בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לחם לחם תרדוף

פעם הגישו המסעדות בארץ לחמניות קטנות שחוממו במיקרוגל. היום הן מגישות מבחר מסחרר של לחמים שנאפים במקום. מסע אל סלסילת הלחם הישראלית

4תגובות

לחם הוא דבר כל כך בסיסי בארוחה שאנחנו לא עוצרים לרגע כדי לחשוב עליו. הוא פשוט מגיע לשולחן - חם או פושר, פריך או יבש - לצד תלולית החמאה הכל הולך. אלא אם כן מדובר במנת לחם משובחת, ואז, לפעמים, המשך הארוחה הוא רק תירוץ. ריח של לחם טרי ידוע כמשבש דעת, כזה שגורם ללקוחות הסופר להעמיס בעגלותיהם מוצרים מיותרים, וריח של פוקצ'ה טרייה עם מלח גס מעליה יכול ממש לסחרר אנשים רגישים. ובעניין זה, ערן שוורצברד, שף "פטיסרי" שמייעץ בנושאי קונדיטוריה, מאפים ומתוקים למסעדות ולרשתות מזון ("טוטו", "קפה נואר", "מונטנגרו", "אגאדיר") לא מרחם עלי. אנחנו נפגשים ב"קיטשן מרקט" בנמל תל אביב. הוא חותך ריבוע עבה מפוקצ'ה נהדרת שיצאה דקה לפני כן מהתנור. אני מנסה להגיב אבל הפוקצ'ה סותמת לי את הפה, שמעלה אדים.

מכיוון שלחם מוכר כמוצר בסיסי שמופק בתהליך פשוט מהשילוב בין קמח, מים ושמרים, שוורצברד טורח להסביר את מידת המאמץ שנדרש כדי להפיק את פיסת הפחמימה הרותחת הזאת. "פתחנו מטבח מיוחד רק למאפים ובצקים עם כל הציוד הנדרש, כדי לייצר את הפוקצ'ות - תא תפיחה אלקטרוני, שני תנורים ומלוש. אנחנו שוכרים אופים שמתעסקים רק בזה.

"כיום רק מסעדות מעטות מחליטות להשקיע בלחם. זה דורש מיומנות רבה, ציוד ושטח, וזה לא פשוט או זול למצוא אופה טוב. לכן, במקום כל ההתעסקות הזאת, מסעדות בוחרות לעבוד עם מאפייה שמעבירה להם לחם אפוי-קפוא, שאותו הן מקבלות במצב 90 אחוז מוכן. למען הטריות וה'קראסט', ברגע האמת מכניסים אותו לתנור בשביל האפייה הסופית. זה לא דורש מיומנות, הלחם נשאר בסיסי ועקבי, וקשה ללקוחות להבחין בהבדל", אומר שוורצברד.

דניאל בר-און

מול אסכולת הלחם החצי-קפוא, שסחפה את עולם המסעדנות, ישנם עדיין אופים מהסגנון הישן, שלא מעוניינים לשמוע על כך. "מסעדה יוקרתית שלא אופה את הלחם שלה במקום צריכה להתבייש בעצמה", אומר גורם בתעשייה. "היא משלה את הלקוחות שמדובר בלחם טרי, והם אוכלים את זה". ירון שנלר, שף-קונדיטור של "בנדיקט", אומר: "כאופה אני לא מת על השיטה הזאת. בסופו של דבר זה מורגש. הלחמניות שלנו נעשות באפייה קלאסית, בלי משפרי אפייה ותוספים, ואני מתייחס אליהן בכבוד הנדרש, כמו אל לחמים קטנים".

מכורים לפחמימות? עשו לייק וספרו לנו בפייסבוק

הבעיה שיש לדוד ולדמן, שף מסעדת "סירין" הצרפתית בכפר קיש, עם השיטה הזו מתמקדת בטריות. "כשמזמינים לחם מקבלים אותו פעם ביום, מכניסים למקרר, או מקפיאים את מה שנשאר. זה אף פעם לא יוצא כמו אפייה במקום. אין כמו לאפות כמה פעמים ביום ולהוציא ללקוחות, כל יתר האופציות הן סוג של פשרה".

דניאל בר-און

חיים שסטל, בעלי מסעדת "מקום בלב" (רעננה), הקים מקדש רותח בעבור הלחם שלו: תנור מלבני שמוט - לבנים מיוחדות לטמפרטורות גבוהות - שפועל בהסקה באמצעות עצים. לדבריו, "אנחנו לא קונים לחם חצי מוכן וחצי בצק. ברגע שיש יצרן שמספק לחם למסעדות הוא לא חי רק ממסעדה אחת. אם ב-20 מסעדות יש אותו לחם איבדתי את ייחוד המסעדה. לי חשוב הטאץ' האישי שלי. הטעם של לחם שנאפה בשיטות ישנות בתנור שמוט על הסקת עצים היא הכי ראשונית והכי טעימה ובריאה".

בבדיקה שביצענו מסעדנים רבים הודו שהם מזמינים לחם ממאפיות. אחד מהם אמר כי "זה הסטנדרט. מי שאומר אחרת משקר. תאמיני רק למי שמכניס אותך למטבח ומראה לך את הבצק".

כיכר המדינה

הצרכן הישראלי מצפה לקבל את הלחם שלו על חשבון הבית. נירוש, אחי הסנדוויץ', נשבע לא לחזור לעולם למסעדה האילתית שהבטיחה ארוחה עסקית ב-50 שקלים וגבתה 20 שקלים נוספים בעבור סלסילת הלחם שהוגשה לשולחנו. הוא גם הזהיר את חבריו מפניה. אבל אין לקחת לחם כמובן מאליו - מדובר במוצר שגורם לבעלי המסעדות להוצאות גדולות. לכן רק במסעדות היוקרתיות ביותר והעממיות ביותר הלחם מוגש בחינם. ביתר, אם הזמנתם לחם, תצטרכו לשלם עליו. מבחינת המסעדה יש לו פונקציה חשובה ביותר - אחד השפים שהתראיין לכתבה התייחס ללחם כעיסוק לסועדים שמחכים למנות העיקריות, אחר טוען שהלחם הוא כרטיס הביקור של השף. אך ויקטור גלוגס, שף מסעדת "קלואליס" היוקרתית ברמת גן, אומר ש"אם הארוחה היא משפט, אז הלחם הוא רק הנשוא ובוודאי לא הנושא. לפעמים כל כך מתלהבים מהפוקצ'ה החמה והמהממת שטעמן של שאר המנות מיטשטש.

"צריכת הלחם ב'קלואליס' שונה מדי יום. בשבתות, כשמגיעות הנה משפחות עם ילדים במטרה ‘לדפוק ארוחה' ולצאת מפה שבעים היא מגיעה לשיאה. גם אותי לחם מרגש, אבל במסעדות אני מחפש ארוחה טובה".

גלוגס אופה במקום לחם שיפון עם זיתים וגרעינים על בסיס מחמצת, שהוא מגיש לצד חמאה, מלפפונים כבושים, זיתים ולחמניות שהוא קונה ממאפייה. על פי הערכותיו מדי חודש מוגש במקום חצי טון לחם ללקוחות, בחינם: "במסעדות כמו שלנו לא גובים כסף על הלחם, זה חלק אינטגרלי מהשירות. כשמתרוקנת הסלסילה, ממלאים אותה מחדש - כך עד סוף הארוחה. אני אף פעם לא זורק את הלחם הזה. מדוע? כי אוכלים אותו. ויש לו בעיה. מהי? שהוא כל כך טעים. בגלל הלחם הזה חזרתי לאכול לחם. וכל פעם שנחתכת פרוסה ומתפזרים פירורים וגרעינים אני אוסף אותם ביד ואוכל".

אתה מטייל הרבה בעולם וביקרת באינספור מסעדות. לדעתך הישראלי בולט בצריכת הלחם יחסית לשאר העמים?

"אנחנו עם שאוהב לחם. המון לחם - פיתות, פוקצ'ות, חלת שבת, בכמויות. אמריקאים מהיישוב, השמנמנים, אוהבים מאוד לחם לבן, וגם הגרמנים והאיטלקים בצפון צורכים המון לחם. אומרים שהצרפתים אוהבים לחם, אבל בסופו של דבר בכל ארוחה הם אוכלים רק חתיכה קטנה של בגט, לא מסיימים את כולו.

דניאל בר-און

"גם בספרד אוכלים לחם במתינות. חזרתי משם החודש. ביקרתי במסעדה בבילבאו ושמתי לב שאני אוכל יותר לחם מכל יתר הסועדים. בשאר השולחנות נתנו ביס קטן מפרוסה אחת, ובשולחן שלנו מילאו את הסלסילה פעמיים, הלחם היה כל כך טעים שביקשתי שיפסיקו להגיש לנו אותו. אני חושב שזה קשור ביהדותנו, החשש שיום אחד לא יהיה יותר לחם".

השף יואב בר ממסעדת "Maraboo" השכנה לקלואליס במתחם הבורסה מגיש לחם מקמח מלא, קמח לבן ומחמצת שהוא אופה במקום, ורוכש ממאפייה לחם מקמח מלא לפי המתכון שלו. הלחמים מגיעים חמימים לשולחנות הסועדים במסגרת הארוחה העסקית, בתוספת של 8 שקלים, עם חמאה וזיתים, ובמסגרת ארוחות הערב בתוספת של 14 שקלים, לצד איולי כמהין וזיתים. המחמצת בת ארבע שנים. מהרגע שהמסעדה נפתחה היא מטופחת ותופחת.

יואב, מסעדות רבות מגישות לחם בחינם. מדוע אתה גובה עליו תשלום?

"החישוב די פשוט. אם מישהו אכל הרבה לחם, הוא עלול לוותר על המנה העיקרית. המחיר שאני גובה על הלחם הוא מחיר סמלי שמממן את חומרי הגלם, כוח האדם והלוגיסטיקה שאני משקיע בו. כשמסעדה נותנת לחם חינם הלקוח עלול לוותר על המנה ואז הפסדת פעמיים".

כמה לקוחות מזמינים לבסוף את הלחם שלך?

"כ-90 אחוזים מהלקוחות. ישראלים לא יכולים בלי זה".

דניאל בר-און

לדברי בר, שף יכול להבין על פי הלחם לאיזה סוג של מסעדה הוא הגיע. "אם הלחם יבש, מתייחסים אליך כמו חלק מהעדר. אם הלחם איכותי, אז המקום מכבד את לקוחותיו".

לא זורקים לחם

ניר צוק, בחולצת מלחים לבנה, יושב על כיסא הפוך במסעדת "קורדליה". בשעת אחר הצהריים המסעדה ריקה, וההכנות לקראת תפריט הערב בעיצומן. לידו, על מגש עץ, מונחות פרוסות עבות של לחם בצל וקצח, לחם חיטה מלאה ואגוזים, וגריסיני כתמתם. "כל לילה, בעשר, מגיע למסעדת ‘נועה' אופה, הוא אופה את הבצק שהוא הכין והחמיץ יומיים מראש, ומכין בצק חדש", הוא אומר.

"לחם זה עניין הוליסטי מבחינתי - של ברוכים הבאים. אמנם זה ממש לא משתלם להעסיק אופה, להחזיק פה מקררים ותנורים גדולים, אבל לקוח שמגיע צריך מבחינתי לקבל לחם בחינם. זה חלק מאהבת האדם".

דניאל בר-און

הלחמים מגיעים לשולחן בתחילת כל ארוחה בטמפרטורת החדר, ואוי למי שיבקש לחמם את הפרוסות שלו. "זה מעצבן אותי, הלחם הזה לא מתאים להגשה חם - זוהי כיכר לחם מחמצת שהחום לא מחמיא לה".

זהו לחם החלומות שלך?

"לא. הלחם שאני הכי אוהב הוא לחם שחור, אבל הלקוחות לא מצפים לקבל לחם כזה כשהם מתיישבים ב'קורדליה'".

מי שמעדיף לוותר על לחם השאור המושקע, ולנגב את הצלחת בלחם שחור, בוודאי מבסוט מטרנד מסעדות השוק. ב"מונטיפיורי שבע", למשל, השפית אמילי גולדברג מגישה פרוסות עבות של לחם שחור אחיד ממאפיית אנג'ל, בשקית נייר, בחינם.

"מה שמיוחד בלחם הזה, הפשוט כל כך, הוא שהמאפייה אוספת כיכרות מיותרים, וממחזרת אותן לאוכל לציפורים. לפעמים גם אני ממחזרת, ויוצרת מכיכרות מיותרים קרוטונים למרק", היא מספרת. שפים אחרים גם מדברים על מחזור לחם, לפירורי לחם, או על תרומת לחם לעמותות נזקקות. לחם, בכל מקרה, לא נהוג לזרוק בסוף היום.

מהודו באהבה

מטבחים שונים מצריכים לחמים מיוחדים. במסעדה צרפתית אנחנו מפנטזים לקבל לשולחן בגט טרי וחמאה צהובה, ובמסעדה גרוזינית מצפים ללבש לוהט. מסעדות עם מטבח בינלאומי נאלצות לייצר לעצמן את הלחם, כי אף אחד אחר לא יוכל לעשות זאת בשבילן. במסעדת "אינדירה" ההודית עומדים בציפיות. מלבד צ'פאטי, בתפריט מככבים תשעה סוגים של נאן, פיתה הודית הנעשית על גחלים, ומוגשת לאחר צלייה בטנדור. המנעד רחב: נאן רגיל נמכר ב-9 שקלים ונאן עם בשר ב-29 שקלים.

מחיר הטיסה להודו מגולם במנות. "את אופה הנאן, צ'וטו אומאט, הבאנו במיוחד מהודו", מספר יורם נטע, בעלי המקום. "הוא נהג לעבוד במסעדה בתחנת רכבת סואנת, כשמתחתיו צוות של עשרה אופים. הם עבדו קשה כדי לעמוד בדרישה לספק מאות נאנים בכמה דקות. בכל פעם שרכבת עצרה בתחנה, אלפי נוסעים ירדו ממנה, וחלקם מאוד רעבים. עכשיו הוא אמנם עובד לבד אבל הוא מרוויח יותר מכל הצוות ההודי שהוא הותיר שם ביחד".

נביא הלחם המקומי

אמנם "לא על הלחם לבדו יחיה האדם", אך ישנם לחמים שהפכו ממנת פתיחה שולית לאגדה. דניאל זך, שף מסעדת "כרמלה בנחלה", מגיש במסעדתו כבר שנים מנות מוקפדות ומקוריות אבל בפורומים של אוהבי אוכל ומבקרי מסעדות חובבים לא מפסיקים להלל את הפרצל שלו, שנמכר בתוספת של שמונה שקלים למנה לצד חמאת אנשובי. בספר הבישול שהוציא, "כרמלה ואני", הוא מתאר איך נתקל ב"ברצל" הגרמני ומיד סידר לעצמו סטאז' במאפייה משפחתית מקומית, כדי ללמוד את סודותיו, אותם הוא חושף, שלב אחר שלב, במתכון מפורט.

לחמניות טריות, קטנות ועגולות, הן גם סיבה טובה לעלות לרגל למסעדת "בלזק" באשדוד, ולחם מרוקאי מהביל עם מלח גס הורס דיאטות מדי יום ב"סוניה געצל שפירא" בתל אביב.

מסעדות מסוימות שהתאהבו בלחם פתחו מאפיות וחנויות לחם לצדן. כך נעשה ב"דלאל", "בראסרי", וב"פרונטו" התל-אביביות. וכך גם בחרה לעשות ענת זרמתי, הידועה בכינוי "טאטי". לצד הביסטרו "טאטי", שפתחה ב-2002 בגבעתיים, היא הקימה מאפייה וחנות לחם. בעקבות הצלחתן היא יזמה ופתחה את "טאטי-לופט" המרשימה ביהוד, על שטח של 2,000 מ"ר, הכולל חנות לחם, חדר אירועים ומאפייה פעילה, בהשקעה של 2.5 מיליון דולר.

טאטי היא אישה עם חזון, שנערכת לקראת השלב הבא במסעדנות - ייצור עצמי של חומרי הגלם. "אנחנו כבר מייצרים לעצמנו את המאפים, הלחמים, הריבות והרטבים. כרגע אנחנו לומדים ייצור יין ובהמשך נייצר גם גלידה, והמסעדה תהיה מושלמת. מקומות פותחים קונדיטוריה כדי לתת איכות ללקוח. זה גם מאוד חווייתי בעבורו לראות שהלחם מיוצר במקום. המאפייה השקופה וחנות הלחם הצמודה משדרים מקצועיות ואותנטיות".

איך הביסטרו מרוויח מכך שיש לצדו מאפייה וחנות לחם?

"מכיוון שהאפשרויות יותר רחבות, אנחנו משלימים כל מנה בלחם שהכי מתאים לה. למשל, לצד סביצ'ה דג דניס, אנחנו מגישים לחם דגנים. לצד מנות חורפיות כמו מרק בשר, נגיש את לחם השיפון המלא שלנו, שהוא הלחם האהוב עלי. לצד מנת החומוס יוצאת פיתה מקמח מלא שאנחנו אופים. ובסלסילת הלחמים שלנו מוגשות פרוסות לחם אגוזים וצימוקים, ולחם סידלוף מתקתק".

הלקוחות מסוגלים להבדיל בין הלחמים השונים?

"הישראלי הוא צרכן חכם מאוד שיודע לשאול את השאלות הנכונות. הוא בוגר, הוא אדיב והוא מפרגן כשטוב לו. ישראלים אוהבים בצקים, ולמדו להבין באיכות שלהם. התודעה הולכת ומתרחבת בצורה מאוד דרמטית. הם יודעים מה בריא להם ומה טעים להם".

ארז קומרובסקי (לשעבר "לחם ארז", כיום מנהל בית ספר לבישול גלילי במצפה מתת) נחשב לאחד מנביאי הלחם הישראלים, ואחראי במידה רבה על התפתחות התחום בארץ. הוא בהחלט מסכים עם טאטי. "פעם היו מגישים לחמניות מגעילות, מחוממות במיקרוגל. ואחר כך תופעה של לחם זוגי, פשוט וקטן. מהפכת הקולינריה הישראלית לא עצרה ביין ובאוכל - היא הגיעה גם ללחם. כיום אנשים מבינים בזה הרבה יותר מאשר לפני 20 שנה. האיכויות של הלחמים בארץ היום לא היו מביישות את אירופה, ובטח שלא את ניו יורק. וכיום שפים מתגאים לאפות את הלחם שלהם מאפס במטבח המסעדה. בעלי החיך המפותח יבחינו בהבדלים בין לחמי מחמצת שאור מושקעים לבין לחמים ממאפייה תעשייתית. השאר יוכלו לשים לב שזה לחם טעים נורא, אבל לא יצליחו באמת להתרגש ממנו".

טעמת לאחרונה לחם מרשים במיוחד?

"אני חושב שהקובנה של מאיר אדוני במזללה היא לחם פנטסטי. זה מתכון תימני עממי שהוא הוציא מהבוידעם, הוא לא הופיע במסעדות עד עכשיו, מלבד במסעדות תימניות. זו הברקה, יציאה, לא אותו לחם שאור כמו שרוב המסעדות הטובות מגישות כבר".

עולם אפוף קמח ומסתורין

במסעדת "האחים", השיפודייה התל-אביבית של אסף ויותם דוקטור, החליטו להגיש סלוף, פיתה תימנית, במקום פיתות סטנדרטיות. לאחר שאסף שוחח עם סבתות תימניות הוא רכש מלוש ב-10,000 שקל, והחל לנסות לשחזר את התנורים המסורתיים, בהם נאפה הסלוף בחוסר הצלחה בולט.

ואז עבר במקום בצלאל מזרחי, ספק לחם צעיר, בוגר בית ספר למשחק, והציע לו להזמין דרכו את הסלוף האוריגינלי מכרם התימנים, מיצרן בן 90 שמכין אותו בביתו. דוקטור החזיר את המלוש, פירק את המכונה, ויתר על הפנטסיה ועבר לאספקה סדירה בחסות מזרחי.

לאחר כמה חודשי פעילות, האחים דוקטור החליטו להגיש גם חלות טריות. הם פנו לכמה מאפיות בניסיון לפתח מתכון מנצח, ולפני שהתפשרו על חלה בינונית, מזרחי הצליח לחבר אותם ליצרן אגדי מבני ברק. דוקטור מספר: "זו מאפייה של דתיים שקיימת איזה מאה שנה ועושה את החלה הזאת ממש טוב. אני לא רוצה לציין את שמם כי הם לא מודעים לכך שהם מספקים חלות למסעדות שמגישות שרצים ובהמות נמוכות, לא עלינו".

אתם קונים לחם בגאווה?

"איזו שאלה! גם לקנות צריך לדעת. אפילו אם הייתי השף הכי טוב בעולם קשה לי להאמין שהייתי עולה על התוצרת של המאפייה מבני ברק, עם התנורים בני המאה".

"שכחי מזה, אני לא חושף בפנייך את הדילרים שלי", אמר לי דוקטור כשביקשתי לפגוש את מזרחי. ניסיתי למצוא אותו בגוגל וזה לא כל כך עבד. בסופו של דבר דוקטור נכנע וקבעתי עם מזרחי להיפגש על הבר ב"האחים". "איך את מתארת לעצמך שבצלאל נראה?" שאל אותי דוקטור, סוחט ממני עוד טיפה של סקרנות. "בטח יש לו כרס, ושיער גולש", אמרתי. "את טועה בגדול, הוא בכלל גולש חתיך וגבוה עם קרחת". ואז בצלאל נכנס, קשוח ושקט. הוא דרש שאציין שלחברה שלו קוראים "זאטופק". לדבריו, "לחם זו תורה שלמה, וכל מי שטוען אחרת, שילך לגדל אורז".

"אני עוסק במסחר בלחם. קונה ומוכר. כמו שאומרים - אני מוצא את הגודי גודיס ומוכר לבסט אוף דה בסט. דואג לחוויית הלחם הטובה ביותר בעבור הלקוחות שלי. אני מתמחה במוצרי בצק תימניים כמו סלוף ולחוח, ויכול לספק דרישות מיוחדות יותר, כמו קובנה לא פחות טובה מזו של ‘המזללה'".

זאת בזכות קשרים משפחתיים וחבריים עם מאפיות ביתיות מסורתיות. "על פניו זה נראה פשוט - להביא לחם וללכת. אבל האמת היא שהפרקטיקה של השטח היא מעבר לזה. אני צריך להבין בתפיחה, בבצק, בשעות אספקה, בשיווק ובתודעת שירות. זה מקצוע מעניין ומפולפל ולפעמים אפילו מסוכן, עם הרבה חוכמת רחוב וטיפוסים מעניינים, תחום שאי אפשר ללמוד כי הוא מגוון ומורכב".

מה הסיכון בזה?

"קורה שמאפייה דופקת ברז למסעדה - פשוט לא מספקת את הסחורה. את לא מכירה אופים, לאנשים האלה אכפת רק מהבצק שלהם, אין להם רגישות ללקוחות. אחרי שאני רב עם המאפייה ומי יודע עם מה אני מסתבך, אני נאלץ למצוא פתרונות יצירתיים. זאת עבודה מטורפת, עם שעות אחרות לחלוטין, עולם שמתנהל בלילה, אפוף קמח ומסתורין שמעולם לא נחשף. אולי יום אחד אני אכתוב על כך תסריט לפיצ'ר".

כמה זה עולה לנו

- במסעדת "כרמים" של השף סהר רפאל, במושב סגולה, נאפים במקום לחם כפרי למרק, לחמניות המבורגר, בריוש המוגש לצד כבד אווז וריבת תותים ולחם חמוציות ורוקפור. ממאפייה מביאים במצב חצי אפוי לחם קסטן, פוקצ'ה ולחם שאור כפרי. מנת לחם הבית של פוקצ'ה ולחם שאור בליווי מטבלים עולה 19 שקל.

- במסעדת "מונא" של השף גיא סלוק בירושלים מגישים בגט צרפתי עם איולי, שמגיע ממאפיית "הלחם של תומר" ועולה 8 שקלים.

- ב"קאסה נובה" של השף ניר דגן ביפו מגישים לחמים מהמטבח הנואבו-לטיני: לחמניות "אלמוחבנס" העשויות קמח תירס וגבינות (28 שקל), "קצ'פאס" המוגש עם סירופ מייפל-צ'יפוטלה (28 שקל) ושלישיית לחמניות הבית המוגשות לצד חמאת צ'יפוטלה וחמאת צ'ימיצ'ורי (12 שקל).

- ב"המזללה" של השף מאיר אדוני בתל אביב מגישים לחם מחמצת, לחם שאור וחלת שום שנעשים על פי מתכון השף במאפיית "לחמא", וקובנה שנעשית במקום. הלחמים אינם מוגשים בתחילת הארוחה וכולם בתשלום - 21-23 שקל.

- במסעדת "לונה" של השף מיקי סוויסה באשקלון אופים פוקצ'ות במקום ומגישים לחם פרנה המוכן על ידי אופה חיצוני. המנה עולה 18 שקל עם מטבלים שונים, ומוגשת חמה.- במסעדת "פורטרהאוס" של השף יוסי אסרף בתל-מונד אופים במקום לחם כפרי המוגש ללא תשלום בהזמנת מנה עיקרית, לצד פטה כבד וקונפי שום. אפשר להחליף את לחם הבית בלחם ללא גלוטן, ללא תוספת תשלום.

- במסעדת "פרידה קאלו" של השף יואב בלימן בתל אביב מגישים לחם פרנה, ופאן קון טומאטה ללא תשלום במסגרת הארוחות העסקיות, ומחוץ להן בליווי מטבלים בתשלום (12-15 שקל). הם מתקבלים חצי אפויים ממאפיית "המוציא לחם".

- במסעדת "בית שלום" של השף אסף אוטולנגי במטולה מוגש לחם דגנים ממחמצת או לחם לבן שמגיע מקונדיטור חצי מוכן ונאפה במסעדה. מוגש בארוחת הבוקר ולצד מנות עיקריות ללא תשלום.

- ב"התרנגול הכחול" של השף שאול בן-אדרת בתל אביב מגישים לחמים כמנת פתיחה (13 שקל), הכוללת לחמניית מחמצת ולחם כפרי עם זיתים קימל וכוסברה, שמגיעים ממאפייה חצי אפויים, ולחם בריוש ופוקצ'ה הנאפים במקום. במקום יש טבון אליו מוכנסים הלחמים לגמר אפייה.

- במסעדת "טנדוקה" של השף עדי כהן במושבה יקנעם אופים במקום את לחם הבית, בצורת לחמנייה גדולה המוגשת לצד המנות העיקריות ובעסקית בחינם בליווי מטבל שום קונפי ומטבל עגבניות מיובשות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו