שרון פאר
שרון פאר
מתבגר
למרות הדרישה להשתחרר מאיתנו, אנחנו חייבים להישאר לצדם, ללוות אותם באשר ילכו, ולהקפיד שלא תהיה פריקת עול מלאה, אלא רק חלקיתקרדיט: GettyImage
שרון פאר
שרון פאר

כולנו מכירים את הייאוש הפושה בכל הגוף אל המתבגרים שלנו, שעושים טובה שהם בכלל עונים לשאלות שלנו, שעסוקים כל היום בסלולרי, שמתנתקים מכל פעילות משפחתית. אז אני כאן כדי לומר לכם: אל ייאוש! התנהגות נכונה שלנו כהורים, לצד פלאי ההתפתחות הביולוגית הטבעית ולעיתים גם המציאות הישראלית, אוטוטו יהפכו אתכם  להורים גאים. בחיי.

אני מורה בתיכון, ע' היה תלמיד מהסוג שאתה לא ממש מעוניין שיהיה נוכח בכיתתך. חסר משמעת, חלש מבחינה לימודית, המוני, צעקן – בקיצור, מחרב שיעורים והורס מורים. גם המוצלחים שבמחנכים התקשו להתמודד איתו. שיחות עם הוריו ציירו מציאות משפחתית ברורה - ארבעה אחים, ע' הוא הצעיר שבהם, בן זקונים עטוף בפינוקים, פטור מאחריות ומחוייבויות, "נסיך" במשפחתו ולפי דעתו גם בבית הספר.הוא לא נשמע  לדרישות הצוות, כפי שבבית התעלם מבקשות האם והאב. בין הכיתות הרשה לעצמו להתהלך ולצעוק בקולי קולות, כפי שבבית הוריו הרים את הקול כשטרח בכלל לענות לאחד מבני המשפחה.

"ויתרתי על המלחמות האלה, חבל על הזמן והבריאות שלי", אמר לי האב המיואש. האם, מלאה בכוונות טובות, ניסתה גם היא לשנות את התנהגות בנה, אך ללא הועיל. מרבית ניסיונותיה רק החמירו את המצב.

לפני שנתיים, סיים ע' את התיכון לאחר 12 שנות לימוד. הוא עשה זאת בעזרת מאמץ עליון של הצוות החינוכי, וללא בגרות. למרות שהכריז על כוונת השתמטות מצה"ל, הוא החליט להתגייס ושובץ ליחידה קרבית. בין אנשי הצוות היתה תמימות דעים (למעט מאמין אחד בלתי נלאה) ש-ע' לא יעמוד במסגרת הנוקשה וימצא עצמו מחוצה לה תוך זמן קצר. והנה, לפני מספר שבועות נחתה בקבוצת הוואטסאפ של בית הספר תמונה של ע' בסיום מסע כומתה בן 90 ק''מ. זה היה לאחר שמונה חודשים בצבא, הוא סיים כמצטיין מחלקתי.

בשיחה שקיימתי איתו כמה ימים אחר כך, שמעתי את קולו של ילד אחר. כבר לא ע' הצעקן וחסר הסבלנות, אלא אדם בוגר, שמתאר בכנות את הקושי שחווה, את רגעי השבירה וההתחזקות המחודשת, שסיפר על הרצון לעשות משהו משמעותי בחייו וחלם על התכניות קדימה, בראשן השלמת בגרויות.

ע' אומנם נמצא בתחילת חייו הבוגרים, אבל סביר להניח שסיכוייו להצליח ולהפוך לאדם בוגר שמתפתח בצורה חיובית ותורם לחברה גבוהים משהערכנו בתקופת גיל התבגרות שלו. התסכול שאוחז ברבים מאיתנו, הורים ומורים, נוכח גיל ההתבגרות מובן וטבעי. מי לא יהיה מתוסכל מתקשורת קלוקלת, ממצבי רוח מתחלפים תדיר ומעימותים תכופים שעולים מאפס למאה. ובכלל, מי לא יתרגז מהמסר הברור שמתבגרים משדרים לנו – עזבו אותנו, באמ'שכם.

אבל זה בדיוק העניין – אסור לנו לעזוב אותם. גם בני נוער זקוקים להורים לצידם. נכון שבגיל הילדות הם מבקשים שניתן להם יד, ובגיל ההתבגרות שנשחרר את האחיזה - אבל עלינו לראות בכך חלק מהתפתחות תקינה ורצויה. ולמרות הדרישה להשתחרר מאיתנו, אנחנו חייבים להישאר לצדם, ללוות אותם באשר ילכו, ולהקפיד שלא תהיה פריקת עול מלאה, אלא רק חלקית. זה לא תמיד קל, זה אפילו קשה, אבל זה תפקידנו כהורים. 

התקשורת עם המתבגרים אינה פשוטה. יש להם עולם משלהם, מילים וקודים התנהגותיים שאין לנו מושג מה משמעותם ויכולת להיות מעצבנים באופן קיצוני, עד שמתחשק לשלוח אותם למחנה חינוך מחדש מרוחק ככל האפשר, שילמדו קצת דרך ארץ. אבל בהיעדר אופציית מחנה החינוך מחדש, מטלת החינוך (לא מחדש, אל דאגה) מוטלת עלינו ההורים. מה עושים? להלן חמישה רעיונות שיכולים מעט לסייע.

הבנה. נסו ככל יכולתכם לגלות הבנה לעובדה שהילדים שלכם נמצאים בגיל מעבר משמעותי, הן ברמה הפיזיולוגית והן הרגשית, ומכאן נובע השינוי ההתנהגותי שלהם. היו יותר גמישים ופחות נוקשים. במילים אחרות, שחררו קצת.

אחד על אחד. מצאו הזדמנויות וזמן למפגשי "אחד על אחד" עם הילדים. חפשו פעילות משותפת שאתם והמתבגר/ת יכולים ליהנות ממנה יחד. זו יכולה להיות יציאה זוגית  לסרט, לארוחה, לפעילות ספורטיבית או לכל דבר אחר שהוא אטרקטיבי למתבגרים שלכם, ותוך כדי שלבו שיחה קלילה. גם אם תקבלו סירוב בהתחלה, התעקשו על זה. אם תהיו עקשנים נחמדים, זה יצליח לכם. בהבטחה.

די לביקורת. הלאה השיפוטיות. היפטרו מהביקורת והשיפוטיות הטבעית כלפי המתבגרים, או לפחות צמצמו אותה ככל יכולתכם. ביקורת ושיפוטיות מצידנו רק גורמות לעוד ריחוק ועשויות להוביל גם להתנתקות מוחלטת. זה מחיר גדול מדי לשלם על צדקת דרכם.

בלי מקלות ובלי גזרים. זינחו את איומי הסרק שאינכם עומדים בהם מצד אחד, ואת הפינוקים והשוחד המיותר בתמורה להתנהגות או מעשים שאתם מעוניינים בהם מצד שני. הם כבר בוגרים, זה לא עובד עליהם ורק מכניס את היחסים שלכם לתוך מסגרת של התניות, דבר שאינכם מעוניינים בו באמת.

שמרו על העקרונות שלכם. לצד הגמישות וההכלה, הקפידו לא לוותר על עקרונות משמעותיים עבורכם, ובראשם התנהגות מכבדת כלפיכם וכלפי מבוגרים באופן כללי.

לא פשוט ליישם את מרבית הסעיפים. זה מצריך שינוי דפוסי מחשבה ומנגנונים התנהגותיים מצידנו. אך אם נקפיד בכל זאת על חלק מהדברים, אני מבטיח לכם שתצליחו לבנות תקשורת חיובית ומכבדת עם המתבגרים שלכם. ועוד זריקת הרגעה לסיום: הביולוגיה עושה את שלה. ההתפתחות הרגשית והקוגניטיבית גם של המתבגרים הקשים ביותר מתייצבת בסופו של דבר. אני מבטיח לכם שממש בקרוב תמצאו את עצמכם יושבים עם הבן או הבת שלכם ונזכרים בחיוך באותן שנים הפכפכות ומאתגרות. אז קחו אוויר והחזיקו מעמד.

שרון פאר

שרון פאר | |טוב, מכבד וברור

אני נשוי ואבא לשני בנים ובת. רוב חיי הבוגרים עסקתי בעריכת תוכן בתכניות טלוויזיה שונות, ומאז 2015 אני משלב הוראה וחינוך בבית ספר תיכון לנוער בסיכון. 

אני בוגר המסלול התלת שנתי להנחיית קבוצות הורים ומשפחה במכון אדלר, מנחה קבוצות הורים, מרצה בתחומי ההורות ומדריך הורים בשיטת "שלושת השלבים" ליצירת תקשורת חיובית וחיזוק הסמכות ההורית.

אני מאמין בראיית הטוב בכל ילד וילדה, ביצירת תקשורת חיובית ומכבדת ובהצבת גבולות ברורים. כך מתחילה הדרך למערכות יחסים נכונות ובריאות.

לאתר שלי

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ