אני יהודיה-ישראלית שנשואה למוסלמי-פלסטיני: אנחנו משפחה אוהבת

אחרי שהות בארה"ב, שבנו עם שני ילדינו, פורת בת החמש ואדם בן השנתיים, לביתנו ברמאללה. הילדים ואני נחתנו בנתב"ג ונסעו בדרך זרועת מחסומים, ואוסמה, בן זוגי ואבי ילדיי, נאלץ להגיע בטיסה נפרדת לירדן ומשם הביתה. כאלה הם חיינו

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רמאללה תל אביב
אבא לא יכול לעבור במחסומים משום שהוא פלסטיני, אבל אני והילדים תמיד יכולים לעבור משום שאנחנו ישראליםקרדיט: אמיל סלמן
משפחה
אום פוֹרַת

אחרי שנה בארצות הברית, חזרנו לישראל/פלסטין. זה קצת יותר מורכב ממה שזה נשמע: אני יהודייה, ישראלית ואמריקאית, נשואה לבן זוג פלסטיני, חוקר אקדמי, ממשפחה מוסלמית. אנחנו גרים באזור רמאללה עם שני ילדינו, פוֹרַת בת החמש ואדם בן השנתיים. סבא אחד של ילדיי השתתף בכיבוש פלסטין בשנת 1967. הסבא השני ברח מפלסטין בעקבות הכיבוש ונטש את אביהם, אוסמה, בן זוגי. אנחנו משפחה אוהבת.

במונית חזרה משדה התעופה, התעניינתי במצב המחסומים. "מחסום ג'יב פתוח?", שאלתי את נהג המונית הירושלמי. "כן. לכניסה לרמאללה בלבד", הוא ענה. "ברור. ומחסום ה-DCO?", ביררתי. "פתוח בשני הכיוונים. אבל ליציאה לירושלים רק החל מ-10:00 בבוקר," הסביר. "איזה יופי", כשעזבנו לפני שנה המחסום היה פתוח בכיוון אחד בלבד.

הכבישים הסלולים של גבעת זאב, מעגלי התנועה, תחנות האוטובוס, הגינות הציבוריות המטופחות ובהן סוכך שמעניק צל ומתקנים לילדים הסתיימו ונותרו מאחורינו. פנינו שמאלה לכיוון המחסום. החיילים נשארו בתוך הבוטק'ה ואיפשרו לנו לעבור את השער הפתוח. נכנסנו לתוהו ובוהו של הכפר ג'יב, שחומת ההפרדה סוגרת אותו מארבעה כיוונים. בחומה שמקיפה את המובלעת שני פתחים: המחסום הסמוך לגבעת זאב, שפתוח לישראלים ולפועלים פלסטיניים בעלי היתרי עבודה בהתנחלויות; ומנהרה העוברת מתחת לחומה בצד השני של המובלעת ומובילה לאזור רמאללה. היציאות האחרות מהכפרים מסתיימות בחומת בטון.

מכוניות מאובקות חנו בשני צידי הכביש והותירו נתיב אחד צר לתנועה בשני הכיוונים. נסענו אל עבר מהמורות גדולות, פסי האטה מחוספסים שבצבצו ללא התרעה ודוכנים קטנים שחלקם עדיין נשאו שלטים בעברית, מזמינים את תושבי גבעת זאב לשטוף שם את מכוניותיהם. המשכנו לכפר ביר נבלה, אל המנהרה שחפרו מתחת לחומת ההפרדה. מעלינו שועט המשכו של כביש בגין, שם חומה נוספת מקיפה את הכביש ומונעת מהנהגים הישראליים לראות על מה הם חולפים עם ארבעת גלגליהם.

אדם ישן. ידיו ופניו דביקים מכדורי "שוקולדה בריאה" – תמרים, אגוזים, קשיו ואבקת קקאו – שנתתי לו ולפורת בשפע כדי לשרוד את איסוף הכבודה בנתב"ג. פורת הביטה סביבה מנומנמת ועצבנית. לפני שעזבנו את ארצות הברית, היא שאלה מדוע אבא שלה אינו טס איתנו על אותו מטוס.

מעבר אלנבי
מעבר אלנבי, המכונה "בטן המפלצת". האם אבא עבר כבר את הבידוק של הירדנים, הישראלים והפלסטינים?צילום: אוליבייה פיטוסי

"את זוכרת את האנשים האלה במחסומים, שקשה להם לחלוק?", שאלתי אותה. מזמן לא דיברנו על חיילים. בשבועות הראשונים שלנו בארצות הברית, היא היתה שואלת הרבה שאלות על מחסומים: "האם באבא צריך היתר כדי לבוא איתנו למסעדה?", או "למה באבא לא בא איתנו לקיימברידג'? אין לו היתר?". שמחתי לומר לה שפה בארצות הברית באבא לא צריך היתר. אבל לפני חודש התחלתי להזכיר לה בעדינות שבישראל/פלסטין, יש אנשים שקשה להם לחלוק ועל כן הם הקימו מחסומים, שבהם מותר רק לחלק מהאנשים לעבור. באבא בדרך כלל אינו יכול לעבור דרכם משום שהוא פלסטיני, אבל את אני ואדם תמיד יכולים לעבור משום שאנחנו ישראלים. הזכרתי לה גם שאמא ובאבא חושבים שצריך לתת לכולם לעבור.

"באבא כבר הגיע לבית החדש?", שאלה פורת. "עוד לא, מתוקה", עניתי לה תוך כדי ליטוף. האמת שהייתי קצת מודאגת. עדיין לא שמעתי מאוסמה, הוא היה אמור לנחות בירדן לפני ארבע שעות. לא ידעתי באיזה שלב הוא נמצא ב"בטן המפלצת", כפי שהוא מכנה את גשר אלנבי שבין ירדן ליריחו: האם הוא עכשיו בשלב החקירה של המודיעין הירדני? או אולי בהמתנה לאישור החיילים הישראלים? או ממתין לחותמת הגומי של הרשות הפלסטינית? כרגיל, מאחר שהמסלול שלי צפוי ושלו לא, העמסנו הכל עליי: שני ילדים מותשים, שש מזוודות, שני תיקי יד, עגלת ריצה ומושב בטיחות. קיוויתי שאוסמה יגיע מהר ועם כוחות נפש לעודד את פורת ואדם.

המונית התקרבה לגבעות של אזור רמאללה. שמיים כחולים, אופק, ירידות ועליות תלולות והתרגשות. נהג המונית הביט בי דרך המראה, מאזין לשיחה שלי עם פורת, שמתנהלת בעברית. אדם התעורר. המונית פנתה בסיבוב חד ואדם מייד הקיא. מיצי קיבה ושוקולדה בריאה זלגו מסנטרו וחולצתו. "זה רק על מושב הבטיחות שלנו", הרגעתי מהר את הנהג, "המונית שלך נשארה נקייה".

אדם התחיל לבכות. שרתי לו The Wheels on the Bus. הבכי שלו התחזק והפך לצעקה. פורת הצטרפה אליו וצעקה לחלל המונית: Stoppp!!! בדיוק אז המונית עצרה, חזרנו הביתה.

משפחה

אום פוֹרַת | |במבה ברמאללה

שלום, אני אום פוֹרַת (אמה של פורת), עורכת דין ישראלית, יהודייה, נשואה לגבר פלסטיני תושב רמאללה. אחרי שנים של נדידה בעולם, חזרנו לגדה המערבית עם שני ילדינו, פורת בת החמש ואדם בן השנתיים. אנחנו מנסים לנהל אורח חיים רגיל במציאות בלתי רגילה ובלתי סולחת, שאותה אתאר כאן. 

שמות האנשים המוזכרים בבלוג בדויים כדי לשמור על פרטיותם. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ