"לילדים שלנו קשה להשתלב בסצ'ואן. מזל שיש להם אחד את השני"

עבודה משותפת ומספקת כבני זוג, חיי רווחה וקריירה המנותקים מהחיים תחת השלטון הדיקטטורי וארבעה ילדים שגדלים במחסור חברתי מפאת קשיי השפה והלחץ האיום של הסינים למצוינות; רן פלג ומשפחתו חיים כבר שנתיים בבירת מחוז סצ'ואן שבסין, והופכים את הקושי לחוסן נפשי

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רן פלג, אשתו וארבעת ילדיהם בשדה רחב ידיים, ברקע הרים מושלגים
"יש פה תחושת חלוציות. מדובר באזורים כפריים ופשוטים שחיים בעיקר על חקלאות". רן ומאיה פלג עם ארבעת ילדיהםקרדיט: רן פלג

כשרן ומאיה פלג צועדים עם ילדיהם על הטיילת של תל אביב, ננעצים בהם מבטים דרך קבע, ולעיתים אף נשלחות הערות על הפלא שמשתרך מאחוריהם: ארבעה זאטוטים מגיל שנתיים ועד 12 מסודרים בהרמוניה של בן, בת, בן, בת, כל אח יותר ג'ינג'י מרעהו. ארבעה זהרורים בגבהים משתנים, המתמזגים באורה הקופח של השמש התל אביבית.

מאידך, כשאותה רביעייה כתמתמה צועדת בסצ'ואן - שם, במסגרת תפקידו של רן כקונסול, חיה משפחת פלג בשנתיים האחרונות - נראה שמה שמפעים את ילידי המחוז הוא כלל לא צבעם הבוהק והמנומש. התושבים נעצרים בהשתוממות כמי שנתקלו בתופעה מעולמות המדע הבדיוני, ומתחילים בספירה: אי, אר, סאן, סו. מבטם מופנה אל ההורים האמיצים כמו שואל: ארבעה ילדים?! שהרי רק בשנים האחרונות איפשרה הרפובליקה לחרוג ממדיניות הילד האחד, לשלושה ילדים. תופעת הרביעייה הזו, החריגה כל כך שם, משולה למבטו השואל והמשתומם של החילוני באם הדתייה ו-12 ילדיה. "איך הם עושים את זה?", ובכן, זוהי דרכן של פרופורציות תרבותיות שונות, וסין, ודאי, היא משהו אחר לגמרי.

כאם ובת זוג, בין שאר עיסוקיי, השאלה הראשונה שהייתי חייבת לשאול את רן היא: איך, לעזאזל, הוא סחב את כולם לשם? התשובה, מתברר, טמונה באינרציה מתגלגלת, שהמסע שהחל אותה יצא דווקא מלאוס. רן ובת זוגו מאיה נפגשו שם בטיול תרמילאים, ובהמשך במסגרת תפקידו כדיפלומט חיו כשנה בטאיוואן, ארבע שנים בבייג'ין, ארבע שנים בתל אביב ובשנתיים האחרונות בבירת מחוז סצ'ואן, צֶ'נְגְדוּ.

"הילדים שלנו לומדים בבית ספר בינלאומי, אבל בפועל הם המערביים, שלא לומר הג'ינג'ים, היחידים". רן וילדיוצילום: רן פלג

למעשה, הלכתם לאן שהעבודה שלך משכה.

"אני בעולם הסיני ובמרחב הסיני כבר לא מעט שנים, וכמובן שצבירת הידע והניסיון מושכת אותנו לפה כל פעם חזרה. אבל זה נכון, בכל פעם שאנחנו זזים, מאיה מתבקשת לעזוב את העבודה. היא עובדת סוציאלית בהכשרתה, מתמחה בעמותות וזכויות אדם, ומאחר וסין היא לא מקום אידיאלי לעובדים סוציאליים, היא נאלצת להמציא את עצמה מחדש. כיום היא עובדת בקונסוליה, מפעילה סדנאות וייעוץ להורים ובעיקר לאימהות בנושא חינוך וחדשנות. ואני סוג של הבוס שלה".

איך זה לעבוד יחד? העבודה לא גולשת הביתה?

"האמת, שזה כיף גדול. אנחנו צוות מצוין ובניגוד למיתוסים על ערבוב עבודה וזוגיות אנחנו מופתעים לטובה. קודם כל מאיה היא תותחית, ובלי קשר לזוג או לא זוג, כיף לעבוד עם מישהו שעובד טוב. דבר שני, אחרי הרבה שנים כזוג כבר יש היכרות והבנה עיוורת של עבודת צוות, מה שמייעל את התהליכים. ולבסוף, זו עבודה ששנינו נהנים לעשות ואם יש פרויקט מוצלח, תחושת הסיפוק ממנו היא זוגית ולא רק אישית. אנחנו לא מדברים בינינו על עבודה בבית או מחוץ לשעות העבודה, זה כלל ברזל שאנחנו מקפידים עליו ונראה לי הכרחי בשביל לשמור על איזון. מלבד זאת, זו חוויה זמנית. בארץ, ברור לנו שכל אחד יחזור לעולם המקביל שלו בעבודה".

"אנחנו צוות מצוין ובניגוד למיתוסים על ערבוב עבודה וזוגיות אנחנו מופתעים לטובה". רן ומאיה פלגצילום: רן פלג

סיטואציה קיצונית

מחוז סצ'ואן נמצא בדרום מערב סין. ככלל, המערב חשוך יותר מאשר שאר הרפובליקה, בעוד שבכל החוף המזרחי האורות דולקים משום שאלו הם האזורים המתועשים. "סין לא מאוכלסת באופן שווה, ומחוז סצ'ואן למשל, הרבה פחות מאוכלס ובעיקר הרבה פחות מתועש", מפרט רן. "מדינת ישראל הקימה קונסוליה כדי לצמוח פה. מדובר באזורים כפריים ופשוטים שחיים בעיקר על חקלאות. מתוך כך", הוא ממשיך, "יש פה תחושת חלוציות. אין פה הרבה דיפלומטים וזרים, לכן מתאפשרים הרבה שיתופי פעולה. סין עוברת תהליך עיור מאוד גדול, זו מדינת מהגרים ואנחנו עדים במחוז לתהליך בה האוכלוסייה עוברת ממעמד של עוני למעמד ביניים".

ומה זה אומר מבחינת התפקיד שלך?

"העיסוק שלי הוא בעיקר כלכלי מאשר מדיני. אני למעשה מקדם את כל נושא החדשנות והסטארט אפ ניישן על פי הצורך הסיני. הם ללא ספק מחפשים ורוצים את הידע, המטרה היא לאו דווקא אקזיט אלא השרשה. יש  ערך יותר גדול אם אותה חברת סטארט אפ תחדיר את המוצר לסין ותייצר ככה יחסי עסקים ארוכי טווח".

מלבד מעורבותו בחברה הסינית מתוקף תפקידו כקונסול, רן מספר שהישראלים באופן כללי מאוד פופולריים בסין, בזכות היכולת לחשוב מחוץ לקופסה. לדבריו, בעוד שסינים מצטיינים במתמטיקה ובמציאת פתרונות סדורים, כדגשים מהותיים בחינוך שלהם, הם חלשים יותר בחשיבה יצירתית. "הדבר נובע בין השאר מתוך פחד מטעויות ופחד מכשלון, שנטמע בהם באופן עמוק מאוד מינקות ונתפס פה כבושה לאדם ולמשפחה שלו", הוא מסביר.

איך זה בא לידי ביטוי בילדות?

"אצל הסינים יש מבחן מסכם, מין מקבילה למבחן בגרות. אם ילד נכשל בו, למעשה אין לו שום סיכוי להתקדם בחברה. המבחן הזה גורלי באופן שקשה לנו להבין, ואפשר לבצע אותו פעם אחת בלבד. אין עוד הזדמנויות. האחריות להצלחה של ילד במבחן הזה נמצאת גם אצל הוריו, שמשקיעים את כל כספם וזמנם במטרה הזו. יש מיליון ילדים להתחרות מולם ויש מבחן אחד ויחיד שחורץ את עתידו".

מדבריך עולה שכל הילדות והנעורים מתנהלים סביב המבחן הזה.

"ממש כך, זה צובע באופן מאוד דרמטי את מערכת היחסים בין ההורים לילד. ועל זה תוסיפי את מדיניות הילד האחד שמובילה לאינדיבידואליזם קיצוני. אחר הצהריים הילדים פה לא הולכים לשחק, הם רק לומדים למבחן הזה. אבל בסופו של דבר יש פה צמא מאוד גדול למשהו אחר. אנחנו מנסים למכור להם חדשנות בחינוך, על ידי זה שאנחנו מראים את מדדי ההצלחה שיש למחשבה חדשנית".

מחשבה חדשנית מסוג זה, יכולה למשל להיות משחק של ילדים עם הוריהם. לדברי רן, הפעולה הפשוטה הזו, שלכאורה נתפסת כטבעית בעיני רבים מאיתנו, היא רפורמה של ממש. "לא מזמן מאיה קיימה סדנה בה היא לימדה אימהות משחקים מאוד בסיסיים בהם ניתן לשחק עם הילדים בכל רגע נתון", הוא מספר. "ההיענות לסדנאות כאלו היא מאוד גדולה וניכר שהורים רבים זקוקים ורוצים בהתפתחות הזו. הרי בסוף, מערכת היחסים בין הילד להורים מתקיימת רק סביב המבחן הגדול והלחץ הבלתי נסבל סביבו".

"הם ילדים חזקים שעברו שלושה רילוקיישינים בפחות משנה". רן ומאיה פלג וילדיהםצילום: רן פלג

אז, איך זה אצלכם?

"אנחנו נמצאים בסיטואציה מאוד קיצונית. בעיר אין כמעט זרים וזה החמיר מאוד מאז הקורונה. הילדים שלנו לומדים בבית ספר בינלאומי, אבל בפועל הם המערביים, שלא לומר הג'ינג'ים, היחידים. יש סינגפורים, טיאוונים ומקומיים עם יותר אמצעים. עד גיל שלוש אין מסגרת של גנים, והילד גדל אצל הסבים. אצלנו, נעמי בת השנתיים נשארת עם המטפלת, ושלושת הילדים הגדולים נוסעים יחד לבית הספר עם הסעה. שפת הלימוד היא אנגלית והם לומדים גם סינית, אבל בהפסקה רוב הילדים מדברים ביניהם סינית והילדים שלנו בבעיה כי הם לא מספיק שולטים בשפה. יש פה המון ניבים ובלתי אפשרי להשתלט על זה".

איך אתם מתמודדים עם הפער הזה?

"הילדים שלנו מאוד ישראליים, כך שפער התרבויות מורגש באופן ניכר. יש להם אחד את השני והם חברים מאוד טובים, זה הכוח והנחמה שלהם. הם משחקים אחד עם השני כל היום וזה מפצה לא מעט על המחסור בחברה. לרותם, בתי בת התשע, זה יותר מורכב. הבנים משחקים כדורגל שזו שפה שכולם מבינים, ואילו בכיתה שלה יש רק ילדים סינים, כך שהיא מתקשה להשתלב שם. אני חושב שהיא כן מחכה לחזור לארץ".

למרות הקושי, טוען רן, מאיה והוא לא מתרגשים. "אני חושב שיש גבול דק בין קושי או חוויה מעצבת לטראומה", הוא מבהיר, ומספר שלא מזמן הילד הגדול גילה להם שבמשך חצי שנה, סירב לדבר ולא היה לו אף חבר בבית הספר. עם הזמן הוא לימד את עצמו את השפה, הסתגל ופיתח חוסן נפשי. "הם ילדים חזקים שעברו שלושה רילוקיישינים בפחות משנה", אומר רן. "הם מאוד סתגלנים ואני מרגיש שאני מעניק להם כלים מאוד משמעותיים לחיים".

צילום: רן פלג
"לילדים יש אחד את השני והם חברים מאוד טובים, זה הכוח והנחמה שלהם". ילדיהם של רן ומאיה פלג, כאן ובתמונה מעלהצילום: רן פלג

לחיות בדיקטטורה

הילדים הסיניים, לדבריו, שמורים בצמר גפן עד גיל שלוש. "שחס וחלילה לא יפצעו, לא יפלו. כל שניה מבקשים מהם ללבוש סוודר. לעולם תהיה עליהם שכבת בגד נוספת לעומת הילדים שלנו". מי שמגדל אותם בפועל הם כאמור סבא וסבתא, ועל ההורים מוטל, מלבד הדאגה הכלכלית למשפחה הגרעינית, לפרנס את ההורים של שני הצדדים ואף לדאוג לדירה לילדם בבוא העת. "זו אחת הסיבות שהסינים עדיין מביאים ילד אחד ולא שניים, למרות השינוי במדיניות", הוא מסגיר. "העומס הכלכלי מאוד גדול. הסבים גרים איתם, או בבניין שלהם. אין חופשת לידה ארוכה, האימהות חוזרות מיד לעבוד ולא מקבלות קידום מסיבה מגדרית. אבל הן נשים סופר חזקות. בקונוסליה לדוגמה, הן הרוב".

אתה יכול להרחיב על הפער המגדרי?

"התפיסה הקומוניסטית לא אמורה להפלות מגדרית, אבל באופן מסורתי החברה הסינית שמה את הגבר במרכז בצורה מאוד מובהקת. אני חושב שדווקא מגמות חברתיות, כמו למשל גידול ילד אחד בעזרתם של סבא וסבתא, מאפשרות ליותר נשים סיניות לצאת ללמוד ולעבוד. למדתי להסתמך מדגמית על מה שאני רואה בעיניים, ולא רק על הנתונים הסטטיסטיים. ברור כמובן שאת התפקידים הבכירים בסין מאיישות מעט מאוד נשים. לעומת זאת, כשאני מבקר באוניברסיטאות החשובות, אני תמיד שואל וגם רואה שלפחות מחצית מהסטודנטים הן נשים, וזה אולי מעיד במשהו על המגמה של דור העתיד בסין. בין השאר פתחנו פה קמפיין על תפקידו של האב בחינוך שמקבל תהודה מאוד חיובית".

כישראלי שחונך על ברכי הדמוקרטיה, אתה חי לפתע בתוך דיקטטורה. אתה חש את זה על בשרך? או מתוקף היותך דיפלומט זר, אתה רק בעמדת המתבונן?

"הבדלי המשטר הם נושא להרצאה שלמה, אבל אם אענה בקצרה ואשים לרגע את מגבלות הקורונה בצד, החוויה היא בסך הכל חיובית. החיים האישיים של אזרח סיני לא עשיר, למשל המנקה אצלנו בקונסוליה, טובים כלכלית בהרבה מאשר של הוריה שהיו איכרים בכפר. היא רואה כיצד הממשל הדביר ביעילות את הקורונה, או הקים רכבת מהירה שמאפשרת לה לעבוד במרכז העיר, ולהתרשמותי היא די מרוצה, למרות שהיא יודעת שבמערב יש לאזרחים גם זכויות אחרות.

"אני מביא את זה כדוגמה אישית שאני נחשפתי אליה, לא כמדגם מייצג ויש כמובן גם צדדים אחרים למטבע. אסור לשכוח שבמדינה של כמעט מיליארד וחצי איש, התמונה היא מורכבת מאוד, בטח לא שחור או לבן כפי שכל אחד מהצדדים מנסה לצייר אותה".

באורח פלא, השלטון הדיקטטורי במדינה הוא זה שאיפשר להשתלט על הקורונה במהירות, מפני שהאזרחים נצמדו להוראות. "מצד אחד, לא עטינו מסכות וחופש התנועה היה מלא. הלכנו למסעדות, הצגות וכדומה", הוא מציין. "מצד שני, היה פה דיפלומט שאשתו והילד שלו חלו, ולקחו את הילד לבית חולים אחד ואת האמא לבית חולים אחר למשך 70 יום. המלווה של הילד היתה אחותו בת ה-14".

כלומר, יש צד קיצוני ואפל לחיים שם.

"זו הסיבה שעד שהקורונה לא תעבור אנחנו לא נוסעים לארץ, לא ניקח בחיים את הסיכון. מלבד האירוע הזה, אני לא מאוד חש את הדיקטטורה, אבל אנחנו כמובן לא אזרחים".

צילום: רן פלג

ניכר כי המצב המבודד של רן פלג ומשפחתו אמנם הציב בפניהם אתגרים, אך לצד זאת גיבש אותם כמשפחה לאין שיעור. "סוף השבוע הפך לחממה משפחתית. אנחנו נכנסים לאוטו ונוסעים לטפס על הר", הוא משתף בהתלהבות, "לשחות בנהר ולצאת להרפתקאות מדהימות. בסופו של דבר זו חוויה חיובית, הזמן המשותף הזה הוא ממש על סטרואידים, לא הייתי מחליף אותו בשום סיטואציה בעולם".

בקיצור, טוב שעשיתם ארבעה ילדים.

"אני חושב שהדבר האחרון שמאיה ואני חשבנו זה שיהיו לנו ארבעה ילדים, אבל האמת שזה מה שמציל את המשפחה. שבט של אחים ואחיות".

שמרית לוסטיג

שמרית לוסטיג | אז, איך זה אצלך?

הלכתי לברר אצל אמהות ואבות מרחבי הגלובוס איך נראה היום שלהם? האם מדדי האשמה משתנים מיבשת ליבשת? מתי הישראליות פולשת להם למרחב ומתי הזרות מאיימת על גידול ילדיהם? מה בין רחם לקריירה? וכמה עולה שם הבייביסיטר?

שמרית לוסטיג, כותבת, בת 38, נשואה ואמא לשני בנים המתגוררת בתל אביב.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ