שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ידידיה ויטל
ידידיה ויטל
איילת אלבנדה
איור: איילת אלבנדה. החיים והמוות קשורים זה בזה בכל מקרה, לא צריך לקשור אותם גם בשם
ידידיה ויטל
ידידיה ויטל

רעמים של חודש דצמבר חורפי מפלחים את השמיים, והמחשבה על לעזוב את המסדרונות המגוננים של ביה"ח ולחזור הביתה עם תינוקת פצפונת מפחידה מדי. שני קילו ושמונה-מאות גרם, בריאה לגמרי, ובכל זאת נראית כמו עובר שרק במקרה נמצא בינינו. אנחנו מעבירים אותה מיד ליד כמו שלושה תלמידים בחוג לטבע שזכו להאכיל גוזל שנפל מהקן. אמא, אבא, אבא. מתרגלים לשמות החדשים שלנו. חשבתי שהליווי הקרוב של ההיריון יכין אותי איכשהו לתחושה הזו, אבל הנוכחות הזעירה שלה היא התגלעות חיים בעוצמה מופרעת ממש. בבת אחת, היא כאן. פשוט נמצאת.

עד שנצא הביתה, יהיה לה שם. ככה החלטתי. אני גם לוחש את זה לארז באוזן, שיתמוך בי בעניין. ניכר שאיילת עדיין לא להוטה לקרוא בשם ליצור הקטן שהיא מחזיקה בידיים אחרי תשעה חודשים של נשיאה ברחם. מבחינתה אפשר לחכות עם זה. אבל אני חושש מהשהייה. באנו מוכנים עם אופציות, ועלינו פשוט לבחור אחת מהן. אני עומד מעל עגלת התינוק השקופה, מתבונן בבת הישנה ולוחש לעברה את השמות הרשומים על הפתקה שהבאנו איתנו. כולם יפים, אבל אני יודע מה השם שאני רוצה. הוא היה רשום בקרבי עוד הרבה לפני ששרבטנו את הפתקה הזו.

*

פלורה. זה השם שלה, של סבתא שלי. היא במצב לא טוב, מאוד חלשה עכשיו. אבל במקור היא אישה חזקה ממש. אני מספר עליה לאיילת בטלפון, בעודי נוסע לירושלים כדי לשבת ליד מיטתה. זו חלופת הדברים הראשונה שלי עם מי שתהיה אם בתנו. אנחנו לא מכירים כלל, ואני כבר נכנס איתה לסיפורי סבתא פלורה, שנולדה באיזמיר שבטורקיה, שלא למדה מעולם קרוא וכתוב, אבל ניהלה את ביתה ואת משפחתה בחוכמה וביד רמה ותמיד נתנה לילדיה את כל כולה. היא מספרת לי שגם סבתא שלה האהובה נולדה בטורקיה. נקודת חיבור נעימה. אנחנו קובעים פגישת היכרות ראשונית אצלה בבית. היא, אני וארז, בן-זוגי.

אני יושב שעות על גבי שעות אצל סבתא בבית כדי לארח לה חברה בימים הללו, בהם שלושתנו מתקרבים. בהם היא אוזלת. האישה הרועמת שאני מכיר, שקטה מאי פעם. צריך ממש להצמיד את האוזן כדי לשמוע. על הדלפק הזה היא הושיבה אותי כתינוק והאכילה אותי בכפית. על אותו דלפק היא הגישה לי צלחות עמוסות באוכל הטעים ביותר שהחך יודע. "שב, אני מכינה לך פלטה", היתה מורה לי. עכשיו אני מנסה לגרום לה לטעום משהו. חתיכה של פרי. היא שומטת אותו מפיה ופניה אומרות אכזבה. אני דואג לה שאיננה אוכלת, חושש שתמות. אני יודע שתמות. ולא רק מרעב, מחוסר טעם היא תמות. אני מנשק את פניה, מלטף אותה. "את יודעת, סבתונה" אני לוחש אל אוזנה, "פגשנו אישה נהדרת ואנחנו הולכים לעשות ילד ביחד". אני יודע כמה זה חשוב עבורה, אבל היא מרוכזת כעת במכאוביה ואני לא משוכנע שהיא מצליחה להבין עד הסוף את מה שאני מספר.

כשאנחנו יושבים עליה שבעה, איילת פוסעת צעד גדול לקראתנו ומגיעה לנחם. ארז ואני מציגים אותה בפני כל בני משפחתי המורחבת. הדודות מלחשות זו באוזנה של זו, מסבירות את פשר הקשר בינינו. רחש של חיים מפעפע וממלא במעט את דממת המוות שהותירה אחריה סבתא.

*

פלורה. השם רשום בכתב יד על שעון החשמל בכניסה לדירה של איילת. כנראה בעלת בית קודמת. אנחנו עומדים ומביטים בו נדהמים. מביך אותי להודות שאני מתייחס לזה כסימן משמיים, אבל אני רואה שזה חולף גם בראשה של איילת, המחזיקה בין ידיה בטן הריונית של חודש חמישי. היא מתחילה לחבב את השם. מדגישה בפנינו שזה גם השם הלטיני המדעי לאסופת צמחייה הנמצאת בחבל ארץ מסוים. ארז אוהב דווקא את העובדה שזהו שמה של אלת הפרחים במיתולוגיה הרומית, המאופיינת בחיי נעורים נצחיים. אני פשוט מניח להם להפוך ברעיון, עושה את עצמי מתלבט.

אנחנו מחפשים פינה מוצלת בשכונת מגוריה של איילת, ועל הדרך בוחנים את הפלורה האזורית: עצי צאלון ושקמה, שיחי היביסקוס, עץ פיטנגו אחד. את השמיכה שלנו אנו פורשים לצילו של פיקוס ענק, ושולפים את מילון אבן שושן מהתיק. עוברים על כל השמות הרשומים בדפיו האחרונים, מאלף ועד תו. ארז מביא איתו את השם "אורה" ומסמן אותו כפייבוריט. "האור שלה, פשוט, פתוח, לא תלוי בדבר", הוא מנמק. אני מוצא בשם קסם רב. איילת לא יוצאת מגדרה, אבל מסכימה לשקול אותו. כשהוא מעלה את "גלעדה" כאופציה, שנינו שמים לו גבול. משחק השמות הזה הוא שעשוע מהנה, ובסופו אנחנו מגיעים לרשימה של כעשרים שמות שנושאים חן בעיני שלושתנו. כמעט כולם שמות בטעם של פעם. זה נחמד לגלות את ההתאמה הסגנונית בינינו.

"אני חושבת שזה לגמרי שם שני", איילת מסכמת את עמדתה לגבי הבחירה המועדפת עלי. ארז מסכים איתה. "מה גם, שאם כבר פלורה, נראה לי שעדיפה יותר הגרסה עם היוד בסוף". אני מפסיק לדבר. "זה קצת בעייתי, הא?" היא שואלת. אני מגיב בהבעת פנים בלבד, חנוק מכאב שמשתיק את המילים שלי. זה קורה בכל פעם שמזכירים אותה.

*

פלורי. זה השם של בת-הדודה שלי. הוא ניתן לה כמובן על שם סבתא פלורה שלנו, אך בניגוד לחספוס שהשנים העניקו לסבתא, פלורי שומרת תמיד על רכות יוצאת דופן. בילדותה וגם בבגרותה. זה מחבר בינינו. נדמה שבחרנו זו בזה עוד מגיל זחילה. מביטים עין בעין, מצמידים לחי אל לחי ומזהים, אנחנו מאותו הסוג. יש בינינו הבנה מוזרה ושקטה שלא צריך להסביר או לטפח, כזו של ילדים. וכשאנו שרועים זו לצד זה ומוצצים אגודלים, אני ממשש את תנוך האוזן והיא תוחבת שמיכה קטנה אל נחיר האף.

אני מבקר אותה בדירתה בעיקר בימים, כשהיא לבד עם הילדים. היא מתנצלת תמיד על שאיננה מצליחה להשלים משפט ולהעניק לי את מיטב תשומת הלב, אבל זה לא באמת מפריע לי. היא אמא שנעים להסתכל בה. אני מתבונן בה מתנהלת עם שני הבנים, שהרוך האהוב שלה ניכר בהם מאוד, ולומד.

"אני חייבת להכיר אותה", פלורי אומרת לי כשאני מספר לה על ההתקדמות שלנו עם איילת. "אתה הולך להיות האבא הכי טוב שנולד", היא משלהבת. אני מצנן אותה בעדינות, מסביר לה שאנחנו רק בשלב הדיבורים. אבל היא מתרגשת עד לאין שיעור מההצטרפות ההיפותטית שלי למועדון ההורים. מודיעה לי שהיא מתכוונת להלאות אותי באינסוף אינפורמציה על גידול ילדים ולהעמיס עלי טונות של בגדי תינוקות וצעצועים. "חסר לך שלא", אני אומר לה. היא מבקשת לראות תמונה של איילת, ואני מראה לה תמונה של שלושתנו. "מדהים" היא מחייכת מאוד, "כבר עכשיו אתם משפחה יפה". אני נבהל קצת וגם מתרגש למשמע המילה "משפחה" בהקשר שלנו בפעם הראשונה. איכשהו כשזה יוצא מהפה שלה, זה מרגיש מדויק להפליא.

שנה עברה מאז מותה של סבתא, ואנחנו עולים לציין זאת מעל קברה. פלורי עסוקה מדי עם הילדים. "אני בשיחה איתה מהבוקר", היא כותבת לי, "מספרת לה ומבקשת שלא תתבאס עלי שאני לא מגיעה". אני מתבאס בעצמי. גם כי אנחנו מצליחים להיפגש מעט כל כך יחסית לכמה ששנינו רוצים, וגם כי ממש קיוויתי לעמוד אליה קרוב מספיק בבית הקברות וללחוש לה בסוד "אנחנו בהיריון. שלושתנו".

השבועות עוברים ואנחנו לא מצליחים להצליב את מסלולי היום-יום שלנו ופשוט לשבת יחד לרגע. היא רוצה שנקבע קפה רק שנינו, בלי ילדים. מציינת את זה שוב ושוב. אני מנסה להבין אם יש לה משהו חשוב לספר לי. אני יודע שיש לי משהו חשוב לספר לה. לבסוף אני לא מתאפק ושולח לה תמונת אולטרסאונד של העובר. גודלו חמישה סנטימטר בלבד, אבל יש דבר אחד שאי אפשר לפספס בתמונה. האגודל בתוך הפה. "אני מתה פה" היא כותבת לי, "סימן היכר! הכי שלך שיש". אני מאשר. אחר כך היא מטלפנת ואני יכול לשמוע בכי של אושר בגרון שלה, שמעורר אצלי בגרון בכי זהה. "אתה קולט שעשית את זה בסוף?" היא שואלת. אנחנו קובעים להיפגש ביום חמישי, היא מאיימת להביא וויסקי.

ואז אני נהיה חולה. סתם שפעת מעיקה. כאב ראש שפועם ולא מניח. אני נכנס למיטה ומבטל את הפגישה שלנו. למחרת היא בודקת איך אני מרגיש. "צריך מרק עוף?", היא שואלת. אני פוטר אותה מהטרחה. "מרק עוף של פלורה", היא מנסה להתעקש, "עוד נשארה פלורה על פני האדמה". המילים שלה מרככות את נוקשות המחלה בין רגע. עוד שבוע עובר והיא שוב כותבת לי. "מה שלומכם כולכם?", היא מתכוונת כמובן גם לעובר שברחם. "מתי עושים את המפגש?". משום מה לא השבתי להודעה האחרונה שלה בהתכתבות. אולי לא שמתי לב? אני לא בטוח. ההודעה הבאה בהתכתבות, שלושה ימים לאחר מכן, לא נכתבה בידי פלורי. זו היתה הודעה על מותה. פרטים יבשים על לוויה, על שבעה. בצער רב וביגון עמוק.

*

פלורה. זה יהיה השם שלה. מאז שנודע לנו שאנו מצפים לבת, אני נאחז בשם בכל כוחי. זה סימן משמיים, אני מספר לעצמי. ממלא ברעיון הזה חוסר בלתי אפשרי שמדמם בתוכי כל יום עוד. איילת נכנסת לחודש השמיני להריונה, ואנחנו נוסעים לסוף-שבוע באמירים כדי לנוח, וכדי להסכים על שם לבת. אנחנו מצמצמים את רשימת האופציות שלנו לכדי פתקה עליה רשומים חמישה שמות בלבד.

ארז עדיין מאוהב בשם "אורה". אני אוהב את הבהירות הפשוטה שהוא משרה. אני גם אוהב את המשמעות הלועזית שלו. הילה של אור. איילת מעדיפה לקרוא לה "נעמי". גם זה שם יפה בעיני. היא תיוולד, נביט בה, ואחד מהשמות ודאי יתאים. כך אנו מחליטים. בתחתית הרשימה, מתחת קו מפריד, כתוב השם "פלורה". הם משוכנעים יותר מקודם שזה שם שני, ולא ראשון. אני מסרב להסכים בפה מלא, אבל לא מתעקש. חושש שאולי לא נעים להם עכשיו, בגלל כל מה שקרה, להגיד לי שהם פשוט לא מעוניינים בו יותר.

*

פלורי. סתם עוד יום בחיים. בבוקר שולחת את הגדול לגן עם עוגה, הוא יחגוג שם יום-הולדת ארבע, יוצאת לעבודה, בצהריים משוויצה עם תמונות העוגה מהמסיבה שבגן, אחר כך יוצאת בזמן כדי להספיק לאסוף את הקטן מהגן שלו. מעבר חציה. מסתכלת לצדדים, וחוצה. רכב מגיע במהירות מופרזת ובולם בקושי. הרכב שמאחוריו מתנגש בו בכל הכוח, ודוחף אותו קדימה. הגוף הרך שלה נחבט בעוצמה, היא נזרקת לכביש, ואז הרכב ממשיך לנסוע קדימה בחוסר שליטה ורומס אותה תחתיו. פלורי. הפרמדיק שהחזיק את ידה באמבולנס סיפר אחר כך שכל הדרך לבית-החולים היא דאגה לילדים, שייאספו מהגנים כמו שצריך.

אני מקבל את הבשורה באותו ערב, כשאני מבקר את דודה שלי בצפון. דודה אחרת מטלפנת אלי ובלי לחשוב אני שם אותה על רמקול. היא נוקבת בשמה של פלורי. ברוך דיין האמת, היא אומרת. זעקות השבר, רעידות הגוף הנופל ארצה, בכיית הילדות של דודתי, ששמעו במקרה את הבשורה, כל אלה קורים לי וסביבי במהירות בזק, ובכל זאת אני רואה הכל כמו בהילוך איטי. שום דבר לא יכול להכין לתחושה הזו. ההיעדר שלה נוכח פיזית בגוף תיכף ומיד. המוות. יש לו אנרגיה דומה לזו של החיים, והיא מורגשת עכשיו בעוצמה מופרעת ממש. בבת אחת, היא לא כאן. פשוט איננה.

ארז ואני יושבים בשבעה. אני נופל באוויר בלי מצנח כשאני מסתכל בעיניים הריקות של האחים שלה, בני הדודים שלי, של בן-הזוג שלה שמדבר בשקט ומחזק אותי במקום שאוכל לחזק אני אותו. המון אנשים מדברים איתי עליה, חברות קרובות שבקושי פגשתי, משפחה בכל מיני מעגלים. כולם מתייחסים אליה במונחים שגם אני משתמש בהם. אני מבין פתאום כמה מקום היה לה עבור אהוביה. כמה הקשבה והכלה. היא היתה האור של כל אלה. אנשים שאינני מכיר מספרים לי על המקום שלי בלב שלה, על הדרך בה היתה מדברת על החברוּת שלנו. "כמעט כמו אחים", הם אומרים. מה עושים עם זה עכשיו?

אמא שלה לוקחת אותי לחדר צדדי כדי לתת לי משהו. משהו מפלורי. "היא היתה פה בשבת והביאה את זה איתה, אמרה שאני אשמור את זה בצד בשבילך". היא מושיטה לי סל-קל שחור לנשיאת תינוק. אני יוצא איתו ביד אל קהל המנחמים, כאילו יוצא מהארון. "בשעה טובה", לוחשים לי האנשים. אני אומר תודה. לא מצליח לחייך. רחש החיים הזה, הוא ממשיך לפעפע. גם בתוך שאון המוות המרעיש כל כך. מה עושים עם זה עכשיו?

*

הרעמים חזקים מאוד, אבל בתוך בית-החולים בקושי שומעים אותם. אני יוצא החוצה לבדי, לראשונה מאז נולדה התינוקת, כדי להביא את הסל-קל שקיבלנו. מחר נצא איתו הביתה. נצא איתה הביתה. "קשה לי לחשוב על שם בהקשר אליה כרגע", אמרה לנו איילת בבוקר, "אבל אני רואה כמה שני האבות שלה אוהבים את השם אורה, ומבינה שאולי פשוט נולדה לי ילדה שקוראים לה אורה". המשפט הזה שלה הוא עוד פסיעה משמעותית לקראת המערכת החדשה שלנו. משפחה. "אבל אורה פלורה? זה יעבוד?". זו אכן שאלה טובה.

אני נרטב בגשם כשאני צועד, וזה מרגיע אותי. חצי שנה בדיוק אחרי הפרידה הברוטלית מפלורי, נולדה לנו בת. פעולות בלתי פוסקות של התכווצות והתרחבות, התפרקויות חשמליות, כמו רעמים שמתנגשים זה בזה, הפכו את הימים לסוערים עוד הרבה לפני בוא החורף. אני נושם ומנסה למצוא איזה שקט. ממלמל את שני השמות על דל שפתיי שוב ושוב. אורה. פלורה. הם לא יכולים לבוא יחד, החרוז הופך את השם לבדיחה, אני חושב לעצמי. אני צועד חזרה עם מטריה ביד אחת ועם המתנה האחרונה שקיבלתי מפלורי ביד השניה. אני מבולבל מכמות הסימנים שמהבהבים בתוכי. שקט. מביט לרגע אל השמיים. אין שם סימן. זה רק גשם יורד. זה הכל. החיים ממשיכים, בכוח שרק להם יש. זה מכעיס כמעט, אבל זה מה שהם עושים.

"החלטתי לשחרר את פלורה", אני אומר לארז ואיילת בלילה, כשאנחנו יושבים יחד על המיטה הגדולה ומביטים בתינוקת הישנה בעריסה. שניהם לא מצליחים להסתיר את הפתעתם. "אתה בטוח?" איילת שואלת, "כי זה באמת יכול להיות שם שני". אני מסביר להם למה זה לא צריך להיות. החיים והמוות קשורים זה בזה בכל מקרה, אני לא צריך לקשור אותם גם בשם. אני אוגד את הרגשות הרבים שיש לי כלפי פלורה, וכלפי פלורי, ומפנה אותם כדי לתת לבת שלנו מקום רך וחדש לגמרי. נקי מהחמצה, מכעס, מכאב. "חוץ מזה, בתוך השם אורה ישנו גם השם פלורה. הוא מרחף מעליו במצלול. יש בו את האורה של פלורה. את ההילה. רק היום הבחנתי בזה. נראה לי שזה הכי קרוב שאפשר". ארז ואיילת שותקים שניהם בהסכמה. גם כמה דמעות נקוות בעיניים. ואז, שבריר שניה לפני שהרגע הופך מתוק מדי, אורה מפליצה. ואם זה לא סימן, אז מה כן.

ידידיה ויטל
ידידיה ויטל |הורות בטריו

ידידיה ברנהולץ-ויטל הוא שחקן ותסריטאי. מתגורר בתל-אביב עם בן-זוגו ארז. יחד עם איילת, שאיוריה ילוו את המדור, מגדלים השלושה בשני בתים נפרדים ובהורות משותפת את בתם אורה. 

צילום: דביר גיחז

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ