זה בכלל לא הבן שלי, זו הבת שלנו - הורות בטריו - הארץ

זה בכלל לא הבן שלי, זו הבת שלנו

אני לא אכנס להריון, לא בגלגול הזה. אני חושב על הטבע, זה שמכתיב את החוקים, ומבין כמה נסתרות דרכיו. חושב על הבן שלי, ושואל האם הוא עומד לבקוע מן החלום ככלות הכל. האם זה הוא, שנבחר בקפידה מתוך צלחת הפטרי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אילת אלבנדה
איור: אילת אלבנדה. אני מזדהה לגמרי עם הבתים הראשונים בשירה של רחל. עם התפילה הפשוטה לבן משלה. אני רוצה כמוה, לאחוז בידו ולפסוע לאט בשבילי הגן
ידידיה ויטל
ידידיה ויטל

הוא חזר לחלומות שלי. ממש זמן קצר אחרי שהחלטנו שהאבא הביולוגי הראשון יהיה אני, חומקת שוב דמותו אל לילותיי. הבן שלי. פעוט קטן, רחב עיניים, מתולתל ונבון. כמו שחלמתי אז, בילדותי, אין לו אמא או אבא מלבדי. רק אני והוא. הוא זקוק לי, אני אוהב אותו, אנו קשורים זה בזה. טוב לנו יחד. אני לא מספר לבן-הזוג שלי על החלומות, וגם לא לאיילת שעתידה להיכנס בקרוב להריון. אחרי הנפתולים שעברנו בדרך אל ההחלטה, אני אוחז בה בשקט ודואג שנתקדם. משקיע כל מאמץ כדי להצניע את התרגשותי ולשמור על חזות ניטרלית. אך בחלום הלילה, אני והוא שוב יחד.

*

אני בן שלוש-עשרה. קיבלתי לבר-המצווה דיסק של אחינועם ניני, ויותר מכל השירים אני אוהב לשיר מול המראה "אורי אקרא לו, אורי שלי". לחקות כל סלסול עדין. אני מתענג על קולה הצלול של הזמרת, ומזדהה לגמרי עם הבתים הראשונים בשירה של רחל המשוררת. עם התפילה הפשוטה לבן משלה, שחור תלתלים ונבון. אני רוצה כמוה, לאחוז בידו ולפסוע לאט בשבילי הגן. ואני בעצמי ילד קטן.

הירשמו וקבלו את הכתבות החשובות ממדור משפחה. להרשמה

אני מספר להוריי כמה אני רוצה כבר להיות אבא. "בעזרת השם תהיה" אומר אבי, "ודאי שתהיה" אומרת אמי. שניהם ילדי פרחים אורגינל, שמרדו במסגרות המשפחתיות מהן צמחו כדי להגשים את חלום המשפחה ברת-הקיימא שלהם: אבא, אמא, ילדים, משק חי, גינה אורגנית. הם מגדלים אותי ואת אחיותיי יחפים וארוכי שיער, קרובים לטבע ככל שניתן. ואני יודע שרק הוא, הטבע, מכתיב את החוקים. מייחל ליום בו אתחתן עם אישה, ונביא ילדים יפים לעולם. אבל בחלום, כשאני פוגש בילד לראשונה, אין שום אישה. רק הוא שם, מחזיק לי בחולצה, מבקש שארים אותו. כשאני מתעורר אני כותב עליו במחברת. יומני היקר בוקר טוב, נדמה לי שפגשתי את הבן שלי.

*

אנחנו רוצים לגשת לעניין ולערוך הזרעה כדי להיכנס בהקדם להריון. ממש רוצים, שלושתנו. אבל כל העיסוק בניסוח הסכם ההורות ובחירת האבא הביולוגי הכניס למחשבות שלו ושלי דמות מפתיעה שלא ציפינו לה. הילד השני. "חכו רגע" מתגוננת איילת שרחמה הותקף בבת אחת בציפיות, "עוד לא עשינו ילד אחד ואתם כבר מדברים על הבא בתור". היא צודקת. אבל מרוב תכנון, העתיד הופך נוכח בהווה עד מאוד. זוג גברים אחר שעבר תהליך דומה עם שותפה, המליץ לנו בלהט על הקפאת עוברים להמשך הדרך. אחרי שעשו יחד ילד אחד, רצו השלושה להמשיך לשני אבל התקשו להיכנס להריון. "ומה אם יהיה לנו נהדר יחד, נרצה לעשות עוד ילדים ולא נוכל?" אני מעלה את התרחיש המתסכל.

אני מבין מה אנחנו מציעים כאן. חודשים של הזרקת הורמונים, תופעות לוואי, שאיבת ביציות בהרדמה מלאה. מסכת אתגרים נשיים שאנחנו רק נתמוך בהם מהצד ככל שנוכל. אני מבין את חוויית הפלישה שלה. מערכת הרבייה שלה, הופכת קשורה אלינו פתאום. יתרה מכך, היא הופכת נושא שיחה ביננו לבין אנשים שהיא אינה מכירה. גברים זרים דנים בגילה, בפוטנציאל הפריון שלה. "שואלים אתכם תמיד בת כמה אני?" היא שואלת אותנו. שואלים. "ומה שואלים אותך עלינו?" אני שואל. היא מספרת ששואלים לפני הכל אם אנחנו חתיכים, ומיד אחר כך אם אנחנו מרוויחים מספיק כסף. גם אני מרגיש מחולל לרגע. כל אחד מאיתנו מוחפץ בהקשר אחר, מסתבר.

*

אני בן שש-עשרה. החלטתי להפוך לשחקן, ואני מקבל תמיכה מלאה לכך מבית. אך למרות הסביבה החופשית בה אני גדל, את ניצני התהיות ההומוסקסואליות שלי אני משתיק היטב. הן נגד הטבע, אני חושב. בשיעור ספרות אנחנו מנתחים את שירה של רחל המשוררת ואני מתוודע לכותרת השיר "עקרה", שמאירה באור חדש את המילים שאהבתי לשיר מול המראה. אני קורא על רחל האם ועל הסיבות למרירותה, על חנה ועל תפילותיה לבן במשכן שילה. אני מבין את הבית האחרון בשיר. את פשר החיכיון של הדוברת.

על הבמות בביה"ס אני מופיע בלבוש אישה וזוכה לתשואות, אבל משייך את זה רק לנטיותיי השחקניות ולא לשום נטייה אחרת. הילד המתולתל ממשיך לבקר בחלומותיי, ואני יודע שאם אתן במה לנטיות הללו יהיה עלי להיפרד ממנו לשלום. ממבטו הפעור אלי, ממשחקיו, מקול פטפוטיו. אני לא רוצה. לא רוצה להיפרד. את דפיו של יומני היקר מציפה עכשיו שנאה איומה, קללות וגידופים שלי את עצמי. "הומו מסריח". ככה פשוט.   

אני בן שבע-עשרה. אני בן תשע-עשרה. אני בן עשרים ואחת. ואני מנהל מערכות יחסים עם בנות. מפריד בין מחשבות כמוסות, לבין האינטימיות שאני מקיים עם כל אחת מהן. כל שנה מתאבנת בתוכי יותר ויותר הידיעה שאני כזה. שייתכן שלא יהיו לי ילדים. בסודי סודות אני מייחל לאיזה פאנצ'ר, איזו תקלה באמצעי המניעה, שתביא לי ילד לעולם ותצדיק את ההשתדלות הזו שלי. את הדחיקה. אני לא מצליח לדמיין שיש ביכולתי לאהוב גבר באמת. זו רק נטייה בלתי נשלטת, אני סונט בעצמי. תקלה. אבל את הילד מהחלום אני לא מפסיק לדמיין. הוא ברור לי, מואר היטב, אפילו ריחו עולה באפי. אם הוא לא ייוולד, יהיה זה באשמתי. אני הוא זה שיהרוג אותו לפני שנוצר, ואמשיך לחכות לו לנצח.

*

אנחנו מתייעצים עם הרופא שלנו לגבי ההליך של הקפאת העוברים, והוא עונה בבירור שאם זה משהו שאנחנו רוצים לעשות ליתר ביטחון ולמען העתיד, הזמן הוא אתמול. בטח לא אחרי הריון ראשון. כשאנחנו יוצאים ממנו אני רואה שגם איילת מאבדת קצת משיווי המשקל. שלושתנו חגים כעת במעגל החרדה מעקרות פוטנציאלית, והוא מייצר הרבה רעש באוזניים. הצעד הזה, שנובע כולו משיקולים סטטיסטיים וחשיבה ריאלית להחריד, לא בא לאף אחד מאיתנו טוב. "אבל אם הוא יכול לייצר אצלנו שקט" היא אומרת ונושמת עמוק, "בואו נלך על זה". אנחנו מרגישים בבת אחת כמו מקשה מגובשת. כנראה כי זו ההחלטה ההורית הראשונה שאנחנו עושים יחד לגבי עתיד ילדינו.

אנחנו נפגשים אצלה בבית כדי להזריק בפעם הראשונה. איילת מסיטה ראש הצידה ודוקרת את הבטן. אני רוצה להשתתף, ואוזר אומץ להחדיר את המחט בעצמי בפעמים הבאות. כל שבוע בטנה הלבנבנה מתקשטת סימנים כחולים באזורי ההזרקה. היא מציגה אותם בגאווה. אני חושב לעצמי כמה הייתי רוצה להיות אני זה שמכחיל ממאמץ, שמקדיש כך את גופו למטרה. אבל זו מחשבה מוזרה ואין לי דבר לעשות איתה. אני לא אכנס להריון, לא בגלגול הזה. 

ההורמונים יקרים, ואנחנו מגלים קבוצת פייסבוק של נשים העוברות טיפולי פריון ומוסרות תרופות שאינן זקוקות להן. לצורך האיסוף, מתגייסות כל המשפחות שלנו למערכה ומלקטות הורמונים מכל ישוב בגבולות חדרה-גדרה ואף יותר מזה. ההריון הזה הופך למשימה שבטית, קהילתית כמעט. אני פוגש עשרות נשים שמוסרות לי תרופות ומספרות על קשיי ההתעברות שלהן. אנחנו הרי עושים את כל זה מבלי שבאמת גילינו קושי כלשהו בכניסה להריון, ובכל זאת אני מרגיש אותן לגמרי כשהן מספרות על שנים של חיכיון לבן או לבת. השיר מוכר לי.

*

אני בן עשרים ושלוש. בחתונה של בן-דוד שלי, כשהוא מוביל את כלתו אל החופה, אני מביט על פניהם של בני המשפחה. אני שומע את צהלוליה של סבתא ורואה את השמחה בעיניה. אני יודע שלא אעשה את זה לעולם, חתונה שכזו. זה כבר ברור לי. עלי לאפשר למי שאני להיות, ולשחרר את הרעיון הזה. אני בוכה מאוד. אמא שלי שואלת אם הכל בסדר ואני אומר שאני מאוד מתרגש מהטקס, אך למעשה אני נפרד ממנו. מהילד. מהחלום. מהבן שלי. נפרד מתלתליו וממבטו הנבון. תחושת העקרות מעולם לא היתה צורבת יותר, ואני מקבל אותה. מתבגר, עם כל הכאב הכרוך בזה.

חודש לאחר מכן אני פוגש את אהובי. כמעט עשר שנים אני נהנה מהחיים שאינם חלום, ושבהרבה רגעים מרגישים כמו חלום. האהבה שלנו גדלה, מתעצמת, מתייצבת. יוצאת לאור. אין בה חיכיון. היא אינה עבור משהו שאמור לבוא, היא אינה עבור אף אדם. היא שלנו בלבד.

*

אני בן שלושים ושלוש. אחרי שנים שפרש מלילותיי, הוא חזר לחלומות שלי. אותו ילד. אותם תלתלים. אותן עיניים. ההפריות עברו בהצלחה. תאי זרע של אהובי נפגשו בתאי הביצית של איילת לכדי זיגוטות מלאות פוטנציאל שהוכנסו לשימור במקפיא. ביניהן כנראה נמצא הילד הבא שלנו. זיגוטות תאים שלה ושלי הופרו גם כן, הצטרפו אל המקפיא. קבוצת עוברים שלנו, יושבים במקרר. בבוקרו של ערב פסח, עובר אחד, שנבחר בידי טכנאית המעבדה של הדוקטור, מוחזר אל הרחם. סביב שולחן הסדר, אנחנו שומרים סוד מתוק מבני המשפחה. אהובי ואני. וגם איילת. שלושתנו שם. אני חושב על הטבע, זה שכאמור מכתיב את החוקים, ומבין כמה נסתרות דרכיו. חושב על הבן שלי, ושואל האם הוא עומד לבקוע מן החלום ככלות הכל. האם זה הוא, שנבחר בקפידה מתוך צלחת הפטרי.

אני בן שלושים ושלוש, יומני היקר, ואני עומד להפוך לאבא. העובר נקלט. יש הריון. עקרתי את העקרות מהכותרת. לא עוד מתמרמר וגם לא מתפלל. כתבתי שיר אחר. בן-זוגי יושב מצד אחד של הכסא הגניקולוגי, אני מהצד השני, ועל הכסא עצמו שותפתנו ההרה. סקירת מערכות אצל הדוקטור, במהלכה נדע כנראה את מין העובר. יש מתח נעים באוויר, למרות שבתוכי אני כבר יודע. זה בן.

"אז הנה הלב שלו" הוא אומר ומצביע עם עכבר המחשב על הנקודה הפועמת, "הנה עמוד השדרה שלו, והריאות שלו זה מה שאתם רואים פה בצבעים". הוא מדבר בלשון זכר. הנה הוא. הבן שלי. הלב שלי פועם בקצב כפול מזה שבמוניטור. הדוקטור ממשיך לסקור בלשון זכר את מערכותיו התקינות של העובר, ואני מתבייש בזרם הדמעות החם שזולג על פני. אני רואה אותו יותר מאי פעם, יכול כמעט ללטף את תלתליו. ילד. קטן.

"והנה הפות שלה", כך הדוקטור. אני מתנער, ומנסה להבין אם שמעתי נכון. "אתם רואים? אפשר ממש לראות מהזווית הזו. זו בהחלט בת". איילת פורצת בתערובת של צחוק ובכי, אהובי מחייך מאוזן לאוזן בעיניים נוצצות ואני מרגיש בבת אחת משב אדיר של נחת שמרפה לי את כל הגוף. זה לא הוא. לא הילד שחיכיתי לו, לא ילד שחיכה לי. זה בכלל לא הבן שלי. זו בת. זו הבת שלנו. שלום לך ילדה. מי את? בקרוב נכיר.   

ידידיה ויטל
ידידיה ויטל |הורות בטריו

ידידיה ברנהולץ-ויטל הוא שחקן ותסריטאי. מתגורר בתל-אביב עם בן-זוגו ארז. יחד עם איילת, שאיוריה ילוו את המדור, מגדלים השלושה בשני בתים נפרדים ובהורות משותפת את בתם אורה. 

צילום: דביר גיחז

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ