כשאת צועקת "שקט!" על הילדה זה מזכיר לי את הכלא הישראלי

אני מגדלת את ילדי ברמאללה/אל בירה, אבל מדברת איתם בעברית. לא קיבלתי החלטה מושכלת לעשות זאת, זה קרה באופן טבעי כשנאלצתי להיות לבד בפגייה בתל אביב כי לא קיבלנו היתר כניסה לישראל עבור בן זוגי ואב ילדי

משפחה
אום פוֹרַת
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
כלא צבאי
כשחברים פלסטינים שמעו אותי מדברת עם הילדה בעברית, הם קפאו. ואז פרצו בצחוקצילום: ניר קידר
משפחה
אום פוֹרַת

"אימאאאאאא!!". התעוררה פורת בצעקה, כהרגלה. חמש בבוקר. ישבתי ליד דלת הכניסה ושרכתי את נעלי הריצה. אוסמה ישב מול שולחן האוכל, לגם קפה והתכונן לשיעור שתכנן להעביר באותו יום. הוא הסתכל עליי, קם מכסאו ונכנס לחדר השינה שלנו, אליו פורת התגנבה באמצע הלילה.

"חביבתי, דברי בשקט, בבקשה", הוא אמר לה ברוך. היתה צעקה נוספת מצדה, ואז היא אמרה משפט נזעם בערבית מדויקת להפליא:

"אׅנְתָּה, אׅסְמַק אׅמָּא?". אתה, קוראים לך אמא?

אוסמה נסוג מהחדר. פרצנו בצחוק.

"את עדיין מצפה ליום שבו היא תרצה לרצוח אותך ולהתחתן איתי"? הוא שאל.

"אולי בשנה הבאה", עניתי. "יאללה, אני יוצאת לרוץ, ביי!". הוא התחיל למחות, אבל סגרתי את הדלת וברחתי. יצאתי אל השקט של הבוקר, הכבישים רדומים, נביחות כלבים משוטטים, פה ושם חלפה מונית. לפני שפורת נולדה הייתי מתענגת על ריצות הבוקר, זה היה זמן לעצמי, בו לא הייתי אחראית על אף אחד. מאז שנולדה, כל ריצה היא מעשה חתרני, בגינו עליי להתנצל בפני פורת, אדם אחיה ואוסמה.

"היזהרי," אוסמה נהג לומר לי, במיוחד במקרים התדירים-מדי בהם איבדתי את הסבלנות עם פורת. "היא מאוד קשורה אלייך". בזמן הריצה ניסיתי להבין מדוע ההתעקשות של פורת להיצמד אליי בבוקר מכעיסה אותי. עברו כמעט שש שנים מאז שנולדה, אבל טרם השלמתי עם הפגיעה בחופש שלי. כעבור שעה חזרתי, רעננה. האכלנו והלבשנו את פורת ואדם.

"אאאאווו!", צעקה פורת כשאספתי את שערה הארוך לתוך קוקו, "תפסיייקי!".

"דברי בשקט!" צעקתי "את חייבת להפסיק לצעוק!".

בסוף היום באתי עם אדם לאסוף את פורת מהגן החדש שלה, אותו התחילה שבוע לפני כן. היא שיחקה בחצר עם הילדות מכיתה א'. ניסיתי לשכנע אותה לרדת מהמגלשה ולהיכנס לאוטו.

"באיזו שפה את מדברת איתה?" שאלה אותי ליאן, בת השש.

"עברית", אמרתי. ניסיתי להישיר מבט, אל פורת אבל היא היתה עסוקה בבקבוק המים שהחזיקה בידה, זה עם הדמות של הלו קיטי.

"שלום, שלום!" קראה ליאן בעברית, ושתי הילדות האחרות הצטרפו אליה. "שלום! שלום!".

חייכתי אליהן, אבל תהיתי איך פורת חוותה זאת. בדרך הביתה היא היתה שקטה, רגועה. היא שאלה אם נעשה אמבטיה ואם היא תצטרך לחפוף שיער. בלילה ישבתי עם אוסמה סביב שולחן האוכל. דיברנו בשקט כדי לא להעיר את הילדים.

"נראה לי שפורת מסתדרת בגן", הוא אמר.

הגן של פורת היה בתוך בית ספר צרפתי חדש בעיר, מיזם משותף לממשלת צרפת ואיש עסקים פלסטיני. בנוסף לילדים המקומיים, למדו בגן ילדיהם של זרים וגם ילדים פלסטיניים שחיו בחו"ל לתקופות מסוימות. לימודים של בני אליטות. קיווינו שפורת תתקבל בקלות יותר במסגרת שבה הילדים חוו מקומות שונים ושפות שונות. מעכשיו פורת תדבר ארבע שפות; צרפתית תתווסף לערבית, אנגלית ועברית.

לא קיבלתי החלטה מושכלת לתקשר עם פורת בעברית. עם אוסמה אני מתקשרת באנגלית, והוא מדבר עם הילדים בערבית. הרהרתי בעניין השפה כשנכנסתי להריון, אבל פורת נולדה מוקדם, לפני שהספקנו לקבל החלטות. הייתי איתה לבד בפגייה בתל אביב למשך חודש – לא יכולנו להשיג היתר כניסה לישראל עבור אוסמה – ושם, בסביבה ישראלית, היה לי טבעי לדבר איתה בעברית.

הייתי מפטפטת איתה בזמן שישנה על הידיים שלי, מחוברת למכשירי ניטור שונים. אחר כך העברית נהייתה סוג של חיבור בינה לביני, השפה הפרטית שלנו. הדיבור עם פורת גם חיבר אותי לישראל, לחיים בתל אביב שעזבתי כשהצטרפתי לאוסמה בצד השני של חומת ההפרדה. שמחתי והופתעתי כשפורת גדלה ותקשרה בטבעיות עם ילדי חבריי בביקורים בתל אביב ועם קרובי משפחתי בארוחות חג. העברית היתה מתנה שהענקתי לה ולעצמי.

סיפרתי לאוסמה על ה"שלום, שלום" של הילדות מכיתה א'.

"לובנה שאלה אם אני באמת מרשה לך לדבר עברית ברחוב", הוא אמר.

"מרשה???"

"כן. והיא אמורה להיות פמניסטית".

"אולי היא רצתה לומר, איך אתם לא רואים שזה בעייתי", אמרתי.

"כנראה", אוסמה אמר ובלע רוק. "אגיד לך משהו. אני שונא כשאת אומרת 'שקט!'".

האדמתי. "זה מזכיר לך את הכלא?"

"כן".

כמו הרבה צעירים פלסטינים בתקופת האינתיפדה הראשונה, אוסמה שפשף את העברית שלו בכלא הישראלי. ובכך זכיתי בסיבה נוספת להפסיק לצעוק על פורת.

כלא עופר, ב-2014
כלא עופר. כמו הרבה צעירים פלסטינים בתקופת האינתיפדה הראשונה, אוסמה שפשף את העברית שלו בכלא הישראליצילום: אורן זיו

נזכרתי בפעם הראשונה שביקרו אצלנו זוג חברים מרמאללה, אחרי שפורת נולדה. כששמעו אותי מדברת איתה בעברית, הם קפאו. ואז פרצו בצחוק. הנחתי שזו היתה הפעם הראשונה ששמעו מישהי מדברת עברית ברוך. כשפורת היתה קטנה, במקומות ציבוריים ברמאללה/אל בירה, נהגתי לדבר איתה בשקט. אבל כשחזרנו מדרום אפריקה, שם היא נהגה לענות לאוסמה ולי באנגלית בלבד, היא התחילה לדבר עברית ובקול רם.

"אמא!", פורת היתה צועקת בסופר, "לא קנית לי כלום!". הייתי מתכווצת, מסתכלת סביבנו, בודקת תגובות. מהר מאוד הבנתי שכנגד כל הסיכויים, רוב עוברי האורח לא זיהו את המילים העבריות. מעבר לאי-האפשרות שתנכח אשה ישראלית במרכול השכונתי, עבורם עברית היא השפה בה חיילים דורשים מהם תעודות זהות במחסומי פתע בדרכם הביתה. אין לשפה קשר לוויכוח בין אם לבת האם נקנה את הסוכרייה על מקל הזאת או לא.

"את מצטערת שחזרנו מפילדלפיה?" אוסמה שאל.

"לא. אבל אני תוהה אם – אולי מתי – פורת תתחיל להתבייש בי. לא אאשים אותה. בסופו של דבר היא תצטרך לפלס את דרכה לבד". עלינו לבנות את הביטחון העצמי שלה, חשבתי. עליי לתמוך בה גם כשהיא משתוללת. במיוחד כשהיא משתוללת.

"פורת ילדה עוצמתית", אוסמה אמר וקם מהשולחן. בדרכו לחדר השינה הוא עצר ונישק אותי על המצח. "היא מזכירה לי מישהי".

תגיות:

משפחה

אום פוֹרַת | |במבה ברמאללה

שלום, אני אום פוֹרַת (אמה של פורת), עורכת דין ישראלית, יהודייה, נשואה לגבר פלסטיני תושב רמאללה. אחרי שנים של נדידה בעולם, חזרנו לגדה המערבית עם שני ילדינו, פורת בת החמש ואדם בן השנתיים. אנחנו מנסים לנהל אורח חיים רגיל במציאות בלתי רגילה ובלתי סולחת, שאותה אתאר כאן. 

שמות האנשים המוזכרים בבלוג בדויים כדי לשמור על פרטיותם. 

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ