"אבל אמא", פורת אמרה, "אנחנו יהודים"

כיצד נראית נסיעה מרמאללה לתל אביב מבעד לעיניה של ילדה בת חמש, שאמה יהודייה-ישראלית ואביה מוסלמי-פלסטיני?

משפחה
אום פוֹרַת
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מחסום
מחסום. "אמא, למה לא אמרת לחיילים שהם צריכים לחלוק?"קרדיט: ניר כפרי
משפחה
אום פוֹרַת

שהינו בביתנו החדש שבוע וחצי, ועוד לא הספקתי לקנות מיטה לפורת, גם לא קולבים או כלי רכב. אז בשישי בבוקר שאלתי רכב של חבר ויצאתי עם הילדים ליום בתל אביב. התחנה הראשונה: אזכרה של דודי, שנפטר חודשיים אחרי הגעתנו לארצות הברית. לפני שנה בדיוק הייתי שקועה בסידור הדירה החדשה שלנו בפילדלפיה, כשאבי התקשר לבשר על מותו של אחיו הבכור שפיק.

שוב רבתי עם פורת בנסיון כושל לצאת מהבית בזמן. איימתי עליה שאם לא תבוא עכשיו, לא יהיה לה זמן לשחק עם חברתה נועה, שמתגוררת בחולון ושמהווה את התחנה השלישית והאחרונה שלנו לאותו יום, אחרי האזכרה וביקור במחסן של חברה תל אביבית, כדי לאסוף כוננית לצעצועי הילדים. פורת עמדה בפתח הדירה וצעקה: "פינוקי הדוּבָּה כועסת עלייך! אני לעולם לא אעשה קְלׅין אַפּ טַיידׅי אַפּ!". יופי, היא לומדת ממני כיצד לאיים על אחרים.

אוסמה ליווה אותנו לאוטו וחגר את הילדים בזמן שסידרתי את הצידה לדרך: מים, כריכים, פירות וכדורי "שוקולדה בריאה" על המושב לידי. יצאנו לכיוון העיירה ביתוניה והכפרים עין עריכּ ודיר איבזיע, משם נצא אל הערים מודיעין ותל אביב. עד הגעתנו לדיר איבזיע אדם ופורת אכלו שמונה כדורי שוקלודה בריאה, שישה ריבועים של כריך גבינה מותכת ואפרסק וחצי. אדם נרדם. פורת התאוששה, נכנסה לכושר, והמטירה עליי שאלות.

"אמא, יש משהו שאין בפילדלפיה, אבל יש בכל מקום אחר בעולם?", היא אתגרה. חשבתי שמקור השאלה בדברים שהיא מגלה פה מחדש, ושאותם היא שכחה בשנת השהות שלנו בארצות הברית. חשבתי על חומוס ופלאפל מהחומוסייה, במיה, סחלב, וזעתר עם שמן זית.

"זאת שאלה יפה",  אמרתי. "יש לך רעיונות מה זה יכול להיות?"

"לא, אני רוצה שאת to answer me", ענתה. היציאה ממדינה דוברת אנגלית דירבנה אותה להפוך את העברית משפת שמע לשפת דיבור.

"אולי געגועים לפילדלפיה?", הצעתי.

מעיין דני
מעיין דני. החייל המבוגר יותר מבין השניים, הממושקף, ענה לי: "סגור פה. את לא יכולה לעבור"צילום: אום פוֹרַת

מדיר איבזיע ירדנו את הירידה התלולה והעקלקלה לכביש הראשי. נפתח נוף מרהיב של שמיים, עננים וגידולים חקלאיים ירוקים מפוזרים בטרסות בין סלעים לבנים ואדמה חומה. התקרבנו לצומת ה-T למטה, בו הכביש של הכפרים הפלסטינים מתחבר לכביש המשותף לפלסטינים ולמתנחלים, שמוביל מערבה למחסום שבין הכפר נעלין להתנחלות מודיעין עלית.

שער הברזל הצהוב היה סגור. לפנינו עמדו ג'יפ צבאי ושני חיילים צעירים. נזכרתי בפיגוע שהתרחש לא רחוק מכאן, במעיין ליד דיר איבזיע וההתנחלות דולב. בפיגוע נהרגה רינה שנרב בת ה-17 ונפצעו אחיה ואביה. מנהיגי ההתנחלויות באזור דרשו מהממשלה לסגור את הכניסות "המיותרות" לכפרים הפלסטינים, כי לטענתם "אין שום סיבה שיישארו פתוחות". עצרתי את הרכב.

"בוקר טוב", אמרתי לחיילים.

החייל המבוגר יותר מבין השניים, הממושקף, ענה לי: "סגור פה. את לא יכולה לעבור".

"אז איך אגיע לכביש הראשי?", שאלתי.

"דרך אחת הכניסות האחרות", הוא ענה.

"איפה?"

"אני לא יודע"

ביצעתי פניית פרסה זהירה בכביש הצר.

"אמא, למה אנחנו מסתובבים?" שאלה פורת.

"שנייה, מתוקה", אמרתי. רכב פלסטיני ובו נהג יחיד ירד בנתיב השני. נופפתי לו דרך החלון הפתוח.

"סגור", אמרתי לו ושאלתי איך מגיעים לכביש הראשי.

"לאן את רוצה?"

"לתל אביב", אמרתי ובלעתי דחף של רגש אשמה על כך שהדרך הזאת חסומה בשבילו, אבל פתוחה בשבילי. אני לא אשמה, הזכרתי לעצמי. אני אחראית. היעד שלו היה נעלין, הכפר האחרון לפני המחסום, והוא הסכים שאסע אחריו. חזרתי לשיחה עם פורת.

"את זוכרת את האנשים האלה, שעומדים במחסומים?" שאלתי את פורת.

"אלה שקשה להם לחלוק?" היא שאלה.

"כן. הם הקימו מחסום ולא נותנים לנו לעבור"

"אבל אמא", פורת אמרה. "אנחנו יהודים"

לבי נצבט.

"נכון מתוקה, את צודקת. בדרך כלל נותנים ליהודים לעבור. אבל פה חושבים שכולם פלסטינים, ולכן סוגרים את הכביש לכולם, גם לישראלים"

"גם לבובות?" פורת שאלה.

"מה, מתוקה?"

"גם לבובות ישראליות?" היא גמגמה את המילה "בובות", לומדת מחדש לדבר בעברית.

"אני חושבת שכן. כי הכביש סגור לכולם, והבובות הישראליות לא יכולות לעבור לבד". היה שקט.

"עכשיו בוקר אצל דיאנה?" פורת שאלה, מתכוונת לחברה הכי טובה שלה בפילדלפיה, בת לזוג ישראלים שלומדים באוניברסיטת פנסילבניה ולא מתכוונים לחזור ארצה.

"עכשיו אמצע הלילה אצל דיאנה'לה," אמרתי. נזכרתי באוסמה ותהיתי מה הוא היה אומר על שיחתנו. בין כל שאר המחשבות שהתרוצצו לי בראש, הבנתי שזו הפעם הראשונה ששמעתי את פורת מכנה את עצמה יהודייה.

"פורת, את זוכרת שאת ואדם חצי יהודים וחצי פלסטיניים", אמרתי. "כי אמא יהודייה ובאבא פלסטיני. ואתם חצי ממני וחצי מבאבא, ואתם יכולים להחליט מה תרצו להיות"

"גם דיאנה חצי ישראלית וחצי פלסטינית?"

"לא, שני הוריה של דיאנה ישראליים ולכן היא כולה ישראלית וגם יהודייה"

"אבל נותנים למי שחצי יהודייה וחצי פלסטינית לעבור?" פורת שאלה.

"בדרך כלל כן, מתוקה. את ואדם ואני נוכל לעבור אם יש מחסום פתוח"

"וגם באבא?"

"בדרך כלל לא"

הצומת ליד הכפר דיר אבזיע וההתנחלות דולב
הצומת ליד הכפר דיר אבזיע וההתנחלות דולב. המתנחלים דרשו מהממשלה לסגור את הכניסות "המיותרות" לכפרים הפלסטינים, כי לטענתם "אין שום סיבה שיישארו פתוחות"צילום: אום פוֹרַת

המשכנו בנסיעה. עיקוף של 40 דקות דרך כבישים צרים ועקלקלים, שמהווים את הנתיבים המקומיים של הכפרים שברכס מעל הכביש הראשי. התנועה היתה דלילה בשקט של יום שישי בבוקר, יום המנוחה בגדה המערבית.

"אמא", פורת אמרה. "למה לא אמרת לחיילים?"

"למה לא אמרתי להם מה?"

"שהם צריכים לחלוק", היא אמרה.

"את שואלת הרבה שאלות יפות, מתוקה", עניתי. "אני מאוד מנסה להגיד להם. אבל הפעם היה נראה שהם לא היו מוכנים להקשיב"

"איך את יודעת?" השיבה פורת בשאלה, "לא ניסית"

"מה דעתך שארשום את כל מה שאת שואלת ואומרת הבוקר, ואפרסם את זה כדי שהחיילים וגם אחרים יקראו? את ילדה כל כך חכמה, אולי הם יקשיבו לך?"

"כן", פורת אמרה. "אמא, אני רוצה עוד כדור שוקולדה בריאה"

הגענו לכביש הראשי וזיהיתי את הכניסה לכפר נעלין. פתחתי את החלון ונופפתי לאות תודה לנהג מלפנינו, שהוביל אותנו לכאן. הוא נכנס עכשיו לכפר נעלין, האחרון לפני המחסום, ואנחנו המשכנו למחסום. מאבטחת צעירה מטעם חברת האבטחה הפרטית עמדה בנתיב הבידוק, לבושה בטי-שירט שחור, מחמיא, ומכנסיים שחורות צרות. לידה עמד צעיר לבוש שכפ"צ ונושא אם-16 ענק. היא נופפה לי להמשיך הלאה מבלי לומר אפילו "בוקר טוב" כדי לבדוק את המבטא שלי.

"למה נתנו לנו לעבור עכשיו?" שאלה פורת.

"פה זה מחסום בעיקר של יהודים", אמרתי לה. "הוא כמעט תמיד פתוח"

הגענו למעגל התנועה מחוץ להתנחלות מודיעין עלית. הווייז דיווח על איחור של עשר דקות לטקס בבית הקברות. התקשרתי לבן דודי אמרם וביקשתי שלא יחכו לנו.

"אמא, האם דוד שפיק עדיין מת?" שאלה פורת.

משפחה

אום פוֹרַת | |במבה ברמאללה

שלום, אני אום פוֹרַת (אמה של פורת), עורכת דין ישראלית, יהודייה, נשואה לגבר פלסטיני תושב רמאללה. אחרי שנים של נדידה בעולם, חזרנו לגדה המערבית עם שני ילדינו, פורת בת החמש ואדם בן השנתיים. אנחנו מנסים לנהל אורח חיים רגיל במציאות בלתי רגילה ובלתי סולחת, שאותה אתאר כאן. 

שמות האנשים המוזכרים בבלוג בדויים כדי לשמור על פרטיותם. 

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ