בריצת הבוקר נתקלתי במעיין שמתנחלים בזזו מפלסטינים

אני אוהבת לרוץ למרחקים ארוכים, וכך מגיעה לכפרים רבים סביב רמאללה. באחת הריצות הגעתי לכפר עין קניה, שהיה נראה לי שונה הפעם. התברר שמתנחלים השתלטו על המעיין של הכפר, שנמצא על אדמה פרטית של אחד התושבים

משפחה
אום פוֹרַת
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עיינות ענר, החודש
עיינות ענר. מעיין שנגנב על ידי מתנחלים, בסיוע הרשויות הישראליות, מבעליו הפלסטינים בדומה למעיין עין על מג'ורצילום: אלכס ליבק
משפחה
אום פוֹרַת

בכל פעם שאני חוזרת מחו"ל, אני מודדת את הנוף המשתנה באזור רמאללה. חלק מהשינויים הם טבעיים: בניין דירות בקצה הרחוב, במקום בו היתה חורשה. בית קפה אופנתי, שהחליף בית קפה אופנתי אחר. דוכן פלאפל ראשון, שהוקם בתוך כפר קטן. אבל בגדה המערבית שינויים בנוף הם גם תוצר של מאבק בין מתנחלים לבין תושבי הכפרים הפלסטינים. המתנחלים מנסים לתפוס לעצמם עוד פיסת נוף ואת הפלסטינים להדוף.

החיבה שלי לריצות ארוכות חושפת אותי לאזורים הנתונים לשינויים הללו, בהם ישראלים נתפסים על ידי הפלסטינים כאיום. כלומר, אני גם נתפסת כאיום.

בתוך רמאללה מצבי עוד סביר, כי ביומיום לא רואים ישראלים. כשהצבא מבצע מעצרים, הוא מעדיף את שעות הלילה. בכפרים, לעומת זאת, הנוכחות הישראלית מורגשת היטב: סיורים צבאיים, מחסומי פתע, הצקות והתקפות של מתנחלים ובמקומות מסוימים גם מסחר בין פלסטינים למתנחלים. אבל בכפרים אפשר לרוץ בלי להידרס או להיחנק מעשן מכוניות, ועל כן קשה לי לוותר על ריצות השטח באזורים הללו. המראה של אישה רצה הוא נדיר פה. אני לובשת מכנסיים רחבים ומרעיפה על עוברי אורח חיוכים וברכות "בוקר טוב" בערבית, בתקווה שלא יחשבו שאני מתנחלת. הפחדים שלהם מאיימים עליי.

כשבועיים אחרי שחזרנו מארצות הברית, יצאתי באחד מימי השישי בשעת בוקר מוקדמת לריצה לעין קניה, כפר שקט ויפה ובו 750 תושבים, שתחוב בין רמאללה להתנחלות דולב. ירדתי מהשכונה הבורגנית טירה בכביש שמוביל לוואדי. מצד שמאל, זרם מים יפה, אבל הוא מכיל בעיקר שפכים. מצד ימין, עצי זית מנקדים את מורד הגבעה, יחד עם עצי תאנה ועליהם פירות בשלים וכבדים. ציפורים עפות בין העצים ושועל חוצה את הכביש. כשהתקרבתי לכפר, חלף על פני גבר צעיר.

"צבאח אלח'יר", בירכתי אותו בבוקר טוב מחויך.

"צבאח אל נור", הוא ענה, פניו חמורים.

שלט שהוצב בעין אל מג'ור על ידי נערים מההתנחלות דולב, ובו כתוב שהמעיין שופץ לזכר חברם שנהרג בתאונת טרקטורון. לשלט הוספו כיתובים בערבית: "על האדמה הזאת אנחנו נשארים", "ירושלים שלנו, תרצו או לא תרצו", "פלסטין", "מדינה אסלאמית" (שנמחק), הלוגו של החזית העממית לשחרור פלסטין ושרטוט דגל פלסטין.
שלט שהוצב בעין אל מג'ור על ידי נערים מההתנחלות דולב, ובו כתוב שהמעיין שופץ לזכר חברם שנהרג בתאונת טרקטורון. לשלט הוספו כיתובים בערבית: "על האדמה הזאת אנחנו נשארים"צילום: אום פורת

עברתי את בית הספר היסודי, שבנוי מקירות ורודים ומחוצה להם תלויים דגלים אדומים של החזית העממית לשחרור פלסטין. במסגד פניתי שמאלה, לכיוון השביל שיוצא מהכפר. שקט. עננים ספורים בשמיים בישרו על הסתיו המתקרב. שם אוסמה ואני היינו מטיילים בחורף, כדי לקטוף את החובייזה שגדלה פרא בשדות ולהראות לפורת את החמור והתרנגולות.

שיגרתי עוד "בוקר טוב" לילד כבן עשר, רכוב על אופניים. הוא האיץ, עקף אותי במהירות מופרזת, ניסה להרשים אותי או אולי – להזעיק את הוריו? לא ראיתי אנשים נוספים. המשכתי לרוץ בשביל שירד לשטחים החקלאיים, לוואדי אל מג'ור. אוסמה ואני פעם פגשנו שם בחור צעיר, שהתלונן שהמתנחלים של דולב מנסים להשתלט על אחד המעיינות המפורסמים של עין קניה, שממוקם על אדמות משפחתו.

מריצות קודמות היה זכור לי שהשביל נעלם הרבה לפני המעיין, בשיחים קוציים, שבחורף צומחים ביניהם כלניות, רקפות ואירוסים. אבל הפעם השביל המשיך ואף התרחב לאורך הוואדי, כאילו חישפו אותו. פתאום ראיתי סימון שבילים של רשות הטבע והגנים הישראלית – פס ירוק צבוע על סלע בתוך מסגרת של שני פסים לבנים. רצתי עוד כמה עשרות מטרים והגעתי לאתר מוסדר ובו סככה, ספסלים ושלט גדול שעליו כתוב בעברית "עין מזור", עברות של השם המקורי, עין אל מג'ור.

מעין אל מזור
רצתי עוד כמה עשרות מטרים והגעתי לאתר מוסדר ובו סככה, ספסלים ושלט גדול שעליו כתוב בעברית "עין מזור", עברות של השם המקורי, עין אל מג'ורצילום: אום פורת

המתנחלים מדולב השתלטו על המעיין, וגם חישפו וסימנו את השביל מהמעיין אל הכפר עין קניה. השמש טיפסה במעלה השמיים ולפניי הופיע השביל שצריך להוביל להתנחלות, ומאחוריי השביל שעליו רצתי, שבגלל עבודות החישוף – כעת מוביל מההתנחלות אל הכפר. אולי יבואו עכשיו מתנחלים? ראיתי אותם כבר בימי שישי בכביש למעלה, משפחות מטיילות נכנסו לעין קניה, כשהגברים נושאים נשק.

חזרתי על עקבותיי בספרינט. התאמנתי על המשפטים בערבית שאצטרך להגיד. התאמנתי גם על החיוך והנינוחות שאפגין. חלפתי על פני חמור קשור לבית הראשון של הכפר. הילד על האופניים סובב אותו במעגל.

"איפה אמא או אבא?" שאלתי אותו.

"בבית". הוא הצביע על בית בן שתי קומות בקצה הכפר.

 דפקתי על דלת הדירה בקומה הראשונה.

"מי שם?" קול של אשה.

"שמי אום פורת", עניתי. אם תשמע שאני אשה, היא לא תצטרך לעטוף את ראשה בחיג'אב.

נערה כבת שש עשרה, שיערה גלוי, פתחה את הדלת. היא ניגבה את ידיה במגבת מטבח: "כן?"

"איפה אמא או אבא?" שאלתי.

"אמא ישנה ואבא יצא עם העזים", היא ענתה.

"טוב, אה, אולי תגידי להם משהו בשמי?" הגמגום שלי היה נורא. "אני גרה ברמאללה עם בן זוגי וילדיי. אני אוהבת לרוץ לפה. היינו בארצות הברית שנה. חזרנו עכשיו וראיתי מה עשו המתנחלים, שלקחו את המעיין". הצבעתי לכיוון השביל. היא הנהנה. המשכתי: "רציתי להגיד שאם תראו אותי פה בכפר, אל תפחדו. אני גרה ברמאללה, רצה לפה וחוזרת הביתה... זהו".

מרוב התרגשות ומבוכה, החיוך הקפוא שהעליתי על שפתיי נהייה אמיתי. גם חיוכה של הנערה היה אמיתי. "בסדר", היא אמרה.

מעין
פתאום ראיתי סימון שבילים של רשות הטבע והגנים הישראלית בשטח הכפר הפלסטיניצילום: אום פורת

המשכתי לכיוון היציאה מהכפר. לא ראיתי אנשים נוספים בחוץ עד ליציאה. מתחת לעץ, ליד בית הספר, עמדו שני צעירים. ניגשתי אליהם.

"בוקר טוב", אמרתי, חיוך ענק על שפתיי.

"בוקר אור", ענה אחד מהם, אולי בן עשרים.

"רציתי להגיד לכם משהו. אני גרה ברמאללה ואוהבת לרוץ פה. אה, ראיתי מה עשו המתנחלים...", הצבעתי לכיוון הכללי של המעיין. "אם תראו אותי פה בכפר, אל תפחדו, בסדר?"

אחד מהצעירים בהה בי. השני ענה: "בסדר".

"יאללה, ביי", אמרתי ורצתי אל כביש היציאה.

כשחזרתי הביתה, השמש כבר היתה גבוהה בשמיים. שעון הריצה החווה על עשרים קילומטרים. ישבתי ליד דלת הכניסה וחלצתי נעליים. אדם ופורת התנפלו עליי.

"אמא, באבא נתן לי לאכול ארשאללה!", אמרה פורת, בהתכוון לביסקוט המקומי, שהיה חסר לה במשך השנה שלנו בפילדלפיה.

"איזה יופי", אמרתי. אדם משך בחולצתי, ביקש לינוק. סיפרתי לאוסמה מה קרה.

"למה את צריכה לרוץ שם?" הוא שאל.

"כי יפה, שקט ובטוח שם", אמרתי. הוא הרים גבה למשמע המילה "בטוח". תיקנתי: "כלומר, אין שם הרבה מכוניות". הרגשתי את מורת רוחו, הביקורת שלו עליי, שאני לא מספיק זהירה. אבל איך בדיוק אני אמורה להיזהר בנסיבות שלנו?

"מה קרה, אמא?" שאלה פורת, מבחינה במתח בינינו ואולי גם בהתרגשות שנותרה בי. איך אסביר לה ממה פחדתי?

"בעין קניה, מתוקה, אנשים לקחו מעיין. ופחדתי שיחשבו שאני לקחתי את המעיין ושיכעסו עליי"

"אבל את באמת לקחת אותו?" היא שאלה.

"לא, מתוקה. אנשים קרובים אליי לקחו אותו".

"אז מה, בכל פעם שתרוצי שם תציגי את עצמך לכל מי שתיפגשי?" אוסמה שאל.

"לא", אמרתי וחייכתי חיוך שנועד לפייס אותו ולהרגיע את עצמי. "אפסיק להציג את עצמי ביום שבו מישהו יענה 'כן, שמעתי עלייך'".

משפחה

אום פוֹרַת | |במבה ברמאללה

שלום, אני אום פוֹרַת (אמה של פורת), עורכת דין ישראלית, יהודייה, נשואה לגבר פלסטיני תושב רמאללה. אחרי שנים של נדידה בעולם, חזרנו לגדה המערבית עם שני ילדינו, פורת בת החמש ואדם בן השנתיים. אנחנו מנסים לנהל אורח חיים רגיל במציאות בלתי רגילה ובלתי סולחת, שאותה אתאר כאן. 

שמות האנשים המוזכרים בבלוג בדויים כדי לשמור על פרטיותם. 

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ