נעקצים, נשדדים ונלחמים בקורונה, אז למה הדבוראים של עוטף עזה לא מפסיקים לעבוד?

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עידו שחר
אגרונום מדופלם, שהגיע לתחום לפני כ-15 שנה, אחרי שהוא וזוגתו חיפשו "מקום להתחיל לעסוק בו בחקלאות". עידו שחרצילום: אליהו הרשקוביץ
רוני קשמין ואיתן לשם

ורדים הם ורודים, סיגליות הן סגולות ובראש השנה יש כתבה על דבש. זו מסורת, וכאנשים שומרי מסורת, הדרמנו לטובת הדבר אל האזור המסוכן בישראל – עוטף עזה. הוא מסוכן לא רק מהסיבות המוכרות, אלא גם בשל האוכלוסייה הגדולה שמתעופפת בו – דבורים. למרות החשש הקמאי כמעט מפני נחילי דבורים, המפגש עם שני הדבוראים – גל גולן ממושב גילת ועידו שחר ממושב קלחים – חשף הערצה כמעט רומנטית ליצורי הפלא המעופפים האלה. לא שיערנו שאת המפגש הזה נסיים בהערצה אליהם, אם בשל חריצותם ומסירותם, ואם בשל שלוק קטן מבירת הדבש היחידה שמיוצרת בארץ, למיטב ידיעתנו. ואולי גם בשל טעימה חטופה מצנצנת דבש אחת, לבנה ומפתיעה שעוד נרחיב עליה בסוף.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ