להוריו לא סיפר שהוא הומו, כי "אמא תחטוף התקף לב"

הוא סבל מהזעת יתר והתעמרות מצד ילדים בבית הספר, וחשש לצאת מהארון כי הוריו האמינו שיש ב"זה" "סכנות בריאותיות". אבל ברגע כשהסכים להפקיד את החרדות שלו בקליניקה קרו דברים נפלאים

יעל לובנשטיין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
חתונה חד מינית
לפעמים הגוף דובר את מה שהמחשבה עוד לא יודעתקרדיט: iStock

ל׳ היה בן 17 כאשר קבע לעצמו ניתוח בבלוטות הזיעה. נער מתבגר, גבוה וגמלוני, שמרבה לחייך חיוך המסתיר מבוכה. לפעמים הגוף דובר אמת יותר מהמחשבות הכמוסות ביותר, והגוף של ל' אותת לו סימנים בטיפות. ל' היה מזיע בכל מצב: כשדיבר עם חברה, כשיצא להפסקה, כשענה תשובה לא מלאה, וגם כשענה תשובה מלאה.

הוא היה מתהלך בבית הספר בחשש שמכל פינה יכולה פתאום לנחות עליו כאפה. סתם כך. כשניסיתי לברר למה, אמר שזה בגלל שהוא שונה וטיפש. כדי לתמוך בתשובה הזאת ציין שיש לו הפרעת קשב, אבל לא מהסוג "הנוירולוגי", אלא מ"עודף רגישות" – ל' היה עסוק כל הזמן במחשבות שאחרים חושבים עליו. הוא הרגיש בודד וייחס זאת לפגם הטבוע בו. כששאלתי מה הפגם הוא שתק.  

אבל גם המשיך לספר. בינתיים הוא ביטל את הניתוח וקנה דיאודורנט לקראת הצבא. הפחדים התחלפו בלבטים בנוגע לגיוס, לפעמים עם צחוק והומור ולפעמים באירוניה עצמית. האם ירגיש נוח במקלחת משותפת? איך יהיה לישון בחדר עם בנים זרים? האם יהיה עייף? האם יסתדר עם האוכל שאינו רגיל אליו?   

באותה תקופה, עבד באופן זמני ברשת מזון וספג שם הערה מעליבה מאחראית המשמרת לאחר שלא הכין קציצות בצורה ראויה. "קציצה לא אפויה", הוא כינה את האחראית באוזני. התפתחה שיחה על סוגים של נשים, שהתגלגלה לנושא אופנה, אז הוא העיר גם לי הערות מעניינות ומצחיקות וחילק ציונים: ״אישה בגילך לא אמורה ללבוש גינס״, קבע. הצעתי לו שינסה לכתוב.  

כשהתגייס נפרדו דרכנו לשלוש שנים. כשחזר, סיפר בטבעיות על יחסים אינטימיים שהיו לו במהלך השירות הצבאי עם גברים. וגם על זוגיות. הוא דיבר על חשש ממחלות והתעכב על סכנות בריאותיות שונות כמו קרינת השמש, חומרים רעילים שיש בחומרי ניקוי וכלי אוכל מלוכלכים.

להוריו לא סיפר שהוא הומו, כי "אמא תחטוף התקף לב", כי "הם מבוגרים ועלולים למות", כי "יש המון סכנות בריאותיות". אני אוהבת לדבר על בריאות, אז דיברנו על מחלות מכל הסוגים, על הסתברות לחלות, ריכלנו על רופאים. הוריו חלו וגם הבריאו, אבל היציאה מן הארון היתה בשבילו מכשול לא עביר. חיידק שיטרוף את הוריו, ואולי גם אותו.

ל׳ הרגיש אחראי לחיי הוריו, אבל גם תלותי ומפונק. הוא אמר שאינו יודע להסתדר בחיים בעצמו. אבל תפקידו האמיתי הוא לתמוך רגשית בהוריו. תשומת הלב שלו אליהם, הדאגה היומיומית לשלומם, הרגעתם כשנלחצו היה ה"תן" במשוואה. ה"קח" היו התמיכה הכלכלית שלהם בו, הקציצות, הצ'יפס והעוגות של אמו, שאותם תיאר בתאווה גדולה. אני ראיתי בהם ניסיונות שלה לקשור ביניהם חוטים של רגש וטעם, ניסיון שעורר אצלי צער על טעמים חסרים. בכל זאת תהיתי האם זאת עסקה משתלמת בשבילו.

מכל מקום, לאט לאט ההשלמה עם הזהות המינית פתחה אצלו סכר והוא התחיל לכתוב ולהרגיש קצת פחות תלוי. תהליך ההשתחררות הביא עמו סדרה של הרפתקאות נועזות ואפילו מפחידות באתרי היכרויות. כמה פעמים נקלע למצבים מסוכנים שהיתה בהם אלימות, אבל סיפר שהוא מתחשל וכבר לא מרגיש שהוא ילד כאפות.

אחר כך, כשחבריו הגאים סביבו החלו יוצרים מערכות יחסים קבועות, חלקם הקימו משפחות, הוא היה מוטרד מהשעמום שבהתברגנות. הוא התלונן שאין לי טלוויזיה בקליניקה, התגוננתי שיש מטבח. אבל אין צ’יפס, הוא חרץ.

מפגש שני עם בחור מן העבר, שנעלם וחזר, הוביל למערכת יחסים ארוכה ואוהבת, והפחד משעמום התחלף בבחירה אמיצה במחויבות. ההתברגנות נהפכה ממערכת סמלים שיש להיזהר ממנה לכדי נכונות וסבלנות להשתתף בחייו של מישהו אחר, בלי לפחד מתלות ומבלי לפחד שהוא יכיר אותך באמת. 

ל׳ הודיע להוריו שהחליט להתחתן והשתמש בהזמנה לחתונה כדרך לספר להם שהוא עושה זאת עם גבר. האם התכוננה במרץ: ניפתה, קימחה, רידדה, התפיחה והקפיאה. 

לתחושת "הפגם" אצל אדם יש הרבה נזקים משניים: דריכות לאופן שבו הוא נתפס על ידי הסביבה, חרדה, טשטוש תחושת העצמי וריקנות. ל׳ הפקיד את החרדה שלו בקליניקה למשמר. כששבנו לדבר בה כבר יכולנו לנסח אותה במלים, למתן ולווסת אותה. בזהות מטושטשת הסתכלנו דרך הדברים ש-ל׳ אהב כמו אופנה, מזון משובח וכתיבה. את הפחד משגרה ושעמום "תירגלנו" יחד ללא דרמה ופחד. יצרנו שגרה מדומיינת, נעימה, של טלוויזיה וצ׳יפס.

כוחן העיקרי של הפגישות הוא בהזדמנות לחוות צמיחה אחרת. אלה, וכמובן ההתבגרות לאורך השנים, איפשרו ל-ל׳ לצאת לאור השמש. החתונה של ל׳ ו-ח' נערכה לפני הקיץ. באו אליה חברים רבים, התברר בעיקר לו עצמו שהוא בכל זאת יצר חברויות אמיצות במרוצת השנים. בטקס נמהלו שמחה גדולה, דמעות, ויש להניח גם זיעה מרובה מתחת לחליפה. לפעמים הגוף דובר את מה שהמחשבה עוד לא יודעת. לרוב, הוא משקף את הדרך שעברנו.

יעל לובנשטיין

יעל לובנשטיין | סיפורים מחדר הטיפולים

אני פסיכולוגית ואם לבת 14.

אני מקשיבה לגוף ולנפש. פותחת את הבוקר בשחייה עם ונגד הזרם ומנסה להקנות לבתי יכולת לספר סיפור ולצעוד למרחקים ארוכים.

כאן אביא סיפורים מתוך חדר הטיפולים, כפי שנרשמו בזיכרוני מתמהיל מקרים העוסקים באותו הנושא. בין הסיפורים שאני שומעת בקליניקה, יש כמה תמות החוזרות על עצמן – אהבה מייסרת, בגידה, משבר נפשי של ילד, נזק מאוחר כתוצאה מניצול מיני בילדות, יציאה מהארון, שרידי קושי להיחלץ מהארון, משבר אחרי לידה, הורות לילדים בעלי צרכים מיוחדים ואחרים, קושי במפגש עם הזולת, פחד מפני בדידות.

אני מייחסת לסיפורים יכולת ריפוי, הן של הקורא והן של הכותב. מבחינתי, החייאת הסיפורים ותיאור הדרמה שמתחוללת תכופות בחדר הטיפולים היא מכוננת, וחשיבותה לעיתים גדולה יותר מפרשנות חכמה.

אני מקווה שתמצאו בסיפורים כאן התבוננות מאירה בחייכם שלכם, גם אם ממרחק.

לאתר שלי

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ