האתגר ההורי שלי: להגן על בני בן השנתיים משאיפת גז מדמיע

יצאתי לריצת בוקר עם בני בעגלה, ופתאום הרגשתי שריפה בגרון ובעיניים. גז מדמיע. ירו אותו החיילים הישראלים שראיתי קודם בכביש הראשי. רצתי בספרינט כדי לברוח מהגז, העיניים שלי בערו ודמעו והעגלה קפצה ורעדה

משפחה
אום פוֹרַת
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גז מדמיע חיילים
חיילי צה"ל יורים גז מדמיע בגדה המערבית (למצולמים אין קשר לכתבה). לפחות כשהבן שלי יגדל, הוא לא יידרש להחזיק נשק ולתחזק את הכיבושקרדיט: Majdi Mohammed / AP
משפחה
אום פוֹרַת

"אאאאאההההההה!" הרעים קולו של אדם בן השנתיים. שמעתי את אוסמה מנסה להרגיע אותו. 5:20 בבוקר. אדם כבר לא יחזור לישון והפחד שיעיר את אחותו בת החמש, פורת, הקים אותי מהר. "הנה, אמא", אמר אוסמה והגיש לי את אדם אחרי שהבכי פסק. חצי-רדומה, לקחתי אותו על הידיים. ניסיתי לדכא גל של תסכול וכעס. רציתי להכין כוס קפה. רציתי להתלבש בלי לשאת בזרועותיי ילד בן שנתיים, ששוקל 12 קילו. רציתי עשר דקות לעצמי.

נזכרתי בביקור אצל חברה טובה, אם יחידנית, שנים לפני שפורת ואדם נולדו. ישנתי אצלה ובבוקר הצעתי לשמור על הבת שלה, אז בת שנה וחצי, כדי שתוכל להתקלח. בשתי הדקות בהן חברתי התקלחה, הילדה חגה סביב דלת הזכוכית, עצבנית, חוששת, ומחכה שאמהּ תחזור. כבר ידעתי אז שארצה ילדים, אבל באותו רגע פחדתי מהיום בו מישהו יהיה כה תלוי בי.

איכשהו התלבשתי עם אדם על הידיים. כשניסיתי לשתות קפה הוא בכה, משך בחולצתי, רצה לינוק. אם יעיר את פורת, לא אצליח לרוץ איתו בעגלה. כמעט זרקתי אותו לתוך עגלת הריצה, מלאת רחמים-עצמיים. "יא אללה! תן לי שנייה!", הפטרתי לעברו והבכי שלו כמובן רק התחזק בגלל הטרוניה שלי.

"לאט, לאט", אמר אוסמה, מודאג. יצאתי למסדרון, אדם בעגלה ואני יחפה. החזקתי את נעלי הריצה ביד אחת וביד השנייה כוס קפה, שמאוד לא רציתי לוותר עליה. מיהרתי להיכנס למעלית כדי שהבכי לא יעיר את השכנים. בחוץ אדם מייד נרגע. הוא הביט בכביש השקט וציפה לתנועה המרגיעה של הריצה ולזמן שלנו יחד. 5:45 בבוקר, לפני המעבר לשעון חורף. בשמיים נצצו כוכבים וחצי ירח. היה ריח משכר של "לילת אלקדר", פרח דומה ליסמין, ששמו נלקח מהלילה בסוף חודש הרמדאן בו האדוקים מתפללים עד השחר.

נגעתי לאדם קלות בלחי. "היי", אמרתי, "אני מצטערת". הוא חייך ועיניו השחורות הבריקו. גרבתי את הגרביים, נעלתי את הנעליים וחגרתי את אדם בעגלה. הנחתי את ספל הקפה הריק מתחת לעץ שבכניסה לבניין. עליתי ברחוב, שמוביל מדירתנו לכביש הראשי למעלה, פניי צמודים לידית העגלה, במדרון של כמעט תשעים מעלות.

גז מדמיע בגדה המערבית
גז מדמיע שירו חיילי צה"ל באזור רמאללה (למצולמים אין קשר לכתבה). גם בבועה של תל אביב, שבמובנים מסוימים דומה לרמאללה, תחושת הביטחון היא רק מדומהצילום: Majdi Mohammed / AP

בסוף העלייה, מול בית המרקחת והחנות לטלפונים ניידים, עצרתי לנשום. הסתכלתי שמאלה לכיוון הכיכר. ראיתי ג'יפים וגברים במדים. שוטרים פלסטינים? ניסיתי לפענח את לוחיות הרישוי לאורם הקלוש של פנסי הרחוב. אחד הגברים סובב את ראשו לכיוון שלי, ממרחק של כמאה מטרים. כבר אי אפשר היה להתכחש לכך שהוא חייל ישראלי. הצבא מבצע פלישות ליליות גם ברמאללה, בדרך כלל כדי לעצור אנשים. אבל למה עכשיו, כל כך מאוחר בבוקר?

פניתי ימינה בפנייה חדה ומבוהלת ודחפתי את אדם בכל כוחי. רצתי כמאתיים מטרים ופתאום הרגשתי שריפה בגרון ובעיניים. גז מדמיע. כנראה מהכביש הראשי שמעלינו. אדם! הסתובבתי על עקבותיי, בלית ברירה, בספרינט לכיוון החיילים. לפני הכיכר פניתי שמאלה חזרה לבניין שלנו. העגלה קפצה בירידה המהירה מדי. עיניי בערו ודמעו. אדם!

עצרתי מול הבניין שלנו. הסתכלתי על אדם. פניו היו שלווים והוא חייך חיוך ביישני, הראה לי את שתי גומות החן שלו. לא ראיתי עליו סימני דמעות או נזלת. הוא לא השתעל. אולי אני חטפתי מנת גז משום שהתנשפתי, בעוד שאדם נשם נשימות שטוחות? או שגגון העגלה חסם את משב הגז?

ניסיתי להסדיר את נשימותיי. שקט פה, מאתיים מטרים מהכיכר בה התמקמו החיילים. לבי דהר. אדם הביט בי, מנומנם, מצפה להמשך הריצה שלנו. לא רציתי לחזור הביתה. רציתי לפרוק את המתח והפחדים בפעילות פיזית נמרצת. למעלה, בכביש הראשי, אלוהים יודע מה קורה. למטה, בירידה התלולה אל תוך הוואדי, חשוך מדי ואתקשה לשלוט בעגלה. וגם – אולי דווקא משם החיילים ייצאו את העיר. השמיים התחילו להאיר, גוונים של ורוד וכתום. נשמתי עמוק – האוויר היה נקי – ויצאתי עם אדם לסיבובים, הלוך וחזור, בכביש צדדי מתחת לכיכר. הוא נרדם. כעבור חצי שעה העזתי להציץ בכיכר וראיתי שהחיילים עזבו. נהגים יצאו מתחנת המוניות ומיהרו להזמנות הראשונות של הבוקר. צעירה לבושה בג'ינס צמוד, חיג'אב על ראשה, נכנסה למונית שירות. חזרתי הביתה.

"בוקר טוב, יא חביבי!", קרא אוסמה לאדם, שהתעורר עם כניסתנו לבית. פורת אכלה דייסת שיבולת שועל. כשפתחתי את החגורה, אדם טיפס החוצה מהעגלה והתיישב על רגליו של אוסמה.

בהמשך דווח שחיילים פשטו פעם נוספת על ביתו של סאמר ערביד, החשוד בביצוע הפיגוע סמוך להתנחלות דולב, שבו נהרגה רינה שנרב בת ה-17. ערביד עונה על ידי חוקריו והגיע לבית חולים במצב אנוש, אולם מאז התאושש וצפוי היה לחזור להיחקר. כנראה שהחיילים ירו את הגז המדמיע על מפגינים, שמחו על הפלישה לעירם, לביתם.

סיפרתי מה קרה לחברה מהשכונה. "אבל זה קורה לא מעט, שהם פה גם במהלך היום", אמרה אסראא, אם לשרה בת התשע. "למשל, לפני כמה חודשים ראינו אותם בכביש ביתוניה בתשע בבוקר. שרה מאוד פחדה".

מיכאל, החבר שלי מתל אביב, צחק עליי בטלפון: "מתי כבר תפסיקי לרוץ?", ואז הוסיף, רציני יותר: "את בטוחה שאת רוצה לחיות שם?". השאלה היתה רטורית - הוא ידע שהרשויות הישראליות לא מאפשרות לאוסמה להיכנס לישראל, גם אם היינו רוצים לגור שם. אך היה משהו אחר שרציתי להגיד לו, ולא ידעתי איך. גם בבועה של תל אביב – שבמובנים מסוימים דומה לרמאללה – תחושת הביטחון היא רק מדומה. תושבי שתי הערים מהמעמד הבינוני נהנים מחיים טובים, מתעסקים בפרטי הפרטים של בית הקפה החדש שנפתח מתחת לביתם, יוצאים לסרט או הצגה ושוזרים בנדיבות מילים באנגלית לתוך שיחותיהם, שהרי הם אנשי העולם הגדול. הם מתעלמים, או לפחות מנסים להתעלם, מהצדדים האפלים יותר של חייהם, דוגמת הפערים העצומים בין עשירים לעניים בעיר והכיבוש שמשלח את זרועותיו לשני המקומות.

איתמר, בנו של מיכאל, הוא היום בן שנתיים וחצי. כשיגיע לגיל הבגרות, כנראה שיתגייס לצבא. אולי יידרש לעמוד במחסומים או לבצע מעצרים ליליים. האתגר ההורי שלי היה להגן על אדם בפני שאיפת גז מדמיע. זה קורה בשכונת מגורים שקטה, כשהוא בעגלת ריצה. האתגר של מיכאל יהיה למנוע מאיתמר להשליך רימון גז מדמיע על שכונה כזאת, שבה מסתובבים ילדים בעגלות ריצה, אם וכאשר איתמר יידרש לעשות כך. ואולי גם לתמוך בבנו אחרי שיעשה כזה דבר.

באותו לילה החזקתי את אדם קרוב אליי במיטתו. "הַבׅי", הוא לחש. חלבי. הנקתי אותו. כשיגדל, הוא לא יידרש להחזיק נשק ולתחזק את הכיבוש. לפחות מפני זה הצלחתי להגן עליו.

משפחה

אום פוֹרַת | |במבה ברמאללה

שלום, אני אום פוֹרַת (אמה של פורת), עורכת דין ישראלית, יהודייה, נשואה לגבר פלסטיני תושב רמאללה. אחרי שנים של נדידה בעולם, חזרנו לגדה המערבית עם שני ילדינו, פורת בת החמש ואדם בן השנתיים. אנחנו מנסים לנהל אורח חיים רגיל במציאות בלתי רגילה ובלתי סולחת, שאותה אתאר כאן. 

שמות האנשים המוזכרים בבלוג בדויים כדי לשמור על פרטיותם. 

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ