גם אני וגם המטופל שלי הפכנו ל"מטפלים" מיוסרים

לא קל לי להודות בחוסר אמפתיה שחשתי כלפי אורי ובהטלת הספק שלי באמינות הסיפור שסיפר לעצמו, אבל רק כאשר הודיתי בכך הבנתי שזה בדיוק מה שהוא חש כלפי "אשתו המשוגעת"

יעל לובנשטיין
יעל לובנשטיין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בני זוג
למצולמים אין קשר לכתבה. "מדובר במצב חירום, היא לא מוצאת עוד טעם בחייה. ואני מותש, אני עומד לקבל התקף לב בכל רגע"
יעל לובנשטיין
יעל לובנשטיין

ביום שימשי בין יום כיפור לסוכות ניצב מולי אורי, גבר בן כ-40, גמלוני, אפרפר, שפוף, גורר רגליים. הוא התיישב והתחיל לדבר בשטף.

"היא לא נורמלית, משוגעת, חולה. אני חייב להציל אותה, אבל אני כבר תשוש".

מי? שאלתי.

"אשתי השנייה, מישל", השיב בקוצר רוח ודיבורו איטי, גבוה ומוכיח. באחת הפכתי לתלמידה קשת הבנה.

אתה יכול לספר קצת יותר למה בעצם באת?

בנרגנות השיב: ״תראי, הייתי שנים ארוכות בטיפול פסיכואנליטי, עסקנו ברגשות האשמה שלי. זה לא קידם אותי ועכשיו השעה דוחקת. מדובר במצב חירום, היא לא מוצאת עוד טעם בחייה. ואני מותש, אני עומד לקבל התקף לב בכל רגע".

חשבתי שהדברים נשמעים כמו סוף של התחלה, או התחלה של סוף. וכשהפגישה הסתיימה. הוקל לי.

**

בפגישה הבאה, אורי הגיע בחולצה אפורה וחזר: "היא משוגעת, מצבה קשה, היא סובלת מאוד. מישל מקנאה מאוד, מתקשרת כל שעתיים ומתקיפה אותי בהאשמות קשות. היא מקנאה בתשומת הלב שאני נותן לילדיי, בקשר עם אשתי הראשונה. אני מרגיש גבר מוכה. אני מתחשב ברצונה, כמעט איני רואה את ילדיי. אני מותש. איני יכול יותר. צריכה להיות הכרעה, אבל לי יש חיים משלי. לה אין חיים בלעדיי, ואני מרגיש אשם".

כשהפגישה עמדה להסתיים, אמרתי שבהמשך אני רוצה לשמוע קצת על חייו. בליבי הייתי ספקנית לגבי האמירה הנחרצת שיש לו חיים משלו. הייתי גם סקרנית מאוד לגבי חייה של מישל. כשיצא מהחדר, יצאתי אני לשמש בהקלה. הכנתי קפה בוץ חזק, הדלקתי סיגריה ושאפתי עמוק לריאות. הסתכלתי על הים. שמחתי לחיות והרגשתי שקשר עם הגבר הזה יכול להמית כל אחת. שאלתי את עצמי האם הוא מלהק את מישל לתפקיד "החולה" בכדי לזכות בתפקיד "המחייה".

**

לפגישה הבאה שלנו לבשתי חולצה אדומה. שתיתי את הבוץ החזק ועישנתי סיגריה דקות לפני הנקישות על הדלת. פתחתי את פגישתנו במשפט הבא: גם לנו יש הכרעה אמיצה, אמרתי לו, האם אני יכולה לעזור לך בכלל. זה נשמע שאתה מביא את מישל לטיפול, לא את עצמך. לפעמים אני מרגישה ספק לגבי היכולת שלי לראות אותך באופן אנושי ואוהד. אני לא ממש מבינה את הסיפור עד הסוף.

גרוני ניחר והוספתי: אני לא יכולה להכיר אותך באמת. כל שאלה נראית על ידך כטרחנית ולא רלוונטית למצב החירום. ממש כמו שתיארת את הטיפול אצל הפסיכואנליטיקאי. אני בספק שמא באמת יש כאן "נוהל פצצה מתקתקת" שאתה הקורבן שלו. אני מבקשת להתייחס לחיים שלך, להכיר קצת יותר אותך ואת מישל, אבל לשם כך אני זקוקה לרשות ממך להרחיב את התמונה.

"פצצה מתקתקת" ו"גבר מוכה" הם דימויים שאתה הבאת לחדר הטיפול, אני שואלת בכנות מה בחייך הוא פצצה מתקתקת? למה אתה מאפשר למישל "להכות" אותך, כפי שאתה מגדיר זאת, או לחילופין חווה ביקורת כמכות?

כשענה, גוון קולו השתנה מהפעמים הקודמים, היה מפויס יותר, אפילו דידקטי: "אסביר לך כדי שתביני. מישל ואני הכרנו בכנס בחו"ל ובמשך זמן רב התכתבנו ארוכות, היא מהמדינה בה התגוררה ואני מישראל. אהבתי מאוד את כתיבתה. התאהבנו זה בזאת, באמת אהבה יפה. אחרי שנה של התכתבות, נפגשנו שוב והרגשנו שמצאנו את האושר. פשוט אהבה".

"זה היה קשה, כי זה פגע מאוד באשתי הראשונה וגם הייתי צריך להתמודד עם ההשלכות של פירוק הזוגיות על הילדים. בינתיים מישל פירקה את משפחתה והגיעה לחיות כאן איתי. ההקרבה שלה היתה עצומה. במשך כמה שנים הרגשתי שאני חי בגן עדן".

באותה פגישה, בפעם הראשונה הצטערתי שהיא הסתיימה. בפעם הראשונה מאז שהגיע לטיפול, חשתי שהצלחתי לשחרר את שנינו מעט. הצעתי שנשהה עוד קצת בגן עדן גם בשבוע הבא. רציתי "לפגוש" עוד את מישל, לשמוע על כתיבתה היפה ולהכיר את עולמה, ואז כשדמיינתי כיצד נראה הטיפול הפסיכולוגי שלה, הבנתי שהיא חייבת להיחלץ מהקשר הזה. לפתע, הרגשתי אשמה וצער עליה וגם על חוסר היכולת שלי לראות את דמותו המלאה של בעלה, להעמיק מעבר לדמות "הרופא המיוסר" של מישל.

**

לפני הפגישה הבאה השאיר לי אורי הודעה שהוא נאלץ לנסוע בדחיפות לשבוע ולא יגיע. תהיתי אם הייתי בוטה מדי. כשחזר בשבוע שאחרי זה, צעדיו היו נמרצים. הוא סיפר שמישל החליטה לוותר על הקשר וחזרה למולדתה. היא ביקשה לחזור למשרתה כאוצרת במוזיאון. אורי סיפר על מריבה קשה שגרמה לה לעזוב. בשל כך, במשך חודשים ארוכים הרבה אורי לנסוע אליה. בכל פעם שחזר, סיפר שהוא קורבן להתקפי הזעם שלה. לעתים רחוקות יכול היה לבטא רגש חם כלפיה.

על עצמו סיפר שהוא בר מזל: "נולדתי לאמא אוהבת ומסורה, יש לי קריירה וילדים. מישל נולדה חסרת מזל בכל מובן, ואני מנסה להצילה. הוריי אומרים שזה בלתי אפשרי".

ציינתי שאינני מכירה אותה. כל מה שאני יודעת על מישל הוא שהיא כותבת יפה ומשוגעת, אמרתי לו בחיוך.

אורי הנהן: "היא בחורה  טובה אבל מסכנה".

לקחתי את כל האוויר שלא היה בריאותיי וזעקתי: גם אני הייתי משתגעת ביחסים עם בן זוג שחושב ככה עליי. אני חושבת שאתם מתווכחים על נושאים שוליים. יתכן שמישל לא מרגישה אהובה, שאי אפשר לאהוב באמת "בחורה מסכנה ומשוגעת". נבהלתי מעצמי והוספתי בשארית האין-אוויר: אולי הקושי שלי לראות אותך באור אנושי מורכב דומה לאהבה שלך למישל?

הרגשתי שאיני יודעת מספיק, שאני זועקת מעין זעקה אישית. שמחתי שהפגישה הסתיימה ושאוכל להשליך מעצמי את האשמה על חוסר האונים שלי. אורי עזב בהילוך חתולי וחצי חיוך על פניו.

**

בשבועות הבאים הגיע לסירוגין כי הרבה לנסוע לבקר את "מישל המשוגעת". מפעם לפעם דיווח על הטבה במצבה ושיבח את השינוי בתרופות: "היא כבר לא מתקשרת כל שעתיים", סיפר בסיפוק מהול בחשש. הפגישות בינינו התדלדלו, תהיתי אם אני נחוצה לו. חיכיתי בחשש לבואו כדי לשאול זאת. הרשות לטפל בו הפכה עבורי למעין אישור להיותי מטפלת ראויה.

כעבור שלושה שבועות אורי הגיע, בירך אותי לשלום וביקש קפה. באותה פעם היה נדמה לי כאילו הבחין לראשונה בנוכחות שלי. ידעתי שעליי להקשיב, אבל היה לי קשה. פתחתי את הפגישה כך: "הפגישות שלנו התדלדלו מאוד ואני חוששת שאינני עוזרת לך". 

אורי נאנח ופרץ בבכי: "מישל לא רוצה לראות אותי. היא ביקשה שלא אבוא עוד לבקר אותה. אני לא יודעת איך ייראו חיי בלעדיה".

השתררה שתיקה. הרגשתי קירבה. שנינו היינו מאוד זקוקים ליכולת לטפל כדי להרגיש ראויים. שאלתי: "אולי זה העיתוי שלך להתחיל לטפל בעצמך?".

**

חוסר האמפתיה שחשתי כלפי אורי כמטפלת הוא דבר שלא קל להודות בו. הוא מעורר אשמה. זה גם היה הרגש הדומיננטי שחש אורי כלפי אשתו. האשמה שלו חיפתה על כך שחש כלפיה זלזול וחוסר אמפתיה, ואלה חיפו על אכזבה מעצמו באשר ליכולתו לאהוב.

צללתי לרגשות האשמה שעורר בי ולמדתי שחיפו על קושי להכירו. הקושי נבע מתחושת חוסר אונים והטלת ספק שאוכל לעזור לו. אלה הפכו אותי למטפלת מיוסרת. ליהקתי אותו לדמות שטוחה של צדקן אפרורי. נאבקתי למצוא כנות בדיבור בינינו וברגשות שלנו זה כלפי זאת. לבסוף נוצרה קרבה כנה.

התהליך שעבר בינו לביני היה דומה לזה שהתרחש בין אורי לבין מישל. למדתי מרגשותיי במחיצתו על רגשותיו במחיצתה. בשל עוצמת החוויה, המילים לא הספיקו לאורי. הברית בין מישל לאורי התקיימה על ידי כך שהוא יצק משמעות לחייו וערך עצמי בתפקיד הרופא המיוסר. מחיר הברית הזאת היה ליהוקה לדמות שטוחה של "המשוגעת". התביעה שלי לאורך הטיפול הייתה לנסות להבין מה באמת היתה הפצצה המתקתקת. היום אני מבינה שהיא הייתה האיום שחש שהיא עשויה לעזוב, ואז יוותר ללא משמעות.

הבחירה של מישל לעזוב את אורי הייתה למעשה הפרת הברית ביניהם. הדיכאון שחווה בעקבות כך, אבל גם היכולת לברר יחד את חייו, פתחו את האפשרות ליצור קשר עם דמותה המלאה מבלי ללהק אותה לקריקטורה של משוגעת. במהלך השנה שלאחר הפרידה, נפגשנו פעמיים בשבוע, במהלכן צללנו לקושי שלו לאהוב ולהיות נאהבה כשהוא לא בתפקיד המטפל. חיפשנו אחר משמעות חלופית בחייו שלו.

בשלב מסוים שב להתכתב עם מישל ולפני שבועיים הכריז: "אעדר חודש. מישל ואני החלטנו לבלות בפריז, שם היא אוצרת תערוכה". שמחתי מאוד שנמצא מקום בליבם וגם בליבי לאהבה מחודשת.

יעל לובנשטיין

יעל לובנשטיין | |סיפורים מחדר הטיפולים

אני פסיכולוגית ואם לבת 14.

אני מקשיבה לגוף ולנפש. פותחת את הבוקר בשחייה עם ונגד הזרם ומנסה להקנות לבתי יכולת לספר סיפור ולצעוד למרחקים ארוכים.

כאן אביא סיפורים מתוך חדר הטיפולים, כפי שנרשמו בזיכרוני מתמהיל מקרים העוסקים באותו הנושא. בין הסיפורים שאני שומעת בקליניקה, יש כמה תמות החוזרות על עצמן – אהבה מייסרת, בגידה, משבר נפשי של ילד, נזק מאוחר כתוצאה מניצול מיני בילדות, יציאה מהארון, שרידי קושי להיחלץ מהארון, משבר אחרי לידה, הורות לילדים בעלי צרכים מיוחדים ואחרים, קושי במפגש עם הזולת, פחד מפני בדידות.

אני מייחסת לסיפורים יכולת ריפוי, הן של הקורא והן של הכותב. מבחינתי, החייאת הסיפורים ותיאור הדרמה שמתחוללת תכופות בחדר הטיפולים היא מכוננת, וחשיבותה לעיתים גדולה יותר מפרשנות חכמה.

אני מקווה שתמצאו בסיפורים כאן התבוננות מאירה בחייכם שלכם, גם אם ממרחק.

לאתר שלי

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ