בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי מפחד מיונתן רושפלד שהצטרף לצוות השופטים של "מאסטר שף"?

כשיונתן רושפלד הצטרף לצוות הורמו לא מעט גבות. כעת הוא מסביר מדוע בחר לרדת ממגדל השן הקולינרי אל המטבח העממי של הפריים טיים

תגובות

בשבת האחרונה, בשש וחצי בבוקר, עצרה ליד השף יונתן רושפלד מכונית בחריקת בלמים, לא רחוק מביתו שביפו. הנהג שישב מאחורי ההגה נראה דווקא מחוייך: "תגיד לי, מה זה", הוא הוציא את הראש מהחלון בפמיליאריות, "לשופטים בטלוויזיה אסור לישון?". רושפלד מספר על החוויה ובעצמו נראה מחוייך. עד לאותה פגישת שחרית שודרה רק תוכנית אחת של "מאסטר שף", בה הוא משתתף כעת כשופט. היתה זו אם כן, והדבר ניכר בהבעת פניו, המחשה ראשונה וברורה לכוחו של הפריים טיים. ולא שנראה שמדובר בחוויה שלילית. הוא ישוב על כורסה מרוקאית רחבת ידיים, בסלון דירתו המעוטרת חפצי אמנות בפרויקט מגורים יוקרתי הצופה אל הים, ונראה בעיקר מבסוט. מרוצה כמו אדם שתוכניותיו יוצאות לפועל בזו אחר זו. למשל "ההחלטה להפסיק להיות אנונימי".

אתה רוצה להיות כוכב טלוויזיה?

"לא. אני חייב להגיד שאני אדם שמאוד אוהב את השקט שלו ואת הפרטיות. ראיונות נתתי כשזה היה קרוב לפתיחה של מסעדה או פרויקט ואין לי הרבה דברים שהייתי רוצה להגיד מעל דפי עיתון. זה לא צורך שקיים בי ואני מאוד מסופק מהעבודה שלי, היא ממלאת אותי מאוד".

אז מה גם לך להשתתף בתוכנית?

"במקרה הזה הרגשתי שזה יעניין אותי ושיש לי מה לתרום, וגם שמכיוון שאין לי זהות בציבור, ראוי שתהיה לי. ואם כבר זהות בציבור", הוא עוצר לרגע, מחייך שוב, "אז עדיף עם כמעט 40% רייטינג".

אף שהרומן עם "מאסטר שף" התחיל כבר בעונה הראשונה, כשדיבורים על כך שיצטרף לתוכנית לא הבשילו לבסוף, נדמה שההחלטה ללכת לטלוויזיה הפתיעה לא מעט מהקולגות של רושפלד. אולי זה בגלל המסלול שעבר עד כה: בארץ הוא התפרסם בשנת 1992 כסגנו של ישראל אהרוני ב"תפוח זהב", אחרי לימודים והשתלמויות בפאריס וכשמאחוריו רקע מוסיקלי כנגן מנדולינה ובוגר לימודי ניצוח. אחר כך יעץ ל"מול ים", ובהמשך פתח את מסעדת השף "רושפלד" ואת הביסטרו "יונתן רושפלד". שתיהן נסגרו בתחילת שנות ה-2000 כאשר בועת ההייטק התפוצצה.

אחרי הסגירה היה השף פרטי של המיליונר אדם שניוייס והוציא חמישה ספרי בישול (בהוצאת "קרפד" של גיל חובב, שבשבתו כמבקר מסעדות הכריז עליו "השף הכי מוכשר בארץ"). בשנת 2007 נבחר להוביל את המסעדה "הרברט סמואל" בתל אביב, שפתחו היזמים יאיר בקייר ואילן מלכין. האגדה מספרת שהשניים בחרו ברושפלד אחרי משאל שערכו בין אנשי סצינת הקולינריה הישראלית, שהתבקשו להצביע על השף המוכשר ביותר למשימה. כשנתיים וחצי מאוחר יותר רכשה את "הרברט סמואל" קבוצת "עדי'ס לייף סטייל", השייכת לעדי ועירית שטראוס ומשקיעים נוספים. ביחד עם רושפלד, שהוגדר כעת "יועץ לקבוצה", הם פתחו בתל אביב גם את "אחד העם טאפאס בר" ובתחילת השנה גם את הביסטרו "יבנה מונטיפיורי". האחרון, כך נדמה, הוא כנראה הפעם הראשונה שבה מיזם שרושפלד מעורב בו לא מקבל ביקורות מזהירות.

לא בגלל איכות המזון, יש לומר, יותר בגלל הסגנון. שגיא כהן, בעיתון זה, טען כי השף המחונן נהפך למותג מסחרי. ניב גלבוע, מבקר המסעדות של ערוץ 10, ערך ביקורת במצלמה נסתרת לאחר שרושפלד סירב לאפשר לו לערוך ביקורת מצולמת.

אם לא די בכך, סביב הביקורות הללו התעוררו בתקופה האחרונה דיווחים גם על קרע בינו ובין המשקיעים, שנפתר כפי הנראה בינתיים. על פי דיווחים שונים בתקשורת, חילוקי דיעות אישיים, כנראה בשאלת מידת המעורבות של רושפלד, הובילו לנתק. כל זה, כך דווח, עומד בפני גישור וחתימה על הסכם חדש שאולי יחזיר פיסית את רושפלד למטבח.

הדיווחים האלה מעולם לא אושרו רשמית על ידי מי מהצדדים. אשר לרושפלד, בן 42, גרוש ואב לשלושה, הסבר אפשרי יכול להמצא אולי בהופעתו ב"מאסטר שף". כשהוא שוקע במשימה, הוא מעיד על עצמו, כל יתר העולם נעלם, ועכשיו הוא שקוע כל כולו בתוך התוכנית. אולי בכך אפשר להסביר את התאקל האחרון עם שותפיו העסקיים? "הבלאגן הזה נוצר אצל עיתונאים שאוהבים צרות", הוא טוען. "אני מעולם לא שיתפתי עם זה פעולה, אבל אנשים נורא אוהבים שערוריות".

כולכם שמרתם על חשאיות גדולה בכל מה שקשור לזה, דיברו על אי שביעות רצון מכך שנעלמת מהמסעדות. זו הזדמנות לספר את גרסתך.

"אני לא מספר את גרסתי כי אין גרסה. יש לי עסקים, טפו טפו הם עושים עבודה מאוד יפה", הוא אומר בנחת, מוזג ויסקי טאליסקר יוקרתי לכוסות מתאימות ומפטיר "לחיים" קטן. "זכותם של אנשים לעשות עם זה מה שהם רוצים. אין פה שום דבר אפל, הכל בסדר, יש לי עסקים שעובדים. בפן הכי ברור ופשוט, זו חשיפה אדירה לעסקים שלך בפני עוד קהל שלא מכיר אותך".

אתה לא חושש שהחשיפה תסיט אותך מהעיסוק המרכזי שלך?

"העסקים שלי לא בנויים עלי ברמה יומיומית, אלא על כישרונות גדולים שאני בחרתי ולכל אחד מהם יש מנדט לנהל את המקום שלו. זה ארגון מאוד מוקפד עם הנהלה ומשרד שמנהל בצורה ברורה מאוד. חשיפה בתקשורת זה עוד פן הכרחי היום בחייו של כל שף בעולם, הצורך לבנות לעצמך תעודת זהות ציבורית, וטלוויזיה זה האקט הכי ברוטלי של להגדיר את עצמך בציבור, להראות מי אתה ומה אתה".

ההחלטה על טלוויזיה אם כן היא צעד מנומק לרושפלד, מה שלא הופך אותו לברור מאליו לקולגות. אולי מפני שלפני פחות משנה התראיין ונשאל על טלוויזיה, והשיב: "אני לא נשבע שלעולם לא אשתתף בתוכנית טלוויזיה, אבל לא בפורמט הזה".

"הייתי אמור להיות בעונה הראשונה ובדיוק פתחתי את המסעדה השלישית שלי, וגם היה עניין שזו לא תוכנית על אוכל אלא על אנשים ואוכל", הוא מסביר מדוע החליט בכל זאת להשתתף. "אבל היתה לי אמא די חכמה שאמרה לי שרק חמור לא משנה את העמדות שלו. חיים כהן אמר לי שאם היו מציעים לו לפני עשר שנים להיות שופט בתחרות בישול, הוא גם כנראה היה מסרב. בכלל, לחיים ולי היתה שיחה מעניינת והוא סיפר לי על הרשמים שהיו לו. הוא אמר שאנחנו כל השנים מבשלים יחסית לאותו מילייה, אותה מסגרת, ויש ארץ ישראל שלמה שאתה בכלל לא מכיר".

כלומר?

"אלו אנשים שבישול הוא חלק נורא חשוב בחיים שלהם ומגיעים מכל קצוות הארץ. בגלל שאני אדם סקרן זה עניין אותי. את העונה הקודמת לא ראיתי בכלל בזמן שהיא שודרה, רק על דיסקים, לפני הצילומים. כשדיברנו על זה, ניסיתי להבין את סדר הגודל של התופעה הזאת. זאת תופעה חברתית ממש, שיש לי גם מה לתרום לה לדעתי - ידע, התשוקה שלי לאוכל. ומלבד זה, אם היתה דמות בשטח הזה של תוכניות אוכל, או אפילו בתוכנית הזו, שהיתה דומה למה שאני, לא הייתי נכנס לזה".

אמרת בעבר שאתה מבשל למי שמגיע אלייך, שזה הקהל שמעניין אותך. "מאסטר שף" היא תוכנית עממית ונדמה שהקהל שמעסיק אותך בשגרה הוא לאו דווקא זה שיחשף אלייך לראשונה בטלוויזיה.

"ברור לי שיש משהו שמנותק ביני ובין מה שקורה מחוץ לבועה שלי, כמו התדמית של השפים בכלל, כפי שהיא מצטיירת בעיניהם של הצופים מבחוץ. אבל מבחינתי, הרצון לעשות את זה הוא טבעי. זה צורך שמתעורר כשאתה נהפך ליותר גדול. בחודש אני מאכיל בשלושת המסעדות בין 35 ל-40 אלף איש. בשנה אנחנו מגיעים לקרוב לחצי מיליון ארוחות שנאכלות אצלנו. מלבד זה, הנחת העבודה הבסיסית שלי היתה שלא מדובר פה בתוכנית רוע, כמו שהזוכים לא יקבלו מסעדה מההפקה. מדובר פה בסיר לחץ שמורכב מהחברה הישראלית, ובדיעבד, הוא מדהים".

הרופאה והמוסכניק

מהתופעה החברתית שרושפלד מדבר עליה קשה להתעלם. נדמה שצופי הטלוויזיה הישראלים הפכו את תוכניות האוכל לשומר מסך . דיבור על אוכל ובישול החליף את שיחות החולין על מזג האוויר, ושפים, בשלנים ומבקרי אוכל הפכו לגיבורי תרבות ובעלי מקצוע נחשקים. במובן הזה, "מאסטר שף", שמשדרת זכיינית ערוץ 2 קשת בימי חמישי, היא כנראה שיאה של התופעה. אף שמדובר בתוכנית נעדרת אינטריגות ופרסים יקרים, שבר משדר הגמר שלה בעונה הקודמת את שיאי הצפייה המקומיים. מיליון ו-600 אלף צופים, שהם קרוב ל-37% רייטינג בכלל האוכלוסייה, צפו בו, יותר מאשר צפו אפילו בגמר "האח הגדול". רושפלד, מטבע הדברים, מבין מדוע.

"אני יכול להבין למה אנשים מתעסקים באוכל", הוא אומר, ומספק הסבר היסטורי וחברתי. "קודם כל, זה צורך בסיסי וזה טעים. אני גם חושב שבגלל שאין לנו תרבות אחידה, מסורת היסטורית בסיסית משותפת, מטבח זה משהו שאפשר להיות אינדיבידואלי בו. היה פה צנע בהתחלה ולקח הרבה זמן עד שנהיו תנאים, שהחיים של אנשים התייצבו ונהייתה אפשרות כלכלית ותרבות פנאי שאיפשרו את זה. מרגע שעידן הלחם האחיד והמרגרינה נגמר, אנשים הבינו שזו תרבות. אני חושב ש'מאסטר שף' תפסה במובן הזה איזה רגע ואיזה רעיון. מדובר פה לא על אוכל, אלא על אנשים דרך האוכל שהם מכינים".

זו תחרות בישול.

"זו תוכנית בישול שמתעסקת בחברה הישראלית, בלי להקצין את המתחרים או 'לאפר' אותם. אין שם תככים, שום כסף לא נופל בבת אחת כי לא ידעת תשובה לשאלה. אחד הדברים המעניינים שקורים בתוכנית, לי לפחות, הוא שאתה פוגש אנשים באופן בלתי אמצעי. אתה לומד על אנשים דרך האוכל שהם מבשלים, אם זה על המסלול שהם עברו בחיים שלהם, שהפגיש אותם עם אוכל מסוים, ואם זה מהיד שלהם".

מה אפשר ללמוד על אדם מהאוכל שהוא מבשל?

"דרך אוכל אתה רואה את האופי של הטבח, אפילו מאיך שאדם שם בסוף את העלה על המנה. לאוכל יש בושם נורא בסיסי, שהוא המבע של האדם. אחד הדברים שמאפיינים את היופי בתחרות הזו היא שלי יש הרגשה שהתנועה הענקית הזאת שנקראת סלואו פוד, באמת החדירה בשקט ובסבלנות איזה רצון לחזור למשהו בסיסי. בכלל, האהבה לבישול זו תופעה חברתית גדולה מאוד שקורית היום. זו התקדמות מדהימה, ויש קורלציה מוחלטת בין הסקרנות מהתוכניות בטלוויזיה למה שקורה במסעדות ערב ערב".

מי האנשים שמגיעים לתוכנית?

"לאנשים שמגיעים לשם יש מכנה משותף אחד - מרכז עולמם בבית הוא המטבח והם המרכז של המרכז הזה. הם כל השנים מבשלים. האנשים האלה רוצים שיכירו בהם וישמעו מה חושבים על האוכל שלהם. זה מתחלק בין האגף האתני, שמביא אוכל מגובש וברור, איך מכינים אותו, למה עושים אותו ומתי. ולעומתם, יש חבר'ה צעירים, שזה דור שחלק ממנו מכבד מאוד מטבח של סבתא ושל אמא, במיוחד יוצאי בריה"מ שהרבה פעמים הסבתא היא שגידלה אותם, וחבר'ה מהצד השני שקוראים ספרי בישול, מטורפים על בישול והליכה לקצב עושה להם את היום. זה ההרכב האנושי שאתה פוגש שם. כל זה תחת עטיפה, הפקה, שמאפשרת אינטימיות עם האנשים האלו. אתה כל הזמן מסתכל עליהם בארבע עיניים וזה ההפך המוחלט מחלטורה, שזה משהו שאותי מרתיע מאוד".

יש אנשים שהצליחו לרגש אותך?

"מגיעים לשם המון אנשים מתרבויות שונות של בישול וההפתעות הן מאוד גדולות. אני תמיד מגיע בהנחה שלא ראיתי הכל. אני מסתובב המון בעולם ובארץ, ומה שיפה שם זה לאו דווקא היכולת של המתמודדים במשימות ספציפיות, אלא חדוות העשייה. אנשים עוזרים אחד לשני, מה שלא יקרה בתור לבנק. זה מפליא לראות איך אוכל הוא שפה שמחברת בין רופאה מנתחת למוסכניק. כשזה מגיע לאוכל ולפבלובות למשל, הם מדברים וזה, אני חושב, סמן מאוד בריא לחברה אתנית. ובלי קשר, מדי פעם מגיע מישהו שגורם לך להגיד וואו. גאונות היא גאונות ולא משנה מה הוא עושה בחיים הפרטיים שלו".

נקודת הרתיחה

ההתפעמות של רושפלד אמיתית ונרגשת. הוא מספר למשל על טיול לאיטליה, עם חברו הטוב השף ירון שלו (ממסעדת "טוטו" התל-אביבית) בה ביקרו במסעדת דגים ופירות ים בעלת היסטוריה של 80 שנה. הביקורים החוזרים, הוא נזכר בערגה, הסתיימו ערב ערב בדמעות אושר סביב השולחן. מעניין יהיה לראות כיצד ההתפעמות הזו, ביחד עם אישיות מאופיינת מאוד, יש יאמרו ידועה לשמצה, מתורגמת במהלך העונה למסך. רושפלד עצמו מסביר שהוא שופט קר שבסופו של דבר, ולא משנה מהם אישיותו או הסיפור האנושי של הטבח שהכין מנה, ישפוט את התוצר בלבד.

כדאי להתעכב לרגע על שאלת האישיות. בד בבד עם המחמאות שחולקים לו חבריו למילייה הקולינרי, ולצד המוניטין המקצועיים, נשמר תמיד מקום להערות על קוצר הרוח, חוסר הסבלנות ואפילו יהירות. את אלו אפשר לחבר להתפרצויות על מבקרי מסעדות וניסיון למנוע מהם מלבקר את מסעדותיו, ובהן.

לכל אלו אגב, אין זכר כעת. רושפלד הביתי הוא נינוח ורגוע, נעים וחביב. "ביקורת היא ביקורת", הוא מפטיר בהשלמה, "חשוב להגיד שהיא דבר אינדיווידואלי. אדם יכול להחליט שהוא אוהב או לא אוהב את מה שאתה עושה".

אתה נוח לכעוס? רגיש למה שאומרים עלייך?

"אני חושב שמאוד ברורים לי הסטנדרטים שבהם אני פועל. כל דבר בחיים הוא עניין של טעם - ביקורת היא דבר רלוונטי ולגיטימי, ולפעמים היא הגיעה למקום פרטי מאוד שלי, אבל זה היה ונגמר. כתבו עלי הרבה דברים טובים והרבה לא טובים. שבוע לפני ביקורת לא טובה שקיבלתי נכנסו זוג תיירים ל'טאפאס בר' עם גיליון של המגזין הכי חשוב בתחום שלנו, ה'פוד אנד וויין', ושאלו אם ראינו את הכתבה עלינו. הם בחרו בי לשף העולה במקום הראשון מתוך 14, שגם הם דורגו בתוך 100 הדברים שהכי קורים בעולם. אני יודע בדיוק מי אני ומה אני, לאן אני הולך ומה אני עושה. בבסיס אני נאמן מאוד למה שאני עושה".

שני דברים אומרים עליך בתחום האוכל והמסעדנות: האחד הוא שאתה שף מוצלח מאוד והשני הוא שאתה איש קשה ומהיר חימה.

"כשבאתי לארץ אחרי לימודים בשנת 1992, הגעתי ממערכת מסודרת מאוד של מסעדות מישלן שהמשנה שלה ברורה מאוד. היה סדר כמו שמנהלים בנק או מפעל. איכשהו בבישול זה תמיד נראה אז אחרת. בשנים האחרונות אנשים הבינו שמטבח חייב לעבוד בהיררכיה, ושזה משהו שקורה עכשיו, בלהט הרגע: מישהו הזמין וזה צריך להגיע אליו, אתה לא מחכה למוזה שתגיע. זה כאן ועכשיו ובהיקפים עצומים.

"שפים מודרניים מתקשרים עם הלקוחות שלהם וחייבים להצטיין. בסופו של דבר, מה שיצר את תל אביב כמקום מדהים לאכול בו זו התמדה ותשוקה. מה זה בן אדם קשה? אני לא אתן לסוחר דגים להיכנס אצלי בדלת, אלא אם אני מכיר את המקררים שלו טוב כמו שאני מכיר את מידת הנעליים שלי. ככה גם עם טבחים ועובדים. מי שנכנס אלי לאכול, אני אתאבד בשבילו על הצלחות, ואני לא רץ ל-100 מטר, אלא מרתון. כל 'חבורת העילית' - אייל שני, רפי כהן, ירון שלו - זו חבורה ששנים עושה את הדברים האלו. אנחנו לא נוצצים לרגע וזהו. אני מאוד קפדן, זה נכון".

מה מעצבן אותך?

"אני אוהב דיוק ונשמה. כשאין דיוק ואין נשמה, אני מיד... אני לא מוצא את עצמי במקום הזה".

לא מוצא או מתפוצץ?

"אני לא חושב שאני כזה כעסן גדול. יש לי היום קרוב ל-400 עובדים ואת כולם אני מכיר אישית. למקום הזה אתה לא יכול להגיע בלי להיות ברור לגבי מי שאתה ומה שאתה, ומהם הצרכים שלך. אני לא חושב שאני יוצא דופן, כי בעיני זה ככה בכל תחום - גם קבלנים טובים הם כאלה. צריך להיות עז עקשנית כדי להגיע עד למעלה".

אז מה הלאה? טלוויזיה?

"החלטתי פעם לעשות את הכל לפי הסדר, להיות טבח הרבה שנים, שף של מסעדה במשך כמה שנים. אחר כך לקחתי החלטה להיות שף מסעדן שיש לו כמה מוקדי עשייה והשפעה. המקצוע הזה הוא סוג של מסיונריות ואתגר סיזיפי, זה אחד הדברים שדומים בין בישול למוסיקה. לפרלמן אין קונצרט שהוא יכול לסמוך על הקונצרט שהיה אתמול ושהיה מצוין. אוכל הוא לא אמנות אלא אומנות, אבל יש משהו במכניזם הסיזיפי המשותף הזה. לקבל כוכבי מישלן זה כבר לא מעניין בשלב מסוים. עכשיו מעניינים אותי אנשים שבאים למסעדה ומגיבים מיד אם נעים להם או לא. אוכל הוא באמת דבר מדהים ואחד הדברים שהכי מלהיבים בו זו היכולת לקחת משהו שיצא מהים או מהאדמה, לטפל בו ולהפוך מישהו אחר להכי מאושר באמצעותו. זה באמת קסם". *



יונתן רושפלד. לא מחכה למוזה שתגיע


מימין: רושפלד, אנסקי, שני וכהן, שופטי ''מאסטר שף''. הצצה למטבח



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו