מאמץ או מנפץ? |

בימים כתיקונם היינו ממתינים שם שעות לפיתה של אחרי פסח. למזלנו אלו ימים אחרים

אבולעפיה היפואית עלתה לגדולות באמצעות חיבתם הבלתי נדלית של בני אדם לבצקים. אלא שההבדל בין אכילה שיכורה לכזו המודעת לעצמה מרמזת כי הקסם של המקום, אולי, קיים רק באשליה שלנו שפעם היה טוב יותר ושמעט הוא יותר

איתן לשם - צרובה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

במסגרת המדור "מאמץ או מנפץ" אנחנו מבקרים את המסעדות, בתי האוכל, הדוכנים, המוצרים והמנות שהפכו למיתולוגיים ובוחנים האם עמדו במבחן הזמן, מאז הוכרזו ככאלה. האם כוחם עדיין במותניהם או שהפכו לצל חיוור לעברם המפואר? והפעם: מאפיית אבולעפיה ביפו.

בימים כתיקונם יודע כל אוהד כדורגל שיכור שבדרכו הביתה מבלומפילד, הלום תבוסה הופכת בטן או זוהר מניצחון אימתני, שבקצה הדרך ממתינה לו מאפיית אבולעפיה. כך גם יודע כל שומר איסור חמץ בפסח, שממתין לצאת החג כמו קבצן שהצליח לאסוף את 50 השקלים מיוחלים ונמצא כעת בדרכו לאושר. אבולעפיה היפואית הפכה לטאבון השבט שמאחד את כל חלקי הארץ, באמצעות אהבתם הבלתי נגמרת לבצק. אך הימים הללו אינם כתיקונם, ובצאת הפסח התור שנהוג להשתרך מחוץ לאבולעפיה ברחוב יפת, ייעדר מחיינו. האם נוכל לחיות בלעדיו?

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ