אני דואגת לאמא שלי בניו יורק ובן זוגי לאמא שלו בעזה

הפלסטינים מבינים טוב מאוד את עניין הקורונה, אבל חוסר אמון ברשויות - הישראלית והפלסטינית - ואמון גדול בדת גורמים להם להתייחס למצב כאל "אילי מָכּתּוּבּ, מָכּתּוּב". מה שכתוב, כתוב

משפחה
אום פוֹרַת
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סופרמרקט רמאללה
שני גברים, לבושים חליפות מגן לבנות ומסכות כחולות, פרקו מגשים של יוגורט ממשאית. המדפים היו גדושים בסחורהקרדיט: אום פורת
משפחה
אום פוֹרַת

ביום הראשון של העוצר בגדה המערבית, יצאתי לריצת בוקר בקצה המערבי של העיר רמאללה. הוראות הרשות הפלסטינית אסרו על יציאה מהבית פרט לעבודה חיונית או הצטיידות במזון או תרופות. קיוויתי שפעילות ספורט של אדם בודד מותרת, או לחילופין שניידות המשטרה שמסתובבות בכבישים הראשיים לא יגיעו אליי.

היה שקט. פה ושם חלפה מכונית פרטית. כלבים משוטטים ישנו ברחובות. ראיתי אשה עומדת בחצר ביתה, לבושת חלוק בית ומעשנת סיגריה. חייכתי לעברה כאילו אנחנו ידידות נפש שלא התראו שנים. "משמח אותי לראות מישהי", אמרתי בהתנצלות והיא צחקה.

אתרי הבנייה שעוד פעלו יום לפני כן היו כעת שוממים. באחד מהשיכונים בבנייה, פועל הציץ מבעד לחלון. נופפתי לו מלמטה. הוא אמר שהוא מחארס, כפר בצפון הגדה, ליד סלפית, שם התגלה אחד ממקרי ההידבקות. "אשן פה עד שאפשר יהיה לחדש את העבודה", הוא אמר.

בסוף הריצה הלכתי לסופר לקנות חלב. שני גברים, לבושים חליפות מגן לבנות ומסכות כחולות, פרקו מגשים של יוגורט ממשאית. המדפים היו גדושים בסחורה. בבית המרקחת שליד הבית אפילו מצאתי נוזל לחיטוי ידיים. משום מה, בפלסטין האמינו שמצרכי יסוד יישארו זמינים – ולכן הם אכן נשארו זמינים.

שוק ברמאללה
למצולמים אין קשר לכתבה. שוק פתוח באזור רמאללה/אל בירה. בפלסטין האמינו שמצרכי יסוד יישארו זמינים – ולכן הם אכן נשארו זמיניםצילום: אום פורת

בבית, אוסמה הסתגר בחדר כדי להעביר שיעורים מקוונים לסטודנטים שלו. פורת, לבושה בתחפושת של וונדר וומן, גזרה סליל חוט סגול לרצועות וחילקה אותן בין עשר צלחות שהציבה בסלון. "ארוחת צהריים, ילדים!", היא אמרה לבובות שהוצבו ליד הצלחות. אחיה, אדם, מיהר להושיב את הדב האדום הענק שלו מול אחת מהצלחות. הוא פנה אליי בבקשה דחופה: "דובי! פִּית!" כנראה שהדובי נוהג לאכול את הספגטי הסגול שלו בכפית.

אחר הצהריים יצאנו לחצר דירתנו. ילדי השכנים קראו לנו מהדירה למעלה. אמם יצאה למרפסת ללא החיג'אב שלה, כאילו כל הכללים השתנו עכשיו. "אום פורת", היא קראה. "מוחמד וסמה יכולים לרדת לחצר?". איך דברים השתנו בזמן כה קצר. לפני שבוע התחננתי לעשות איתה פליידייטים בתקווה שכך אצליח לעבוד קצת בשקט, אבל בשלב זה כבר הרגשתי אחריות קולקטיבית. אם הנגיף יתפשט פה, בתי החולים יקרסו. "אני מצטערת", אמרתי לה. היא הנהנה ואמרה "עדיף".

אוסמה סיים ללמד והתקשר למשפחתו ברצועת עזה, שם התגלו השבוע שני מקרים ראשונים של הידבקות בנגיף הקורונה. "יאמא, יש לך חום?", הוא שאל. אמו בת ה-82 המשיכה לבקר אצל שכניה במחנה הפליטים ג'בליה, לרבות שכנים שחזרו בחודש שעבר מהעומרה, העלייה לרגל בערב הסעודית. עכשיו היה לה שיעול.

"הם לא משוכנעים שהווירוס יגיע אליהם", אוסמה אמר כשסיים שיחות גם עם אחותו ואחיו הבכור בעזה. "כמו ההוא מסלפית, שחזר מפקיסטן ובמקום להיכנס לבידוד, הגיע הביתה וכל השכנים באו לברך על שובו. ואז הגיע משרד הבריאות ומצאו שהוא חיובי". 

כלבים משוטטים
שקט באזור רמאללה. פה ושם חולפת מכונית פרטית. כלבים משוטטים ישנים ברחובותצילום: אום פורת

"אנשים לא מבינים?", שאלתי. "הם מבינים טוב מאוד, אבל חושבים אחרת", אוסמה אמר. מעבר לחוסר האמון ברשויות - הישראליות והפלסטיניות - הדת משחקת תפקיד מרכזי בעבור חלק מהאנשים. "אׅילׅי מָכּתּוּבּ, מָכּתּוּב", אמרתי לאוסמה והוספתי: "כּוּלְשׅי מׅין אַלְלָה". מה שכתוב, כתוב. הכל בא מאלוהים. "אולי העוצר יעזור", אוסמה אמר.

אמה של יאמן, חברתה של פורת מהגן, התקשרה בחרדה – אין לה זמן אפילו לפתוח את השיעורים המקוונים שמיס שאנטל שולחת ואיך הם מצפים מהורים עובדים ללמד את ילדיהם. היא מודאגת שיאמן תחזור לגן ותפגר אחרי הילדים האחרים שאמהותיהן אינן עובדות וגם – האם עדיין צריך לשלם את שכר הלימוד, למרות שאין לימודים?

חברתנו, האלה, התקשרה לשאול אם נרצה להעסיק כבייביסיטרית את בת הדודה שלה, שהגיעה מרצועת עזה כדי ללוות חולה לטיפול רפואי בגדה. "הבן שלה היה היחיד במשפחה שעבד, והוא הרוויח חמישה עשר שקלים ליום. עכשיו גם זה הופסק", האלה אמרה. המחשבה על בייביסטר היתה מפתה, במיוחד כי אני מאמינה שהלימודים לא יתחדשו לפני הקיץ. "אולי בעוד שבועיים, כשייגמר העוצר", אמרתי לה. אם ייגמר.

שבועיים לפסח. לפני שסגרו את מחסום קלנדיה שבין רמאללה/אל-בירה לירושלים, נסעתי לירושלים למשוך כסף מהבנק ולקנות עוף כשר. בסופר טרם קיבלו משלוח של מצות. כנראה שאצטרך לאלתר משהו בבית.

תהיתי אלו מהגבלות התנועה החדשות יוסרו כשיחלוף איום הנגיף ואלו יהפכו לקבועות, כפי שנעשה בעבר. גם חומת ההפרדה והאיסור על כניסת פלסטינים להתנחלויות היו תגובות זמניות לאינתיפאדה השנייה, רק שהן לעולם לא הוסרו. אני מתארת לעצמי שישראל תפתח מחדש את מחסום קלנדיה, ממנו פועלים פלסטינים נכנסים לירושלים, אבל לא יודעת אם יסירו את האיסור על כניסת ישראלים לאזור B, שהוטל החודש, או אם יחדשו אף את התנועה המינימלית שהתירו בין ישראל לרצועת עזה. העולם שלי הצטמצם לגדה המערבית, לאזור רמאללה, לבית שלנו, בו פורת חגגה כל יום שבו הרשינו לה להישאר בפיג'מה, וכל עשרים דקות התערבתי כדי למנוע מהילדים לתת מכות אחד לשני.

אדם רץ אליי. "אמא, וֵין אוטו בּלוּ?", הוא שאל. "איפה המכונית הכחולה", אבל בעברית, ערבית ואנגלית ביחד. התחלתי לחפש ואז הבנתי שהוא מתבדח. "הנה הוא!" הוא הוציא את מכונית הצעצוע שהחביא מתחת לשטיח וחיכה לתגובתי. "וואי!!" צחקתי יחד איתו. אני דואגת לאמא שלי, שמסתגרת בתוך הדירה שלה בניו יורק ולאמא של אוסמה, שלא מסתגרת בתוך הדירה שלה ברצועת עזה. ואני מרגישה גם הכרת תודה על כך שהילדים, אוסמה ואני אינם בקבוצת הסיכון, שיש לנו חצר ושאני אוהבת את שלושת השותפים שלי לסגר.

משפחה

אום פוֹרַת | |במבה ברמאללה

שלום, אני אום פוֹרַת (אמה של פורת), עורכת דין ישראלית, יהודייה, נשואה לגבר פלסטיני תושב רמאללה. אחרי שנים של נדידה בעולם, חזרנו לגדה המערבית עם שני ילדינו, פורת בת החמש ואדם בן השנתיים. אנחנו מנסים לנהל אורח חיים רגיל במציאות בלתי רגילה ובלתי סולחת, שאותה אתאר כאן. 

שמות האנשים המוזכרים בבלוג בדויים כדי לשמור על פרטיותם. 

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ