דפנה ארד
דפנה ארד

"אם עושים בירה על שמי אז שיעשו פרסומת בעיתונות. שיכתבו פה קבור הכלב, וישימו תמונה גדולה שלי", צוחק מתתיהו לנדשטיין בשעת בוקר ביום ראשון, ומעט דומע, ומשתעל, ומתיישר על כיסא הפורמייקה החבוט בבר שלו בשוק לוינסקי בתל אביב. ואז שותה כוסית וודקה לחיים.

לבירה שהוא מדבר עליה, שתושק בשבוע הבא, קוראים "מתי המקלל", הכינוי שלו זכה הבר שלו, שנפתח ללא שם ב–1935, והוא קנה אותו ממייסדיו ב–1973 ובהמשך הכניס כשותף את חברו מימי פולין, יוסף ארצי המנוח; תמונתם המשותפת תלויה בגאון כאלמנט העיצובי היחיד במקום שמעולם לא עבר מיתוג מחדש או רמונט ראוי, אבל הוא אגדה עירונית מבוססת. מתי מגיע לשם בכל בוקר באוטובוס, דואג לניקיון השולחנות ולתשלום על חביות הבירה, ועובד עם בנו איציק ונכדו שמוליק. כששואלים אותו מה תפקידו, הוא עונה "לשתות וודקה". בימים אלה הוא הולך בכבדות, חבוש בזרועו החבולה, אבל הוא ממש לא אלטע קעקר.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ