לדבר עם ילדיי בעברית במרכז רמאללה

בזמן שאנחנו מסדרים את ביתנו החדש ברמאללה/אל בירה, גילינו פערים בינינו לבין חברינו המקומיים. אבל אנחנו לא מסתירים את מי שאנחנו, לא בשפת הדיבור ולא במנהגים, כי האמת המוזרה של נסיבותנו היא ההגנה הטובה ביותר שלנו

משפחה
אום פוֹרַת
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מרכז רמאללה
מרכז רמאללה. החזקתי אותו קרוב והקשבתי לצליל הצחוק שלו, צחוק שבקושי שמעתי מאז שחזרנו לרמאללהקרדיט: Getty Images
משפחה
אום פוֹרַת

הבית הפוך. אבל שלנו. דירה שאוסמה הכיר היטב, אותה קנה מחברה, שעזבה את רמאללה והשאירה לנו גם את רוב תכולתה: שולחן עץ מלא יפיפה. כיסאות ופנסים בגינה הפרטית ובה עצי פרי. נייר טואלט בשירותים ומטאטא במטבח. אבל נותרו גם חמש עשרה שנים של ג'אנק במגירות וכתמי אוכל בכיור. וכן – הרבה, הרבה רהיטים, גדולים וכבדים, שחלקם אף עשויים מזכוכית שבירה בעלת פינות חדות, שהקטינו את שטח הדירה והפריעו לאדם לרכב על הבימבה שלו בסלון. מלאכת הפינוי והפריקה ארכה ימים. רוב הלילות נשארתי ערה עד ארבע לפנות בוקר בניסיון לנצל את מעט הזמן בו פורת ואדם, שסבלו מג'ט לג, ישנו.

ביום שישי אוסמה לקח את הילדים לבקר את חברתו לובנה ובתה נוראן, בת החמש. ניצלתי את הזמן להתקדם בפריקה ובסידור. אוסמה שלח לי תמונות של פורת ואדם יושבים סביב שולחן שופע בביתה של לובנה ואוכלים מקלובה, תבשיל עוף, אורז וירקות מסורתי. אנחת רווחה. מאז שחזרנו לרמאללה/אל בירה לפני ארבעה ימים, הילדים לא זכו לארוחה מבושלת. אני שומרת על כשרות בבית ורציתי להכין את המטבח לפני שאסדר את הכלים בארונות. וגם – אין לי מושג איפה הארגזים עם הכלים החלביים.

אוסמה התקשר וביקש שאבוא לקחת את פורת ונוראן להקראת סיפורים במרכז התרבות, פעילות המיועדת לילדים בני חמש ומעלה. נסעתי לביתן של לובנה ונוראן ברכב ששאלתי מחברה. "תודה רבה שהאכלת את הילדים שלי," אמרתי ללובנה. "אין בעד מה", היא אמרה בחיוך. אוסמה הלך ברגל לסידור בעיר העתיקה. הכנסתי את אדם ופורת לתוך מושבי הבטיחות שלהם ולובנה הושיבה את נוראן לידם במושב האחורי.

"חגרי לה את חגורת הבטיחות, בבקשה", אמרתי. נוראן הביטה בי מזועזעת. "זה בסדר", אמרה לי לובנה, "אין צורך". "בבקשה", אמרתי אני. לובנה מתחה את החגורה ונוראן התחילה להתפתל, רגליה וידיה נזרקו לכל עבר. פורת קיבלה מרפק לכתף, אבל שתקה, עוקבת אחר השיחה בעיון. "היא תקיא אם נחגור לה חגורה", לובנה אמרה בטון של התנצלות, "אין צורך, היא תחזיק בידית הדלת".

רוקנתי קופסת מנגו מיובש שהיה לי בתיק ונתתי אותה לנוראן. "אם היא צריכה להקיא, היא תוכל להקיא בזה", אמרתי. נוראן הסתכלה על הקופסה ועיקמה את אפה. "ריח מסריח", אמרה. הוצאתי מהתיק קופסה אחרת, בה תפוח שלם, ורוקנתי גם אותה. "נסי את זאת", הצעתי. נוראן קימטה את מצחה והחזירה לי את הקופסה. "אני מצטערת," אמרתי ללובנה, "אני לא מוכנה לקבל אחריות על פגיעה בה אם תתרחש תאונה". 

לובנה הידקה את החגורה על נוראן ונכנסה למושב לידי. הנסיעה למרכז התרבות ארכה שבע דקות, בהן נוראן לא הקיאה. הורדתי את לובנה והבנות ולקחתי את אדם, שהיה קטן מדי לפעילות, לגן השעושועים של המתנ"ס. נתמזל מזלנו והתקיימה שם חגיגה, אחד מאירועי הילדים הרבים ברמאללה/אל בירה בחודשי הקיץ: מתנפחים, ליצן ואוטו גלידה שניגן "Jingle Bells". מאות ילדים התרוצצו באוויר המתקרר מעט. הוריהם ישבו סביב שולחנות העץ, רצו אחריהם עם בקבוקי מים וכריכים, חיכו להם בתחתית המגלשה וצעקו שיעצרו את הקרוסלה ושיתנו למחמוד לרדת כי איך הם לא רואים שהילד בוכה?

שילמתי חמישה שקלים דמי כניסה וקפצתי עם אדם על מתנפח בדמות ארמונה של המלכה אֶלְזה מהסרט "פרוזן". רדפתי אחריו על ארבע ושאגתי כמו לביאה, החזקתי אותו קרוב והקשבתי לצליל הצחוק שלו, צחוק שבקושי שמעתי מאז שחזרנו לרמאללה. ראיתי צוהר קטן, שמעברו השני מחכים לנו חיים טובים, בבית מסודר ובו ארון משחקים ומטבח שאפשר לאתר בו את המסננת ומסחטת הלימון.

"בוא, חמוד!", קראתי כשאדם רץ לכיוון היציאה. דיברתי איתו בעברית. כך נהגתי לפני שעזבנו לארה"ב וכך החלטתי להמשיך גם עכשיו. אני לא רוצה שפורת תלמד שעליה להסתיר וגם – בטוח לי יותר אם יידעו מי אני. האמת המוזרה של נסיבותנו היא ההגנה הטובה ביותר שלי. אבל זו היתה יציאתנו הראשונה מאז שחזרנו. דיברתי עם אדם בשקט ובעיקר שאגתי כמו לביאה.

כשירד החושך לקחתי את לובנה ונוראן לביתן ונסעתי משם הביתה. בכניסה לבניין פגשנו את השכן מהדירה ממול. הוא עישן סיגריה. הסבר חלקי לריח העשן שנדבק לקירות המעלית. דלת המעלית נפתחה והשכן החזיק אותה פתוחה בעבורנו. "אני ממש מצטערת", אמרתי לו, "אבל הבן שלי סובל מאסתמה. אפשר בבקשה לא לעשן במעלית ובמסדרון?". "שיהיה בריא", אמר השכן, "אין שום בעיה". הוא כיבה את הסיגריה והצטרף אלינו למעלית. הדלת נסגרה. אדם הביט בו מלמטה בעיניים גדולות. השכן חייך, הוציא חפיסת שוקולד קטנה מכיסו והושיט אותה לאדם, שטרם אכל ארוחת ערב.

"אני ממש מצטערת", אמרתי לו, "אבל הוא גם חולה סוכרת". פורת, שגם טרם אכלה ארוחת ערב, ניסתה לחטוף את השוקולד מידו של השכן. הדפתי את ידה. דלת המעלית נפתחה. "אמא, מה זה סוכרת?", שאלה פורת. "להתראות!", אמרתי לשכן ודחפתי את הילדים לתוך דירתנו ההפוכה.

משפחה

אום פוֹרַת | |במבה ברמאללה

שלום, אני אום פוֹרַת (אמה של פורת), עורכת דין ישראלית, יהודייה, נשואה לגבר פלסטיני תושב רמאללה. אחרי שנים של נדידה בעולם, חזרנו לגדה המערבית עם שני ילדינו, פורת בת החמש ואדם בן השנתיים. אנחנו מנסים לנהל אורח חיים רגיל במציאות בלתי רגילה ובלתי סולחת, שאותה אתאר כאן. 

שמות האנשים המוזכרים בבלוג בדויים כדי לשמור על פרטיותם. 

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ