הורות בטריו - חדשות, ידיעות מהארץ והעולם - עיתון הארץ
אתר "הארץ" אינו נתמך בדפדפן שלך. לחצו כאן להורדת דפדפן חדש
להורדת כרום להורדת פיירפוקס
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בראש החדשות:
אלכסיי בורקוב
סוכות 2019
נעמה יששכר
זיקים
טאבולה אאוטבריין
המהדורה היומית

הורות בטריו / הבלוג של ידידיה ויטל

הומו סתם ככה לא מאיים, אבל הומו עם ילדים זו סכנת נפשות

כמו גיאורגיס קאקאקיס היווני, שסירב לאפשר לנו לשתות קפה במכולת שלו כי יש לו בעיה עם ההרכב המשפחתי שלנו, כך גם המפלגה הישראלית הזאת מפחדת ממני. כמה עצוב. וגם אני מפחד מהם. כמה עצוב

גיאורגיס מרינוס קאקאקיס מפחד ממני. הוא יושב לרגליי ואינו מסתכל בי. גופו הבנוי ספון בכסא, מבטו נע בין החבר הישוב לצידו וממלמל אליו ביוונית, לבין הים הפרוש לפניו. אני אמנם מחזיק תינוקת בזרועותיי, אבל המילים החריפות שלי עשויות לגרום לו לקום ממושבו בלהט. אם יחליט להלום בי באגרופיו, סביר להניח שיכניע אותי במהירות. המחשבה הזו מהבהבת במוחי בצבעי אזהרה, ובכל זאת, בהירה בתוכי הידיעה המוזרה שהוא פוחד ממני כעת יותר מאשר אני פוחד ממנו. הוא מפחד מאיתנו. ארז, בן זוגי, העומד מצדי האחד וצועק לעברו במחאה. איילת, חברתנו ואם בתנו העומדת עוד צעד מאחורי ומדברת אל אחותו של קאקאקיס, שמדברת אליו ביוונית ואלינו באנגלית, ומנסה בקולה השקט לגרום לנו פשוט ללכת. אורה התינוקת, בתנו המשותפת, נעה מצד לצד בתוך ידיי מבלי להבין את הסיטואציה, היא רוצה שאוריד אותה ארצה כדי שתזחל. מכולנו, מארבעתנו, הוא בוחר לפחד כל כך.

*

ידידיה ויטל
להמשך הפוסט

מה אני, אבא או אמא?

שלושה הורים יש לאורה: אבא-אבא שעובד ומפרנס, אמא-אמא שמניקה אותה. ואני, מן אבא-אמא משונה. אנדרוגינוס הורי שמפסיד בשני המגרשים, או דווקא מרוויח?

הידיים האלה, הן ידיים של אבא. אני חושב לעצמי פתאום כשאני מביט בהן, מושטות לפני ומקישות מספר תעודת זהות על מסך מגע. אני מנמיך ראש אל העמדה. מדביק את האצבע אל הנקודה הייעודית והמחשב קורא את טביעתה. פלט נייר מושלך לעברי מתוך המחשב, חורץ אלי לשון. אתה רשאי ללכת הביתה, מוסבר לי לצד ציור גנרי של בית, התייצבותך נקלטה בהצלחה. בדמיוני אני מרים את הראש מן העמדה ומפגיש את מבטי עם ערב רב של עלובי נפש, אבודים ותוהים, מסכנים בכפכפים וטרנינג. במציאות אני מציץ באנשים המצמידים את אצבעותיהם לעמדות הממוחשבות, וכולם נראים כמו גרסאות שונות שלי. הגבר משמאלי בחולצה מכופתרת וג'ינס מגוהץ, מעניין אם הוא אבא לילדים. איזה מן אבא הוא? וההוא בגופייה ושורטס שתי עמדות מימין, גם הוא אבא? איך הוא עם הילד שלו? או הילדה? ואיזה מן אבא אני בעצם? אבא מובטל, נכון לרגע זה.

*

אילת אלבנדה
להמשך הפוסט

איך מקננים בשני בתים?

פחדנו מהרגע הזה: כולנו יחד בדירה אחת, בבת אחת. חששנו שיהיה לנו מביך. והנה אנחנו שורדים את הכפור. מקשת גוף מאוחדת. מלופפים כמו צמות בצק בחלה לשבת

קשה להבין מי בעצם גר שם, בבית השכן לביתה של איילת. הגדר הלבנה מסתירה את כל חלונותיו, השער לרוב סגור על בריח, ומי שיוצאים ונכנסים בו הם אך ורק גברים במגוון גילאים מתמיה, לבושים לרוב בכפכפים ובחליפות טרנינג. לעיתים הם מדברים רוסית, לעיתים עברית. כמעט תמיד מעשנים סיגריות. נראים די גמורים. כשאני מניח למבטי לבהות בדיירים רגע אחד יותר מדי, אני מקבל בחזרה מבט חד וזועף שמסמן לי להסיט את העיניים ולהתעסק בעניינים שלי. הכוך הזה הוא רק שלהם, זה ברור. כל זר סקרן נחשב מסיג גבול.

התבדחנו לא פעם לגבי פשר הבית. ארז החליט שזו קומונה שיקומית של פגועי נפש, היא טענה שזו מעבדה לייצור סמים, אני הימרתי שזה דווקא מכון גמילה. "את חושבת שהם ישימו לב שנולדה להם שכנה חדשה?", אני שואל אותה כדי להפיג את המתח. איילת לא מגיבה להלצה שלי. היא יושבת על הספסל הירוק בגינה הציבורית ובוהה בגדר הגבוהה. אורה הבת שלנו, בת ארבעה ימים, מצונפת בזרועותיה. עוד מעט ניכנס איתה הביתה בפעם הראשונה, אל הקן שלה. בינתיים אנחנו סופגים עוד קרן שמש חורפית עדינה להתנחם בה, להשהות בעזרתה את הרגע.

אילת אלבנדה
להמשך הפוסט

חצי שנה אחרי הפרידה הברוטלית מפלורי, נולדה לנו בת

אמא של פלורי לוקחת אותי לחדר צדדי כדי לתת לי משהו. משהו מפלורי. היא מושיטה לי סל-קל לנשיאת תינוק. אני יוצא איתו ביד אל קהל המנחמים, כאילו יוצא מהארון. "בשעה טובה", לוחשים לי האנשים. רחש החיים ממשיך לפעפע, גם בתוך שאון המוות המרעיש כל כך. מה עושים עם זה עכשיו?

רעמים של חודש דצמבר חורפי מפלחים את השמיים, והמחשבה על לעזוב את המסדרונות המגוננים של ביה"ח ולחזור הביתה עם תינוקת פצפונת מפחידה מדי. שני קילו ושמונה-מאות גרם, בריאה לגמרי, ובכל זאת נראית כמו עובר שרק במקרה נמצא בינינו. אנחנו מעבירים אותה מיד ליד כמו שלושה תלמידים בחוג לטבע שזכו להאכיל גוזל שנפל מהקן. אמא, אבא, אבא. מתרגלים לשמות החדשים שלנו. חשבתי שהליווי הקרוב של ההיריון יכין אותי איכשהו לתחושה הזו, אבל הנוכחות הזעירה שלה היא התגלעות חיים בעוצמה מופרעת ממש. בבת אחת, היא כאן. פשוט נמצאת.

עד שנצא הביתה, יהיה לה שם. ככה החלטתי. אני גם לוחש את זה לארז באוזן, שיתמוך בי בעניין. ניכר שאיילת עדיין לא להוטה לקרוא בשם ליצור הקטן שהיא מחזיקה בידיים אחרי תשעה חודשים של נשיאה ברחם. מבחינתה אפשר לחכות עם זה. אבל אני חושש מהשהייה. באנו מוכנים עם אופציות, ועלינו פשוט לבחור אחת מהן. אני עומד מעל עגלת התינוק השקופה, מתבונן בבת הישנה ולוחש לעברה את השמות הרשומים על הפתקה שהבאנו איתנו. כולם יפים, אבל אני יודע מה השם שאני רוצה. הוא היה רשום בקרבי עוד הרבה לפני ששרבטנו את הפתקה הזו.

איילת אלבנדה
להמשך הפוסט

הורות בטריו: הלידה

אני מבין שזה נשמע לא אמין, שתינוקת בת יומה עוד לא באמת רואה בבירור, שזה לא יכול לקרות. אני יודע את זה, אבל מה אני אגיד לכם - זה באמת מה שקרה

לבת שלנו ימלאו בקרוב שישה חודשים. יש לה שלושה הורים, שני בתים, וזוג עיניים גדולות במיוחד שבוחן את הסביבה בסקרנות בולטת. כשהיא נכנסת איתנו לחלל חדש היא קודם כל מעבירה מבט מרוכז מדמות לדמות, כאילו היא מונה את הנוכחים, בודקת עם מי יש לה עסק, ורק אז ניגשת לענייניה. כבר אפשר כמעט להגיד שזו תכונה שלה. "תראו איך היא בוחנת אותנו אחד אחד", אומרים בפליאה האנשים הפוגשים בה. אני רוצה תמיד לספר להם שזה הדבר הראשון שהיא עשתה כשיצאה לאוויר העולם, אבל אז מבין שזה יישמע לא אמין. תינוקת בת יומה עוד לא באמת רואה בבירור, זה לא יכול לקרות. אני יודע את זה. אז אני שותק. 

*

הלידה
להמשך הפוסט

זה בכלל לא הבן שלי, זו הבת שלנו

אני לא אכנס להריון, לא בגלגול הזה. אני חושב על הטבע, זה שמכתיב את החוקים, ומבין כמה נסתרות דרכיו. חושב על הבן שלי, ושואל האם הוא עומד לבקוע מן החלום ככלות הכל. האם זה הוא, שנבחר בקפידה מתוך צלחת הפטרי

הוא חזר לחלומות שלי. ממש זמן קצר אחרי שהחלטנו שהאבא הביולוגי הראשון יהיה אני, חומקת שוב דמותו אל לילותיי. הבן שלי. פעוט קטן, רחב עיניים, מתולתל ונבון. כמו שחלמתי אז, בילדותי, אין לו אמא או אבא מלבדי. רק אני והוא. הוא זקוק לי, אני אוהב אותו, אנו קשורים זה בזה. טוב לנו יחד. אני לא מספר לבן-הזוג שלי על החלומות, וגם לא לאיילת שעתידה להיכנס בקרוב להריון. אחרי הנפתולים שעברנו בדרך אל ההחלטה, אני אוחז בה בשקט ודואג שנתקדם. משקיע כל מאמץ כדי להצניע את התרגשותי ולשמור על חזות ניטרלית. אך בחלום הלילה, אני והוא שוב יחד.

*

אילת אלבנדה
להמשך הפוסט

למי היא דומה? מי נתן פה זרע?

זה לא אמור היה להיות משנה מי האבא הביולוגי. אבל אם אני כל כך רוצה בזה, והוא כל כך מפחד מזה, כנראה שזה יותר משנה ממה שדמיינו

מהלכים שלושתנו בשדרה. כלומר, מהלכים שנינו, אבא ואבא. התינוקת ישובה, מביטה בעיניים מרוכזות מאוד בבן-זוגי הדוחף אותה בטיולון ומספר לה ברצינות תהומית את מעשיות היום. הוא יודע לדבר האיש שלי. מתנסח ברהיטות וסבלנות מול תינוקת בת ארבעה חודשים. אני נפעם מההקשבה הרציפה שלה אליו ומהניצוץ בעיניה כשהיא מביטה בו מדבר ומדבר.

"מזל טוב!", אזעקת שמחה נשמעת ממולנו. היא עוד לא ראתה אותנו מאז הלידה, היא מתרגשת, נורא מתרגשת, היא עבדה איתו פעם באיזה פרוייקט לא חשוב, ואז גם עבדה איתי על פרוייקט לא קריטי בכלל, וכמה היא שמחה בשבילנו, ואיך זה לא מובן מאליו. התינוקת ממשיכה להביט בבן-זוגי, כמו מחכה להאזין להמשך המעשייה, אך מול פניה תחוב כעת ראשה של המתפעלת הנרגשת. "איזה עיניים! וואו! רגע, אז... למי היא דומה?" היא שואלת וממתיקה את קולה, מעבירה הלוך ושוב את מבטה בתנועות סוריקטה מקוטעות בין פניה של התינוקת, לפניו שלו, לפני שלי.

איילת אלבנדה
להמשך הפוסט

הסכם הורות משותפת: בדעה צלולה והתרגשות, באו לראייה שלושה צדדים על החתום

כשהראיתי את הסכם ההורות המשותפת שלנו לאם לשניים בזוגיות הטרו-נורמטיבית, היא קבעה חד משמעית "אם אני ובעלי היינו צריכים להסכים על כל זה מראש, לא רק שלא היינו עושים ילדים, היינו כנראה נפרדים על המקום"

הואיל והצדדים מבקשים להביא לעולם ילד/ה משותפ/ים, והואיל והם כבר נפגשים כמה חודשים, מכירים זו את אלה, פוגשים את חבריהם ומשפחותיהם, ומרגישים שאפשר אולי לגשת לעניינים כי תכל'ס הם מתים לילד/ה, והואיל ויהיו להם ילד/ה משותפים, הם מחויבות זו לאלה לכל החיים, ממש עד המוות, לפיכך עלינו, הצדדים, לנסח חוזה לפני שהולכים על זה. מסמך משפטי. הסכם הורות משותפת. אבל כמה צדדים יש במשולש? שאלה טובה.

אנחנו נוסעים יחד לסוף שבוע ארוך בעין כרם. אני, בן זוגי, ומי שמסתמנת כאם ילדינו העתידית. סגרנו דרך איירביאנבי סאבלט בבית מתוק סמוך למנזר האחיות ציון. באחורה של האוטו ארגז עם מצרכי מזון וגם מספר רב של חוזים לדוגמה שנעיין בהם יחד. אחרי שפנינו לעורכי דין שביקשו סכומים אסטרונומים עבור ניסוח חוזה, החלטנו להכיר קודם את טיב ההסכם בעצמנו. נסיון רב בניסוח חוזים הרי גורל אין לנו, אבל אנחנו כן טובים בתחקיר. אז יצאנו לפגוש משפחות שונות בהרכבים דומים לזו שלנו, אספנו מהם דגשים וניירת, והנה אנחנו עומדים ללון ביחד בפעם הראשונה תחת אותה קורת גג ולנסות לסמן במרקר את הסעיפים שנוגעים לנו. בדרך, אנחנו עוצרים לטייל ביער ירושלים, לשאוף מעט ריח אורנים ולרפד בפסטורליה את החרדה. ברגע שנתחיל בקריאה, אנחנו נכנסים ליער עבות של הזדמנויות לקונפליקטים. שלושתנו יודעים את זה.

איור איילת אלבנדה
להמשך הפוסט

השנה אנחנו מוצאים אמא

אני מספר לאבא שלי על הדייטים שלנו בחיפוש אחר אמא. הוא מאזין בעניין. מלטף את הזקן שלו, ומסדר מחדש את כיסוי הראש. "מה אני אגיד לך, אתם דור מבולבל מאוד". בדרך כלל זו אמירה שיכולה להוציא אותי מהכלים. כרגע זה מרגיש לי די נכון. "אבל אני סומך עליכם. אתם שניכם, את מה שאתם עושים, אתם עושים נכון"

עוד בכניסה לחצר הבית, לפני שאני חוצה את גינת הירק שלה, אני מחזיק במפתח. צבע תכלת, חדש בצרור. אתמול בערב היה פה בן-זוגי, לאמבטיה והרדמה. הבוקר אני מגיע להשכמה. אני איש של בוקר, אז קבענו שאגיע בבוקר. אבל בשמיים המבהירים עוד מסתכלת לבנה. מאוד מוקדם בבוקר. אולי הן עדיין ישנות? אני בוחן את היבול שבגינה. ראשי-חסה שמחים ויפים, שומר, ברוקולי, קייל, מנגולד בכמות גדולה. צמוד לגדר הבטון הוא ניצב בודד וזקוף, פורח בלבן. יקינתון. כמו בשיר.

אני מסובב בשקט את המפתח בדלת, ומצידה השני קולות. התינוקת שלנו, בת שלושה חודשים, מפטפטת בקול פלצט. עברו הגזים, ונפתח הפה. שירה חיה בג'יבריש שוטפת. אני מציץ מעבר למשקוף מבלי שהן מבחינות בי. התינוקת ישובה בטרמפולינה ושרה אל כדור שזור של חרציות שאמא שלה תלתה מעל ראשה. האם יושבת מעליה, גבה אלי. היא עונה לדיבוריה, מספרת לה מה קרה הלילה ומה אמור לקרות היום. מתארת לה את הצבעים שבחלון, את הצללים שעל התקרה. לא בא לי לעצור את השיחה הזו. יש להן עולם יחד. איזה דבר. בכל זאת אני נוקש בעדינות על המשקוף. היא מסובבת אלי ראש מתולתל וגם התינוקת מביטה ממקום מושבה. "הנה אבא שלך!".

טור 3 ידידיה איור איילת
להמשך הפוסט

אנחנו בהריון. שלושתנו

מי אמר שרק שני הורים וילד נחשבים משפחה? מי קבע שמבנה משפחתי "רגיל" הוא דווקא "טבעי"? אני לא רגיל, אז למה לי להיאבק עבור משפחה "נורמלית" בכלים קפיטליסטיים, כשאני יכול להקים משפחה היפר-נורמלית, רב-ראשית ומרובת זרועות? כן, למרות הזוגיות הנהדרת של אבא ואבא, אנחנו רוצים אמא של ממש לילדים שלנו

"אנחנו בהריון", אני מפטיר בחיוך מלא סיפוק למכרים ששואלים בנימוס כללי "מה קורה?". אנחנו בהריון. ברבים. חוצפה גברית טיפוסית לנכס לעצמנו הריון. כאילו יש לנו קצה קצהו של מושג. "איזה יופי! כבר?" המכרים מגיבים בהשתאות ובשמחה. שמחה, כי ילדים וזה. השתאות, כי תמיד יש איזו פליאה נוספת כשזוג גברים מכריז על הריון. וגם כי "רק לפני רגע התחתנתם לא?". נכון. ערכנו מסיבת חתונה חודשיים וחצי לפני שנולדה לנו בת. אבל כאמור, לא היתה לנו בטן הריונית לדחוס לשום שמלה, אז מה 'כפת לנו? גברים חוצפנים.

"ואיפה אתם עושים את זה?", השאלה הבאה בשיחת החולין המוכרת מדי. הכוונה היא כמובן איזו מדינה בעולם בחרנו כדי לערוך בה את תהליך הפונדקאות המפרך שיתפיח עבורנו את אותו הריון מיוחל. אני משתהה לרגע, חושב שוואלה מתרחשת איזו תנועה בעולם אם זו התהייה הראשונה שעולה אצל אנשים, ואז עונה בהתחכמות: "ממש כאן בישראל, בשכונת שפירא שבדרום תל-אביב, אם לדייק". אני לוגם שלוק קפה בזמן שהבלבול בעיניים מסתנכרן.

איור ידידיה 2
להמשך הפוסט

הדבר הכי טוב שזוג הורים טריים יכול לבקש לעצמו בלילה חסר שינה הוא הורה שלישי

עברתי מסכת של הסתרות והשלמות, גילויים וניסיונות, כדי לצאת מהארון, לפגוש את אהבת חיי, לחיות איתו בזוגיות למעלה מעשור. וכל זאת כדי למצוא את עצמי באמצע הלילה עם אישה ועם בתי ישנות לצדי. מנפלאות ההורות המשותפת

רעש של שואב אבק. הנה דבר שלא ידעתי על תינוקות. הבת שלנו שכובה על ספה בסלון, ישנה. היא בת חודש. נושמת ברוגע למשמע הרעש הלבן, המונוטוני. שקטה אחרי שעות ארוכות של בכי, של החזקה בידיים, של נדנוד ונענוע, של שירה, של קפיצה מכווצת-גב על כדור-הפיזיו, של דיבור סוגסטיבי שהפך לעיתים לתחינה של ממש.

האישה שכובה לצידה של התינוקת, נרדמה גם היא. זו אמא שלה. והיא אינה אשתי. לפני שנתיים וחצי היינו זרים גמורים, וכעת אנו מחוברים בבשר. נושמים יחד לרווחה למשמע הסאונד המטופש הבוקע מן המחשב.

איור איילת בנדה לטור ידידיה ויטל
להמשך הפוסט