כשאת בת לאם נרקסיסטית

אמא של מיכל נהגה להזמין לה מנות במסעדות גם כשבגרה וכל חייה דחפה אותה למסלול ספציפי. מיכל הפכה לאדם עם זעם, שאותו היא מבטאת בלחישה. ברגע שהבנתי שעליי לשמש כמקום שאפשר לכעוס בו, התרחשה פריצת הדרך

יעל לובנשטיין
יעל לובנשטיין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אישה כועסת
למצולמת אין קשר לכתבה. גופה הצנום וקולה הלוחש עמדו בניגוד לדיבורה הרהוט והנחוש ולשפת הגוף החדה כסכיןקרדיט: Shutterstock
יעל לובנשטיין
יעל לובנשטיין

צלצול בדלת בטרם עת, חורף ירושלמי קר, פתיתי שלג. בחוסר נוחות השארתי את א' לבד בחדר הטיפולים, ויצאתי לפתוח את הדלת. מיכל, בחורה צנומה בתחילת שנות השלושים, עמדה בפתח. ביקשתי שתשוב בעוד עשר דקות. פניה הביעו אי-נחת רבה.

כשחזרה, הבחנתי בחזות הדקיקה שלה, היא נכנסה בצעידה זקופה ובתנועות חדות, התיישבה על הכורסא והכריזה "קבלת הפנים הייתה מקפיאה. הפער בין השיח האופנתי על אמפתיה, לבין ההתנהגות שלכם בחדר הטיפולים בלתי נסבל". היא קירבה את התנור לרגליה, הניחה את כפות ידיה הצנומות עליו והציתה סיגריה. זה היה אופנתי באותן שנים.

"את רוצה לספר מי את?", שאלתי.

"נדמה לי שמעט כבר סיפרתי", השיבה.

"את כועסת מאוד בלחש", ציינתי, אולי לעצמי.

היא הציתה סיגריה נוספת.

מיכל  סיפרה שהתחילה התמחות כפסיכולוגית, שהיא מרגישה כי היא עושה זאת טוב באופן טבעי, אבל העולם הזה מפיל עליה תרדמה. מאז תחילת ההתמחות היא ישנה שעות רבות מאוד. היא סיפרה שהתגלגלה לתחום באופן מקרי, שהיו לה דווקא תכניות אחרות כמו למשל, להתרחק מהתחום הטיפולי.

שאלתי "למה להתרחק?", והיא השיבה שאמה פסיכולוגית, שהיא מנסה לפלס לעצמה דרך אחרת, שבתור ילדה הרגישה שיש לה יכולות אחרות, שאותן ביקשה לממש. היא קיוותה לחפור מחילות ולהיחלץ מהצמידות החונקת לאמה. היא תיארה גם את רצונה להתרחק משפה מזויפת ומהפער בין מלל לבין התנהגות, שממנו היא סולדת.

"את לוחשת, ואני מתקשה לשמוע אותך", אמרתי שוב.

״את פסיכולוגית", היא ענתה בכעס, "באתי כי אני חנוקה ומורדמת״.

שתיקה השתררה בחדר. הרגשתי חוסר אונים וגם אתגר. היא הסתכלה בשעון וקמה לדלת. שאלתי אם היום והשעה מתאימים לה.

"אצור קשר", השיבה.

לאחר שבוע בדיוק, שבמהלכו לא התקשרה, התקשרתי אליה ושאלתי אם תרצה לבוא לפגישה נוספת. ״אני מהססת", אמרה והוסיפה, ״ההרגשה היתה קשה. קור מקפיא״.

היא הציעה להוסיף לקליניקה חדר קבלה נוח וחמים. "אשקול זאת", הגבתי בקלילות. היא התרצתה ושבנו להיפגש.

***

גופה הצנום וקולה הלוחש עמדו בניגוד לדיבורה הרהוט והנחוש ולשפת הגוף החדה כסכין. השילוב הזה בלבל אותי. בפגישה הבאה סיפרה: "בשישי בצהריים הלכתי לאכול עם אמא ואחיי במסעדה, אמא בחרה את המנות במיומנות. כשהגיעה מנת פירות ים, הרגשתי שאני עומדת להקיא ועזבתי בזעם את המסעדה בלי לומר מילה. כל הגוף כעס וחש בחילה".

״מי הזמין את המנה שלך?״ שאלתי.

"אמא", ענתה.

"למה?"

היא שתקה ואז מלמלה בקול חנוק "אין לי מושג".

במחשבה על הטיפול מיקדתי את עצמי במחנק שבגרונה, במיתרי הקול שלה. חשבתי שיש לה יכולת ניסוח חדה, אך קולה אינו נשמע. משהו תקוע בגרונה. תחושת בחילה. חשבתי שתפקידי הוא גם להחריש, ולכן לחשתי. במשך שנתיים היא התייצבה כחיילת מסורה בשעה היעודה ותיארה ניסיונות כושלים ליצירת קשר זוגי. באחת הפגישות סיפרה בהתלהבות על גבר שהכירה, שהיה גרוש פעמים עם ילדים וכלב.

כשתהיתי אם הוא מציע יציבות, מיכל הגיבה בכעס עצום ואמרה שאני מחבלת לה. אבל בפגישה הבאה הגיעה עם חיוך מבודח ואמרה שהשאירה את החרדה אצלי למשמרת, וכנראה שצדקתי. הפעם היא לא נפגעה מהקשר. כל הניסיון בכלל לכונן קשר זוגי נראה לה פתאום מגוחך.

אחרי שנתיים של מפגשים זועמים הכריזה שהיא עוזבת את העיר. הערתי שהיא מתרחקת ממני. בכעס אופייני ירתה בלחישה שחייה אינם נסובים סביבי, היא הדפה בזעם כל ניסיון שלי להביע אמפתיה וביקשה שאראה אותה לא דרך עצמי. הזעם שימש כמו סכין שנשלף מגרונה ומאיים לשסף את השומע.

בערב היא שלחה זר פרחים ענק וברכת תודה. הייתי מופתעת, אך חשתי שהיא נפרדת ממני עם אותה מידת כעס שאיתה באה בפעם הראשונה שנפגשנו. התקשרתי להודות לה וציינתי זאת. "באתי לכעוס", היא השיבה בצחוק משוחרר.

***

עברו כמה שנים ולפתע היא התקשרה וביקשה להיפגש. גם אז היא נכנסה בסערה, התיישבה ואמרה: ״אני עומדת להתחתן עם גבר גרוש ומהססת מאוד. המועד כבר נקבע״. היא הוסיפה שהבעל המיועד אינו שנון, או חד. מבין הדברים היה אפשר להבין שעבורה יכולת אינטלקטואלית משקפת גם כוח גברי ואולי בגלל זה בחרה אחד "פחות חזק". תהיתי אם יש לה חששות שהוא לא יגרה את המחשבה שלה, ומצאתי את עצמי אומרת בחרדה שזה חסר סיכוי, ששיעור הגירושין בנישואים שניים גבוה מאוד.

מיכל שאלה אם אני חרדה במקומה וציינה בכעס שהיא מאוד זקוקה להרגעה כדי שהנישואים יצליחו. הרגשתי חוסר אונים. כל מה שאומר יחטיא את המטרה, ועל כן שיתפתי אותה בכנות בכך שכל מהלך שלי כרגע נידון לכישלון ולשיפוט ביקורתי שלה. חשבתי שזאת גם התחושה שלה. היא שתקה, והיה לי נדמה שהיא מזדהה עם האמירה שלי. היא הדליקה סיגריה וקמה לצאת. בדלת נעמדה ואמרה: "כפסיכולוגית אני עושה עבודה טובה, אבל בחיים אין לי באמת מושג".

הייתי סקרנית לגבי המשך חייה, אך לא שמעתי ממנה במשך שנים רבות.

***

לאחרונה, היא התקשרה לפתע וביקשה להיפגש. קולה השתנה פלאים ונהפך צלול. פתאום הצלחנו לשוחח על יחסינו מזווית מרוחקת יותר. שיתפתי אותה שהיה לי קשה לעמוד מול הכעס שלה. היא הבינה וענתה שהיתה זקוקה למקום לכעוס בו, ואז הפתיעה ואמרה "את יודעת... טיפול זה כמו תיאטרון".

"כן", השבתי, "אבל זאת לא הצגה".

"מה ההבדל?" שאלה בחיוך.

אמרתי לה שהופתעתי מההצלחה המקצועית שלה. מיכל השיבה שלא ראיתי את השלם שבה, שראיתי רק את החלקים החלשים, אלה שנפגעו מהקור הירושלמי ומפתיתי השלג. שיש לה גם כוחות ושאמה ראתה אצלה רק את הכוחות. האווירה בשיחה היתה חמימה ונינוחה. לפני שיצאה ציינתי בפניה שקולה השתנה מאוד, הצטלל.

"נכון", השיבה, "עברתי גם ניתוח במיתרי הקול, שתרם ליכולת הנפשית שלי להסיר מחנק ולהתעורר".

מיכל ביקשה לביים את ההצגה של עצמה ולשמש בה גם כשחקנית הראשית. תפקידי כמטפלת שלה היה להחריש כדי שהיא תשמע את קולה שלה. התוצאה היתה שגם אני חוויתי את חוסר האונים של עצמי בכל פעם שהיא היתה חסרת אונים. תפקידי היה לראות ולשמוע את החולשה והכאב ולשמש להם מקום בטוח לצאת.

למרות אי הנוחות של התפקיד שהוקצה לי, נדמה שהתנאים האלה היו התשתית להחלמה המאוחרת. השילוב בין "החלקים החלשים" שהביאה לחדר, כפי שכינתה אותם, לבין "הכוחות האחרים" התרחש מחוץ לטיפול ולאחר שהסתיים. לעיתים, טיפול פסיכולוגי הוא מקום שבו משחזרים קשרים מהחיים שבחוץ ונחלצים מהדפוסים הכובלים שלהם.

לעיתים טיפול טוב הוא דרמה ולא דיון.

למתעניינים, אני ממליצה על הספר ששימש לי השראה לטיפול במיכל, ״הדרמה של הילד המחונן״ מאת אליס מילר, העוסק בנזקים של אימהוּת נרקסיסטית, בין השאר קושי לפתח קול עצמאי ולנשום לרווחה.

יעל לובנשטיין

יעל לובנשטיין | |סיפורים מחדר הטיפולים

אני פסיכולוגית ואם לבת 14.

אני מקשיבה לגוף ולנפש. פותחת את הבוקר בשחייה עם ונגד הזרם ומנסה להקנות לבתי יכולת לספר סיפור ולצעוד למרחקים ארוכים.

כאן אביא סיפורים מתוך חדר הטיפולים, כפי שנרשמו בזיכרוני מתמהיל מקרים העוסקים באותו הנושא. בין הסיפורים שאני שומעת בקליניקה, יש כמה תמות החוזרות על עצמן – אהבה מייסרת, בגידה, משבר נפשי של ילד, נזק מאוחר כתוצאה מניצול מיני בילדות, יציאה מהארון, שרידי קושי להיחלץ מהארון, משבר אחרי לידה, הורות לילדים בעלי צרכים מיוחדים ואחרים, קושי במפגש עם הזולת, פחד מפני בדידות.

אני מייחסת לסיפורים יכולת ריפוי, הן של הקורא והן של הכותב. מבחינתי, החייאת הסיפורים ותיאור הדרמה שמתחוללת תכופות בחדר הטיפולים היא מכוננת, וחשיבותה לעיתים גדולה יותר מפרשנות חכמה.

אני מקווה שתמצאו בסיפורים כאן התבוננות מאירה בחייכם שלכם, גם אם ממרחק.

לאתר שלי

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ