על מה אתם רבים בעצם?

רבים מהזוגות שמגיעים לטיפול זוגי רבים על משהו שהוא לא הקונפליקט האמיתי. לכן, פסיכולוגים הם מעין בלשים שתרים אחר עקבות לא מילוליות, רמזים בתחביר וראיות בשפת גוף

יעל לובנשטיין
יעל לובנשטיין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בלש אמיתי
מתוך הסרט "בלש אמיתי". בפסיכולוגיה, רגשות שמתעוררים במטפל הם רמזים לפתרון תעלומהצילום: Jim Bridges/HBO
יעל לובנשטיין
יעל לובנשטיין

פסיכולוגים הם מעין בלשים. למה? כי רבים מהזוגות המגיעים אלי רבים על נושאים הרחוקים מאוד מסיבת הקונפליקט האמיתי, וכדי להתחקות אחר מקור הקונפליקט האמיתי, עלי לחפש עקבות לא מילוליות, רמזים בתחביר, ראיות בשפת גוף.

אני עוקבת אחר הרגשות המתעוררים אצלי בתגובה לזוג, בתגובה לדינמיקה ביניהם, או בתגובה לדרמה המתחוללת בחדר. הזרם ההתייחסותי בפסיכולוגיה "לימד" אותנו שרגשות ומחשבות שעולות אצל המטפל במהלך הטיפול אינם הפרעה, אלא כלי עבודה - מעין תיבת תהודה לרגשות המטופלים.

ואחרי ההקדמה, הבה נכיר את בני ואיציק. הם נכנסו אליי לקליניקה בשעת בוקר מאוחרת. שניהם לבושים בבגדי מעצבים מוכרים. מיד חמדתי את הג'קט של ארמני, שנתלה בעדינות על הכיסא, ואז גם את תיק הגב של פראדה, נראה לי, שהונח ברוך על הרצפה.

אחרי רגע של התחבטות ביניהם מי יישב על הכיסא הגבוה ומי על הנמוך, מצאתי עצמי נושאת עיניי מעלה אל בני ומטה אל איציק (כבר שנים שאני מבטיחה לעצמי להחליף לכיסאות זהים). הם התיישבו ובמהרה המשיכו ברוח קרב דיון על הסכם ממון בינהם, שלא היה מוכר לי. הקשבתי בסקרנות.

שמעתי את בני מטיח באיציק: "באת מאשפתות ולשם תשוב". הזדעקתי בלב. ביקשתי מהם לעצור ושאלתי: "אז מה מביא אתכם אליי?". הם הציגו את ראשית המחלוקת הכספית ביניהם, וציינו שהם רוצים להיפרד. ביקשתי שכל אחד יציג את עצמו ויתאר קצת את הזוגיות שלהם. בחדר היה מחנק של מהלומות והיעדר מרחב למחשבה. 

את איציק הכרתי לפני שנים רבות, כי היה אצלי בטיפול כשעמד להיפרד מבן זוגו הראשון. ציינתי זאת.

איציק סיפר:"באתי ממשפחה דואגת וחמה, ותמיד היה לי גב, הוריי דאגו לי מאוד,  אולי יותר מדי", ואז הוא הטיח בבני: "אתה לא מכיר את המושגים 'דאגה משפחתית' או 'שיתוף'". הוא הפנה אלי את מבטו והוסיף: "יש לי שני ילדים. בני ואני הבאנו אותם לעולם בהורות משותפת. בני אוהב אותם וחם כלפיהם, למרות שאינם ילדיו הביולוגים, אבל יש לנו הרבה ריבים על אופן הגידול שלהם".

ואז בני דיבר: "ואני באתי ממשפחה מפורקת וקשת יום. בניתי את עצמי בעשר אצבעות. אני מצליח מאוד בעבודתי ואוהב את החיים. איציק מדוכא, והחיים במחיצתו הם דיכאון".

הם היו מנוסים בטיפולים פסיכולוגים ו"אבחנו" זה את זה כחלק משגרת ויכוח על ידי הטחת מילים כמו "נרקסיסט" או "בי-פולרי" זה בזה. חלקן של האבחנות בהחלט היו יכולות להיות נכונות. פורטו גם התחשבנויות כספיות על בתים, חופשות וטיסות תוך אזכורי המחלקות על המטוס.

כשהשעה עמדה להסתיים, שאלתי: "שניכם משוכנעים שאתם רוצים להפרד?". שקט השתרר בחדר. שלושתנו לגמנו קפה מהכוסות שלפנינו והשתיקה נמשכה.

שבוע לאחר מכן, צעדו השניים בלוויית שובל ריח נעים של אפטר שייב משובח. הפעם הם היו קצת פחות אנרגטיים ולוחמניים. הם סיפרו על שורה של הסכמי ממון שערכו ושינו ועל העברות כספיות, שגם דוקטורט בראיית חשבון לא היה מאפשר לי להבין מההסברים המבולבלים שלהם.

אמרתי שאני לא מצליחה לעקוב, וחזרתי על השאלה: האם הם נחושים להפרד? איציק סיפר שפעם היה הבעלים של חברה רווחית מאוד, ותיאר את עצמו כבעל חושים מסחרים חדים. "באותם ימים נסעתי לגיחות עסקיות קצרות ברחבי העולם", סיפר בעיניים נוצצות והתרוממות רוח, "אבל בשנים האחרונות העסק נחלש ונאלצתי לסגור", אמר תוך שהוא מנמיך קולו . ואז הוא פנה לבני ובכעס ואמר "בשנים האלה דאגתי לך והרעפתי עלייך מכל טוב. היה משתלם לחיות איתי. קיוויתי שניצור משפחה חמה לילדים".

בני הסית מבטו אלי וסיפר: "שכשהכרתי את איציק, הייתי מובטל וחסר אמצעים. הייתי מיואש. קיוויתי למצוא מישהו שידאג לי, אולי דמות אב שלא היתה לי". ואז הוא הזדקף והבטתי מעלה אל פניו היפות, כשהוסיף "במהלך השנים פתחתי חברה שנותנת שירותי בילוי לאלפיון העליון. הצלחתי, השירותים שלי מאוד מבוקשים". הוא הזכיר שמות של לקוחות ידועים והוסיף שהיום הוא מרגיש שאיציק לא רק שאינו מהווה משענת, אלא משרה דיכאון, עד כדי כך שהוא מתבייש לצרף את איציק לאירועים בחברת לקוחותיו. 

"איך הדברים השתבשו?", שאלתי ואיציק סינן "כשההכנסות שלי לא יכלו לאפשר את האירוח עם הקוויאר והצדפות המוטסות, את הטיסות במחלקות הראשונות ואת המסעדות. את החלום". בני השיב לו: "גם אותך, ואת הדיכאון שלך".

עלתה בי הרגשה שהזוג נצמד לבריכה, לג׳קוזי ולמחלקות היוקרה כקרש הצלה לא לטבוע ביתמות ובדידות. ניסיתי לתרגם את הסיפור שלהם עבורם: "החוזה הראשוני של יחסי אב-בן שהיה לכם הופר ושניכם מפחדים מחילופי התפקידים. אני מקווה שתדעו לדבר גם בשפה רגשית, במקום זאת הקונקרטית שנצמדת לחומר".

כשהם נכנסו לחדר כעבור שבוע, הבחנתי שהם החליפו במקומות והבטתי מעלה אל איציק הפעם. הוא פתח בטון סמכותי: "קיוויתי שזוגיות ומשפחה יהיו בית שאפשר להיות בו חלשים. לכן אני מאוכזב ועצוב". בני התכרבל בכיסא הנמוך ושאל: "כשאני הייתי חלש, אתה חושב שהרגשתי ביטחון ויציבות? הרגשתי קטן ומושפל, הרגשתי קנאה. לעולם לא תבין את העוני בו גדלתי . את ההשפלה והקנאה בשפע. קיוויתי שנהיה שותפים״.

אפשר לחשוב על שורת עקבות לפענוח השאלה "על מה הם רבים בעצם". המחשבות שהתעוררו בי כשהתיישבו על הכיסאות רמז לתחרות  ביניהם,  החמדנות שעוררו בי בני הזוג גם היא היוותה רמז לכך, פרטי הלבוש הממותגים היו רמז לעיסוק שלהם בנראות ותצוגת תכלית של עושר, וגם הבנתי שמנעמי החיים הם הסוואה אצלם, שהם כן מחפשים אחר נתיב אותנטי יותר. אמרתי להם את כל זה ויחד חשבנו איך הם יכולים לבנות סיפור אחר, עם פחות קנאה ויותר פרגון הדדי. 

כשהם סיימו את הטיפול, היה נראה שהצליחו. אני רק יכולה לקוות שזה כך גם היום.

תגיות:

יעל לובנשטיין

יעל לובנשטיין | |סיפורים מחדר הטיפולים

אני פסיכולוגית ואם לבת 14.

אני מקשיבה לגוף ולנפש. פותחת את הבוקר בשחייה עם ונגד הזרם ומנסה להקנות לבתי יכולת לספר סיפור ולצעוד למרחקים ארוכים.

כאן אביא סיפורים מתוך חדר הטיפולים, כפי שנרשמו בזיכרוני מתמהיל מקרים העוסקים באותו הנושא. בין הסיפורים שאני שומעת בקליניקה, יש כמה תמות החוזרות על עצמן – אהבה מייסרת, בגידה, משבר נפשי של ילד, נזק מאוחר כתוצאה מניצול מיני בילדות, יציאה מהארון, שרידי קושי להיחלץ מהארון, משבר אחרי לידה, הורות לילדים בעלי צרכים מיוחדים ואחרים, קושי במפגש עם הזולת, פחד מפני בדידות.

אני מייחסת לסיפורים יכולת ריפוי, הן של הקורא והן של הכותב. מבחינתי, החייאת הסיפורים ותיאור הדרמה שמתחוללת תכופות בחדר הטיפולים היא מכוננת, וחשיבותה לעיתים גדולה יותר מפרשנות חכמה.

אני מקווה שתמצאו בסיפורים כאן התבוננות מאירה בחייכם שלכם, גם אם ממרחק.

לאתר שלי

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ