במבה ברמאללה / הבלוג של אום פוֹרַת

כשאת צועקת "שקט!" על הילדה זה מזכיר לי את הכלא הישראלי

אני מגדלת את ילדי ברמאללה/אל בירה, אבל מדברת איתם בעברית. לא קיבלתי החלטה מושכלת לעשות זאת, זה קרה באופן טבעי כשנאלצתי להיות לבד בפגייה בתל אביב כי לא קיבלנו היתר כניסה לישראל עבור בן זוגי ואב ילדי

"אימאאאאאא!!". התעוררה פורת בצעקה, כהרגלה. חמש בבוקר. ישבתי ליד דלת הכניסה ושרכתי את נעלי הריצה. אוסמה ישב מול שולחן האוכל, לגם קפה והתכונן לשיעור שתכנן להעביר באותו יום. הוא הסתכל עליי, קם מכסאו ונכנס לחדר השינה שלנו, אליו פורת התגנבה באמצע הלילה.

"חביבתי, דברי בשקט, בבקשה", הוא אמר לה ברוך. היתה צעקה נוספת מצדה, ואז היא אמרה משפט נזעם בערבית מדויקת להפליא:

כלא צבאי
ניר קידר
להמשך הפוסט

"אבל אמא", פורת אמרה, "אנחנו יהודים"

כיצד נראית נסיעה מרמאללה לתל אביב מבעד לעיניה של ילדה בת חמש, שאמה יהודייה-ישראלית ואביה מוסלמי-פלסטיני?

שהינו בביתנו החדש שבוע וחצי, ועוד לא הספקתי לקנות מיטה לפורת, גם לא קולבים או כלי רכב. אז בשישי בבוקר שאלתי רכב של חבר ויצאתי עם הילדים ליום בתל אביב. התחנה הראשונה: אזכרה של דודי, שנפטר חודשיים אחרי הגעתנו לארצות הברית. לפני שנה בדיוק הייתי שקועה בסידור הדירה החדשה שלנו בפילדלפיה, כשאבי התקשר לבשר על מותו של אחיו הבכור שפיק.

שוב רבתי עם פורת בנסיון כושל לצאת מהבית בזמן. איימתי עליה שאם לא תבוא עכשיו, לא יהיה לה זמן לשחק עם חברתה נועה, שמתגוררת בחולון ושמהווה את התחנה השלישית והאחרונה שלנו לאותו יום, אחרי האזכרה וביקור במחסן של חברה תל אביבית, כדי לאסוף כוננית לצעצועי הילדים. פורת עמדה בפתח הדירה וצעקה: "פינוקי הדוּבָּה כועסת עלייך! אני לעולם לא אעשה קְלׅין אַפּ טַיידׅי אַפּ!". יופי, היא לומדת ממני כיצד לאיים על אחרים.

מחסום
ניר כפרי
להמשך הפוסט

לדבר עם ילדיי בעברית במרכז רמאללה

בזמן שאנחנו מסדרים את ביתנו החדש ברמאללה/אל בירה, גילינו פערים בינינו לבין חברינו המקומיים. אבל אנחנו לא מסתירים את מי שאנחנו, לא בשפת הדיבור ולא במנהגים, כי האמת המוזרה של נסיבותנו היא ההגנה הטובה ביותר שלנו

הבית הפוך. אבל שלנו. דירה שאוסמה הכיר היטב, אותה קנה מחברה, שעזבה את רמאללה והשאירה לנו גם את רוב תכולתה: שולחן עץ מלא יפיפה. כיסאות ופנסים בגינה הפרטית ובה עצי פרי. נייר טואלט בשירותים ומטאטא במטבח. אבל נותרו גם חמש עשרה שנים של ג'אנק במגירות וכתמי אוכל בכיור. וכן – הרבה, הרבה רהיטים, גדולים וכבדים, שחלקם אף עשויים מזכוכית שבירה בעלת פינות חדות, שהקטינו את שטח הדירה והפריעו לאדם לרכב על הבימבה שלו בסלון. מלאכת הפינוי והפריקה ארכה ימים. רוב הלילות נשארתי ערה עד ארבע לפנות בוקר בניסיון לנצל את מעט הזמן בו פורת ואדם, שסבלו מג'ט לג, ישנו.

ביום שישי אוסמה לקח את הילדים לבקר את חברתו לובנה ובתה נוראן, בת החמש. ניצלתי את הזמן להתקדם בפריקה ובסידור. אוסמה שלח לי תמונות של פורת ואדם יושבים סביב שולחן שופע בביתה של לובנה ואוכלים מקלובה, תבשיל עוף, אורז וירקות מסורתי. אנחת רווחה. מאז שחזרנו לרמאללה/אל בירה לפני ארבעה ימים, הילדים לא זכו לארוחה מבושלת. אני שומרת על כשרות בבית ורציתי להכין את המטבח לפני שאסדר את הכלים בארונות. וגם – אין לי מושג איפה הארגזים עם הכלים החלביים.

מרכז רמאללה
Getty Images
להמשך הפוסט

אני יהודיה-ישראלית שנשואה למוסלמי-פלסטיני: אנחנו משפחה אוהבת

אחרי שהות בארה"ב, שבנו עם שני ילדינו, פורת בת החמש ואדם בן השנתיים, לביתנו ברמאללה. הילדים ואני נחתנו בנתב"ג ונסעו בדרך זרועת מחסומים, ואוסמה, בן זוגי ואבי ילדיי, נאלץ להגיע בטיסה נפרדת לירדן ומשם הביתה. כאלה הם חיינו

אחרי שנה בארצות הברית, חזרנו לישראל/פלסטין. זה קצת יותר מורכב ממה שזה נשמע: אני יהודייה, ישראלית ואמריקאית, נשואה לבן זוג פלסטיני, חוקר אקדמי, ממשפחה מוסלמית. אנחנו גרים באזור רמאללה עם שני ילדינו, פוֹרַת בת החמש ואדם בן השנתיים. סבא אחד של ילדיי השתתף בכיבוש פלסטין בשנת 1967. הסבא השני ברח מפלסטין בעקבות הכיבוש ונטש את אביהם, אוסמה, בן זוגי. אנחנו משפחה אוהבת.

במונית חזרה משדה התעופה, התעניינתי במצב המחסומים. "מחסום ג'יב פתוח?", שאלתי את נהג המונית הירושלמי. "כן. לכניסה לרמאללה בלבד", הוא ענה. "ברור. ומחסום ה-DCO?", ביררתי. "פתוח בשני הכיוונים. אבל ליציאה לירושלים רק החל מ-10:00 בבוקר," הסביר. "איזה יופי", כשעזבנו לפני שנה המחסום היה פתוח בכיוון אחד בלבד.

רמאללה תל אביב
אמיל סלמן
להמשך הפוסט