזר חלילה. רבים מהם השמיעו קולות המיה או אהדה.

בניסוי מהפכני אחר, שבוצע במרכז לקוגניציה של תינוקות באוניברסיטת ייל, הראו לתינוקות הנפשה של דמות שמנסה לטפס על גבעה. בניסוי באה דמות אחרת וסייעה לדמות המטפסת, בעוד שדמות שלישית הפריעה לה לעבור מעל הגבעה. התינוקות העדיפו ברוב עצום את הדמות המסייעת (אני תוהה מה היו חושבים התינוקות האלה על סרטון הווידאו שאני צפיתי בו). החוקרים הופתעו כל כך מהממצאים שלהם, שהם היססו לבטוח בתוצאות ויצרו מיד ניסוי חלופי. הפעם הם בדקו זאת בעזרת בובות קטיפתיות, חלקן סייעו ואחרות פגעו. לתינוקות ניתנה האפשרות להושיט יד לבובות, וכמעט כל התינוקות בחרו בבובה המסייעת. אפילו תינוקות בני שלושה חודשים, שאינם יכולים להושיט יד ולתפוס בובה, כיוונו שוב ושוב את מבטם אל הבובה המסייעת. כשהמחקרים נעשו בתינוקות קצת יותר גדולים, הם לקחו על עצמם את תפקיד המסייעים. מכל אלה ניתן להסיק שנולדנו עם היכולת לחוש אמפתיה.

עם זאת, כל הורה לילד מאלה שנבדקו יאמר שהמסקנה הזאת איננה נכונה מחוץ לסביבה המבוקרת הקיימת במעבדה. כל אחד מאיתנו חש מבוכה כשילדו מחליט במהלך משחק שהוא לא מוכן בשום אופן להניח לילדים אחרים לשחק בצעצועים שלו; או שאנחנו מביטים באימה כשהילד שלנו, שראה ילד אחר בוכה במגרש המשחקים, החליט ללא סיבה מובנת לדחוף אותו למרות שהוא כבר סובל ממצוקה.

התפרצויות הזעם, הסכסוכים וההתנהגות המוחצנת של חיי היומיום גוברים לעיתים קרובות על הבעות רכות של חמלה וטוב לב. אנחנו אומרים ללא הרף לילדינו לשתף! לשתף! לשתף! ומטיפים להם לא להכות את החברים שלהם, ומחמיצים לעיתים קרובות את רגעי האמפתיה העדינים יותר. כתוצאה מכך, אנחנו מאמינים שעלינו ללמד את ילדינו אמפתיה מנקודת האפס, בדיוק כשם שנלמד אותם פעילות חדשה כמו אוריגמי או פיזיקת קוונטים. אבל האמת היא בכל מה שקשור לרגישות, נקודת ההתחלה של ילדים היא אף פעם לא אפס, הם באים לעולם כשהם כבר מכוּוְנָנים לדאוג לאנשים אחרים. את היכולת לחוש אמפתיה איפוא צריך בסך הכל לעורר לחיים ואז לטפח ללא הרף מגיל צעיר ביותר.

זה אולי יישמע לכם מנוגד לאינטואיציה, אבל יכולתו של ילד להתנהג באמפתיה מתחילה קודם כל בתחושת "אני" איתנה. קשרים חזקים בתקופת הינקות מכינים ילדים ללמוד כיצד לנחם את עצמם ואחרים. הורים ומחנכים יכולים להקל על התהליך הזה במתן סיוע לילדים לזהות, לבטא ולתאר את תחושותיהם. עלינו גם לשמש דמויות מופת ולהראות אמפתיה, קודם כל כלפי ילדינו. עלינו להכיר ברגשות של ילדינו, לחזק אותם ולהראות הבנה ואהדה אפילו כשנראה לנו שהצער שלהם אינו נחוץ. "אני יודעת שרצית את הכף האדומה, ואני מצטערת שיש לנו היום רק כפות כחולות", למשל.

בני אדם מביעים אמפתיה כשמתייחסים אליהם באמפתיה. ככל שילדים מתבגרים, תפקידנו לסייע להם ליצור קשר בין פעולות של אדם אחד לרגשות של אדם אחר גובר. בספרים, תכניות טלוויזיה ומשחקי העמדת פנים יש הזדמנויות לדון ברעיונות האלה, נצלו אותן. העניקו גם הזדמנות לילדיכם, כבר בגיל צעיר, להתנדב ולסייע לאחרים. הילדים שלי נוהגים לבקר מאושפזים במוסד סיעודי ולהביא בחגים חבילות לילדים נזקקים. בכל המקרים האלה אני משתדלת למנוע את הנרטיב של "הם מסכנים. לנו יש מזל", ובמקום זאת להתמקד במאפיינים פנימיים דומים בין ילדיי לבין האנשים שמולם, "תסתכל, הוא אוהב את ספיידרמן בדיוק כמוך".

יחד עם זאת, חשוב לזכור שהילדים שלנו אינם חייבים להיות אמפתיים כל הזמן כדי להיחשב לאמפתיים. כולנו זכאים לרגעים של אנוכיות ועיסוק בעצמנו. אפילו כשהיעדר החמלה שלהם גורם לנו להניד את ראשנו בתסכול או אכזבה — כמו הרגע שבו בתי בת השלוש צחקה בהנאה כשראשי נחבט קשות בדלת השידה — עלינו לנסות לחפש מעבר לקושי (ולכאב) את הלקח שיכול להועיל להם. לא משנה מה יקרה, אל תתייחסו להיעדר האמפתיה הזה באופן אישי. כדי שאדם יהיה שלם ומפותח רגשית, עליו לעבור דרך ארוכה ומפותלת וזה תהליך הנמשך זמן רב (הערה לעצמי: להקשיב לעצתי).

במשך השנים מצאתי את עצמי לעתים קרובות חושבת על אותו ילד קטן, שעזר לחברתו להתקדם בדרך לא ישרה. הוא כעת כבר בגיל העשרה. אני תוהה האם שמר על היכולת העמוקה "לראות את האחר" ומקווה שהוא מוקף במבוגרים שטיפחו את התכונה הזאת אצלו ועודדו אותו להמשיך לעשות מעשים אמפתיים. אני יכולה רק לדמיין עד לאן יכלה תמיכה כזו להביא אותו ואת האנושות.

רייצ'ל פינק
רייצ'ל פינק |מסע הילדוּת

רייצ'ל פינק עוסקת בחינוך לגיל הרך למעלה מ-18 שנה, בהתחלה בניו יורק והיום בישראל, כגננת, מנהלת ויועצת. יש לה תואר ראשון מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק ותואר שני בחינוך מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

היא מאמינה שגישה לחינוך איכותי היא זכות בסיסית, לה ראויים כל ילדה וילד כחברים בחברה בה הם גדלים, ורואה במחנכים את מי שצריכים להגן ולעודד את הזכות הזאת.

היא מתגוררת בתל אביב עם בעלה ושני ילדיהם. 

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ