אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אנחנו בהריון. שלושתנו

מי אמר שרק שני הורים וילד נחשבים משפחה? מי קבע שמבנה משפחתי "רגיל" הוא דווקא "טבעי"? אני לא רגיל, אז למה לי להיאבק עבור משפחה "נורמלית" בכלים קפיטליסטיים, כשאני יכול להקים משפחה היפר-נורמלית, רב-ראשית ומרובת זרועות? כן, למרות הזוגיות הנהדרת של אבא ואבא, אנחנו רוצים אמא של ממש לילדים שלנו

תגובות
איור ידידיה 2

"אנחנו בהריון", אני מפטיר בחיוך מלא סיפוק למכרים ששואלים בנימוס כללי "מה קורה?". אנחנו בהריון. ברבים. חוצפה גברית טיפוסית לנכס לעצמנו הריון. כאילו יש לנו קצה קצהו של מושג. "איזה יופי! כבר?" המכרים מגיבים בהשתאות ובשמחה. שמחה, כי ילדים וזה. השתאות, כי תמיד יש איזו פליאה נוספת כשזוג גברים מכריז על הריון. וגם כי "רק לפני רגע התחתנתם לא?". נכון. ערכנו מסיבת חתונה חודשיים וחצי לפני שנולדה לנו בת. אבל כאמור, לא היתה לנו בטן הריונית לדחוס לשום שמלה, אז מה 'כפת לנו? גברים חוצפנים.

"ואיפה אתם עושים את זה?", השאלה הבאה בשיחת החולין המוכרת מדי. הכוונה היא כמובן איזו מדינה בעולם בחרנו כדי לערוך בה את תהליך הפונדקאות המפרך שיתפיח עבורנו את אותו הריון מיוחל. אני משתהה לרגע, חושב שוואלה מתרחשת איזו תנועה בעולם אם זו התהייה הראשונה שעולה אצל אנשים, ואז עונה בהתחכמות: "ממש כאן בישראל, בשכונת שפירא שבדרום תל-אביב, אם לדייק". אני לוגם שלוק קפה בזמן שהבלבול בעיניים מסתנכרן.

היא ישראלית? איזה יופי. והיא מסכימה לתת לכם את הילד? מה, היא תגדל איתכם את הילד? אבל איפה הוא יגור? ואיפה היא תגור? והיא ממש תהיה בקשר איתו? אה, אתם תגדלו איתה את הילד? איזה יופי. אתם בטוחים בזה? ברור, ברור שאתם בטוחים. איזה יופי. אתם מכירים אותה, או שהכרתם לצורך הדבר הזה? יופי. איזה יופי. וסליחה על השאלה אבל, איך עושים את הילד? אתם ממש...? אה לא! ברור שלא. איזה יופי. ומי האבא? שניכם אבא. ברור שזה לא משנה! ביולוגיה איז אוברייטד. לגמרי. איזה יופי. זה באמת ממש יפה. לקחתם עורך דין טוב שיכתוב לכם חוזה, נכון? כי בכל זאת, אתם שניכם, הזוגיות שלכם כל כך נהדרת!

נכון. הזוגיות שיצרנו יחד נוסעת היטב מבלי לשכלל אליה גלגלים נוספים. נכון. מתרחשת תנועה בעולם. סביבנו זוגות זוגות, גברים גברים, נוסעים ונוסעים להודו, נפאל, פורטלנד, טקסס, אוקלהומה. עושים ילדים. כי שמחה, וזה. משאבת הלב היהודי-הגאה בישראל מזרימה דם וכסף אל עסקי הפונדקאות העולמיים, ובתל-אביב יוצאים לרחובות, מפגינים נגד אי-השוויון ההזוי בו נוקטת הממשלה כלפי זוגות גברים המבקשים להשתמש בשירותי פונדקאות במדינה בה הם חיים.

גם אנחנו יוצאים בזוג להפגין יחד עם כולם. מחזיקים ידיים, אוחזים שלטים. נלחמים מלחמה של קהילה חזקה ויפה שלמדתי עם השנים כמה חשובה עבורי ההשתייכות אליה. על הבמה דנה אינטרנשיונל, שהערצתי בסתר בימי נערותי, שרה את גרסת הכיסוי השמחה במיוחד שלה ל"ילדים זה שמחה", ואני שר איתה, ואיתם. הגרון צועק במחאה, והלב – הוא רוצה אל אמא. אמא לילד שלנו. איך התעבר בי פרדוקס שכזה? ואיך קרה שרוח התקופה טופחת בקרירות על שלושת פרצופינו לאורך כל המסע אל ההריון הנכסף, עם השאלה הרפטטיבית "למה?" 

למה עם אמא, הם שואלים. למה בכלל אני רוצה לעשות ילדים, אני שואל את עצמי בתגובה. מתוך ים התשובות המתקיפות אותי אני נאחז בידיעה חסרת הפשר שזה פשוט צורך טבעי, קדום. ברור, הם מחזקים אותי, אבל למה להסתבך עם מישהי? לא טבעי יותר עבורכם לעשות את זה לבד, רק שניכם? ובכן, אנחנו מנסים שנינו, כבר שנים, כמה פעמים בשבוע. ההריון לא נקלט. בבטן שלנו אין רחם, מסתבר, ובכל זאת יש בה תחושה חזקה שלמרות הזוגיות הנהדרת של אבא ואבא, אנחנו רוצים אמא של ממש לילדים שלנו. לרגע אני נבהל, שמא הנטייה שלי להורות משותפת נגועה חלילה בהומופוביה עצמית קלה. האם קמפיין השנאה של אלי ישי חדר אל תת המודע שלי?

משפחת ויטל-אלבנדה

אני עוצם עיניים, ומדמיין מה היה קורה אם אכן היינו עושים את זה לבד, רק שנינו. לבד עם תורמת ביצית ועם פונדקאית, כמובן. למרות המחיר האסטרונומי, זה לא מה שהיה מונע מאתנו ללכת על זה. אם כסף היה העניין, היינו ממציאים אותו. נקסט. לבחור תורמת ביצית, מבלי להיכלא לתסבוכת המוסרית של העדפות גנום לפי גזע וצבע, נאמר שהיינו מצליחים. סוכנות פונדקאות אמינה והוגנת, נקייה מניצול נשים, ברור שהיינו מוצאים. יכולים היינו, כך אני מבין בבת אחת, לעבור את הדרך הזו ולהגיע לצד השני שלה שנינו, פלוס תאומים (סביר להניח), אחד מזרעי אחד מזרעו. שני מבוגרים, וילדיהם. מבנה משפחתי רגיל לחלוטין.

אני פוקח עיניים, והנה אנחנו בהריון. כלומר, אם בתנו העתידית, היא מאוד בהריון. בעוד שבועות ספורים שלושתנו משיקים הורות חדשה מהניילון, ושיחות אקראיות עם מכרים עוד מצליחות להזיז לי סימני שאלה למקומות מבלבלים בגוף.

אנחנו מחכים במסדרון מיון יולדות, מאוחר בלילה. היא לא הרגישה את העוברית מתנועעת מספיק היום, אז באנו לפוגג את החשש. עוד במסדרון, זוגות מכל הסוגים שהגיעו עם אותו חשש טבעי, ועוד שני זוגות שנראה שאשכרה ימשיכו הלילה לחדר לידה. בכל מקרה, אנחנו שלישייה בולטת במוזרותה. היא שותה מיץ-פז כדי לתת להיא שבבטן חשק לרקוד, הוא נרדם לרגע על ספסל, ואני מחשב מסלולי חיים שלא לקחתי.

האחות המיילדת, שנראית במצב רוח מרומם במיוחד, לוקחת אותנו אל מאחורי וילון ומחברת את ההרה שבנינו למוניטור. תשכבי על הצד. מי אתה? "אני האבא". ומי אתה? "גם הוא האבא", מבארת ההרה ממיטתה, "שניהם אבות". המיילדת מחייכת אחד רחב להפליא. "איזה יופי! ואת הפונדקאית שלהם?". סימן השאלה מזדקף לי בבת אחת למצב קריאה. היא האמא, אני סונט בה. ה-אמא, האחת והיחידה. "יפה!", היא ממשיכה במבסוטיות יתר, "כמה הורים!". שלושה הורים, אני עונה בקול נוקשה. שלושה.

את שומעת גברת מיילדת? במקומות אחרים בעולם עדיין צריך כפר שלם כדי לגדל ילד. בעידנים אחרים המשפחה הבסיסית היתה פאקינג שבט. מי אמר שרק שני הורים וילד נחשבים משפחה? מבנה משפחתי "רגיל" הוא דווקא "טבעי", את רומזת? אז אני לא רגיל, מאמי. לא רגיל בכלל. אני גיי. גיי לגמריי. אני יוצא דופן מאמי. יוצא מן הכלל. למה לי להיאבק עבור משפחה "נורמלית" בכלים קפיטליסטיים, כשאני יכול להקים משפחה היפר-נורמלית, רב-ראשית ומרובת זרועות? פאק דה כלל! האהבה שלנו, כדרך הטבע, מובילה אותנו להקים משפחה מיוחדת. שונה. וטבעית. מה טבעית, כמו סנדלי בד. כמו מיץ ללא חומרים משמרים. כמו גרנולה עם סילאן, כמו סבון שמן זית. כמו חלב אם, סטרייט פרום דה שד, ככה טבעיים אנחנו.

אבל אני לא באמת אומר לה את כל זה. אומר רק "שלושה הורים", ומשתתק. שלושתנו שותקים. המוניטור מרשרש בחן. זו הבת שלנו שם פועמת. "הכל נראה בסדר חמודים, אבל תלכו לרופא לביקורת" מסכמת המיילדת, "אני צריכה רק למלא פרטים במחשב. מה לכתוב עליך?". אני כבר מבולבל מדי בכדי להשיב לה בבירור. "אני רושמת אב העובר". היא מקלידה פרטים ואז פונה אל בן-זוגי, "ואותך אני רושמת... גם. אב העובר. מספר תעודת זהות?", ולצד תנועות העובר, אני נשבע שאני יכול לפתע לשמוע איך מתרחשת איזו תנועה בעולם.

אנחנו יוצאים מהמיון שלושתנו רק כשאור ראשון של בוקר זולג על העיר. "אתם קולטים?", היא אומרת בלחש לפני שאנחנו מתפצלים לשני הבתים שלנו, "אנחנו בהריון".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#