שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
רבקה נריה-בן שחר
רבקה נריה בן שחר
אמיש
הדבר היחיד שהילדים מכינים כדי להרשים את הוריהם היא עוגה קטנה. מעבר לכך, כל המסיבה כולה היא חוויה משותפת, ארוכה ומענגתקרדיט: Wikimedia
רבקה נריה-בן שחר
רבקה נריה בן שחר

זהו, יוני עבר. המצלמות של כולנו מפוצצות בתמונות וסרטונים מרגשים שבחיים לא נצפה בהם שוב. מסיבת סיום של הגן, מסיבת סיום כיתה ג', מסיבת סיום חטיבת ביניים. כל אחד מהילדים גם מארגן לנו גם מסיבות סיום של חוגים - מופע לסיום חוג בלט, פעילות הורים-ילדים בסיום חוג קרמיקה, טורניר לסיום חוג שחמט ועוד שני מופעים, אחד לחוג התעמלות קרקע והשני לחוג אנגלית.

בגדול, כל המסיבות נראות אותו הדבר. גננות, מורות ומדריכות לחוצות, הורים רמוסים, צפיפות מטורפת, ילדים בוכים ואחרים שמתאמצים יתר על המידה להוכיח את הישגיהם (או שמא את הישגי הגננות והמורות?). אבל האמת שההישגים לא באמת מעניינים מישהו, מה שחשוב זה שנצליח לצלם, לתעד, לשמור ולהנציח. לכן צריך להגיע מוקדם, לתפוס מקום טוב – לא כדי שנהיה הכי קרובים לילד שלנו, או ליצירה שלו, אלא כדי להתמקם בזווית הכי טובה לצילום.

את מסיבת סיום גן החובה של בכורתי ראיתי כמעט רק מבעד לעדשת המצלמה. הנה היא שרה, הנה היא רוקדת, הנה הגננת נותנת לה תעודת מעבר לכיתה א', והנה היא רצה אלי, ובמקום לחבק אותה אני מצלמת אותה רצה אלי. איזה יופי של סרטון! איכשהו, היה רק רגע אחד שבו – כשניסיתי נואשות לשפר עמדות בתוך הגן הזעיר – קלטתי לפתע מה קורה סביב. הסתובבתי לשנחיה אחורה וראיתי ים של מצלמות, כמו מסיבת עיתונאים על סטרואידים. ההורים המצלמים נדחקו קדימה, ובני ובנות זוגם הנואשים ניסו לראות משהו מהמסיבה. צילמתי את ההורים המצלמים. זו היתה תמונה מהממת, רק שאין לי מושג איפה היא. ולא הבנתי את משמעותה, עד ש... הגעתי לקהילת האמיש בארה"ב.

מסיבת סיום בית ספר בקהילת האמיש נערכת פעם בשנה כפיקניק קבוצתי. מגדירים יום, שבו ההורים מגיעים לבית הספר בסביבות השעה 10:00 (אחרי שהחוואים שבהם מסיימים את משימות הבוקר הדחופות) ונשארים שם עד להודעה חדשה. הסוסים נקשרים במקום המיועד ומקבלים מנת מספוא שתספיק להם לשעות הקרובות. ההורים נאספים ומניחים בשקט במרכז את מנת הדגל המשפחתית שלהם, משהו טעים ומושקע במיוחד, שלוקח כמה שעות להכין. ואז מתחילה המסיבה – ההורים והילדים שרים ביחד, ההורים והילדים משחקים ביחד, ההורים והילדים עושים שלל פעולות ביחד. שיא המסיבה הוא משיכת חבל, שבה מצד אחד כל הילדים והמורה ומהצד השני כל ההורים (נחשו מי מנצח). הדבר היחיד שהילדים מכינים כדי להרשים את הוריהם היא עוגה קטנה בתוך צנצנת שאותה אפו ביום הקודם. מעבר לכך, כל המסיבה כולה היא חוויה משותפת, ארוכה ומענגת.

אחרי השירים, המשחקים ומשיכת החבל, כולם מתכבדים מהאוכל המדהים (מבחינתי, כמה חבל שהוא לא כשר), יושבים על שמיכות וכיסאות פיקניק ומדברים. קבוצות לא מאורגנות וספונטניות של ילדים והורים, שכנים וחברים, פשוט מדברים. עד שמתחילה הפעילות הבאה. בשלב מסוים הרגשתי שקורה פה משהו מעורר הערכה, שהייתי שמחה לחקות אותו בישראל.

ברגע הראשון חשבתי שזה רק עניין החוויה המשותפת, שבאה במקום ההצגה המוכרת לעייפה בכל גן ישראלי. אבל אז הבנתי שזה לא רק זה, היה שם משהו הרבה מעבר. אף אחד, באמת אף אחד, לא הסתכל על השעון. קודם כל כי אין להם שעון (לנשים אסור ולגברים מותר רק שעון כיס), אבל מעבר לכך גם כי זו התוכנית שלהם לאותו יום. היום הם כאן וזהו. אין להם פגישה חשובה בעוד חצי שעה כי הם פינו את כל היום לשם כך. מה שכן יש אלה רק ילדים, הורים וחברי קהילה אוכלים ומשחקים יחד. זו מסיבת הסיום. לא יותר ולא פחות.

ניסיתי להצדיק את עצמי – לא רק שאני עובדת ביותר ממשרה אחת, אלא לפעמים עלי ללכת לשלוש מסיבות סיום ביום אחד. ואז קלטתי שאצל האמיש יש רק מסיבת סיום אחת. אין חלוקה לגן, חטיבת ביניים, תיכון וחוגים. יש פעם אחת בשנה מסיבת סיום אחת לכולם והיא נפרשת על פני יום שלם. מיותר לציין גם שאף אחד לא מדבר בטלפון סלולרי, כי אין כזה. ואף אחד לא בודק רק משהו קטן בטלפון החכם, כי כמובן שאין גם כזה. ואף אחד לא מצלם כי גם מצלמות אין. אז כולם באמת במסיבה, באמת באמת במסיבה. 

אבל אני הרגשתי שאני חייבת לצלם את זה בשביל המחקר שלי. אבל הם אמיש ואסור לצלם אותם. אבל אז המארחת שלי הבחינה כמה אני סובלת מחוסר היכולת לצלם והסכימה שאצלם בלונים מתעופפים באויר, ללא אנשים בפריים. או אז הבנתי שפרט לבלונים, את שאר הדברים במסיבה אטמון עמוק בלב, במקום בו הם יישמרו באמת.

לא הצלחתי להשתנות לגמרי, אני מודה. מהר מאוד אחרי החוויה הזו חזרתי לסורי ואני מתעדת את מסיבות הסיום של ילדיי. עד שיונתן, בני המתוק, ניגש אלי באחת ממסיבות הסיום הרבות שלו, הישיר בי מבט ואמר: "אמא, בבקשה תהיי אמיש. אל תצלמי אותי, תהיי איתי". זה היה רגע נפלא, שאף צילום לא ישווה לו.

רבקה נריה-בן שחר
רבקה נריה בן שחר |דוסית פמיניסטית רדיקלית

רבקה נריה-בן שחר היא דוקטור לתקשורת, עורכת מחקרים משווים על נשים חרדיות ונשים מהאמיש. מרצה במחלקה לתקשורת במכללת ספיר. עובדת סוציאלית בעירית ירושלים בעבר, אבל מאמינה שעבודה סוציאלית זה לנצח.

גרה בירושלים, אמא לאורה, שירה ויונתן. בת הזוג של מאיר, ד"ר להיסטוריה של עם ישראל. חברת הקהילה הפמיניסטית "שירה חדשה". מנסה לשלב בין הקפדה דתית לפמיניזם רדיקלי, בין אימהוּת מסורה לקריירה תובענית, ובין ירושלים לשדרות.

רגעים מרגשים: נשים שעושות דברים שהאמהות שלהן לא העזו, והסבתות שלהן אפילו לא חלמו. ועיניים נוצצות של ילדים וסטודנטים כשהם לומדים משהו חדש.

לאתר של רבקה נריה בן שחר

לאתר באנגלית

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ