בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ערבב את השמפניה, קלוד

לקראת השנה החדשה מתעוררת שאלה כבדת משקל: האם לשתות שמפניה המשקפת את מקום מוצאה או כזאת שמכילה תערובת של זני ענבים?

תגובות

אני מודה: לפעמים ראשי מסתחרר משמפניה. בדרך כלל הבעיה אינה נובעת מהפרזה בשתייה אלא במחשבה על שמפניה. הרי שמפניה היא יין לנהנתנים - אני אמור להתענג עליו ולא להתייסר בגללו במחשבות. ובכל זאת, שמפניה מעוררת בי התלבטות מכיוון שאני דוגל ברעיון שיין צריך לשקף את מקום מוצאו, את מה שהצרפתים מכנים "טרואר". אבל בצרפת השמפניה היא מקרה יוצא דופן ובו לעתים קרובות המותג שולט בכיפה ולא האדמה.

הרוב המוחץ של 330 מיליון בקבוקי השמפניה, המופקים מדי שנה, מגיע מקומץ חברות מסחריות ענקיות, שלכמה מהן אפילו אין כרמים. הן קונות ענבים ממגדלים עצמאיים, המחזיקים ב-90% מ-340 אלף הדונמים של כרמים המורשים להפיק שמפניה, שמרוכזים ברובם סביב הערים ריימס ואפרניי שמצפון-מזרח לפאריס.

כדי להקנות ליין יציבות, יצרניות השמפניה והמגדלים המבקבקים את יינותיהם בעצמם מערבבים בדרך כלל ענבים שנבצרו בכרמים שונים. רוב יינותיהם הם שילוב של שנות בציר שונות ותערובת של זני הענבים העיקריים: פינו נואר, פינו מנייה ושרדונה.

באזור כמו בורגונדי, שיצרני היין בו קנאים לטרואר, מי שיערב, למשל, שרדונה 2007 מפוליני-מונטרשה עם פינו נואר מווזנה-רומנה, צפוי לביקור ממחלק ההונאה. אבל כשמדובר בשמפניה, הערבוב נחשב לאמנות.

גטי אימג'ס

"אי אפשר לייצר שמפניה טובה באמת בלי לערבב כמה זנים", אומר ניקולה שיקה, המנהל עם אחיו את גסטון שיקה, יקב בבעלות משפחתית. היקב מפיק בלנדים מענבים שגדלו ביותר מ-30 חלקות כרמים. לדעתי הוא מגזים. יותר ויותר מגדלים קטנים וחברות גדולות מפיקים שמפניות בנוסח בורגנדי - כלומר מכרם יחיד, מבציר יחיד, ולפעמים אף מזן יחיד.

בתקופה שבה דברים גדולים רבים מעוררים התנגדות - בנקים גדולים, ממשלות גדולות, יינות גדולים - סוגי השמפניה האלה יוצרים תחושה טובה מעצם היותם קטנים. הם מתיישבים יפה עם הדרישה ההולכת וגוברת של הצרכן לשקיפות ולסחר הוגן. רוב השמפניות הללו מרתקות, אך יש גם כמה אכזבות.

ויולן דה קפרלי, ייננית מ-CIVC, התאחדות יצרני השמפניה, מיטיבה לנסח את הדברים. לדבריה, שמפניות מכרם יחיד "הן ללא ספק יינות טרואר, אבל נדמה שכמה מהן נוצרו כדי לענות על השאלה, ‘יש טרואר בשמפניה?'".

פלדה מתוחכמת

מסיבה אינה אירוע מתאים לניסויים, לכן בארוחת חג המולד אפתח כנראה בקבוק או שניים של שמפניה מעורבת. האם אפשר ליישב את הכמיהה להרגיש בטעם הטרואר עם מסורת הערבוב?

"אין סתירה בין השניים", אומר ז'ן-בטיסט לקאיון, היינן הראשי ב"שמפניה לואי רואדרר" בריימס. "מטרתנו לייצר משהו ייחודי, שניכר בו שהוא משתייך למקום מסוים. אנחנו מייצרים שמפניה".

השמפניה מחבל שמפן - שלא כמו המתחזים המבקבקים במקומות אחרים יינות המתקראים שמפניה - היא רק 10% מהתפוקה העולמית של יינות מבעבעים. בשל כמה מאפיינים מובהקים של האזור מבחינה גיאוגרפית וגיאולוגית, לעתים קרובות הערבוב הכרחי. בראש וראשונה נודעת חשיבות לאקלים: מזג האוויר בשמפן קריר ולח יחסית לאזור של גידול יינות. האקלים הזה מעניק ליינות את רעננותם, אך מביא לכך שלפעמים בציר מסוים, בכרמים מסוימים, אינו עולה יפה.

המרכיב השני הוא הקרקע, שבמקומות רבים בקושי מכסה את סלעי הגיר. הקרקע הזאת מעניקה לשמפניה תחושה של פלדה מתוחכמת, וזאת לעומת שאר היינות המבעבעים, שהם פירותיים ורכים יותר.

אלא שגם בגבולות שמפן יש הבדלים. אזור קוט דה בלאן, מדרום לאפרניי, ניחן בקרקע הגירית ביותר; שם השרדונה משגשג. האזור הידוע בשם מונטן דה ריימס מצטיין בגידול פינו נואר, הגדל גם באזור סלעי בדרום שמפן, קוט דה בר שמו. בוואלה דה מארן, המשתרע ממערב, בואכה פאריס - שם הרכב הקרקע מכיל יותר אדמת חומר וחול - משגשג הזן הכי פחות מוערך של השמפניה, פינו מנייה.

לא רוצים אישיות

נראה שכמה יצרניות משתמשות בערבוב בעיקר כדי להימנע מלשוות ליינותיהן גיוון ואישיות. מדפי המרכולים בצרפת מלאים דוגמאות מדכדכות לסוגי השמפניה האלה, המוצעים במקרים רבים במבצע. אך ייננים מוכשרים מפיקים בעזרת ערבוב שמפניה שעולה על סך חלקיה, ובה בעת שומרת על מקצת האופי של הטרוארים השונים.

הענבים שמהם מייצר לקאיון את יין הדגל של רואדרר, קריסטל, נבצרו מהכרמים בעלי הקרקעות הגיריות ביותר. הקרקע הגירית משווה לשמפניה אלגנטיות משיית ואישיות חזקה של שרדונה, אף על פי ש"קריסטל" מכילה לפעמים פינו נואר בשיעור רב יותר.

יינותיה של יצרנית גדולה נוספת, בולנז'ה, מתאפיינים באיכות שטיפוסית יותר לפינו נואר. יין הדגל שלה, גרנד אנה, מופק בעיקר מענבים מכרמים הסובבים את היקב הראשי, שם תנאי הקרקע העשירים והחשיפה לדרום מניבים פינו המצטיין במבנהו. גם להבדלים בתהליך הייצור יש חשיבות. בולנז'ה מתסיסה רבים מסוגי השמפניה שלה בחביות אלון קטנות; ברואדרר משתמשים בחביות אלון קטנות ובמכלי פלדת אל-חלד.

ליצרניות כגון רואדרר ובולנז'ה יש קשר חזק נוסף לטרואר. שלא כחברות השמפניה הגדולות, הן גם מגדלות את הענבים בעצמן; כל אחת מהן מחזיקה די כרמים לספק כשני שלישים מאספקת הענבים שלה. חשיבות העניין ניכרת באיכות היינות הפשוטים שלהן, שמוצאם מאותם מקורות שמהם מופקים היינות היוקרתיים.

אבל אין יצרנית המתייחסת ברצינות לערבוב כאמצעי להשגת יציבות יותר מקרוג שבריימס. בתהליך הייצור של השמפניה הנפוצה ביותר של החברה, גרנד קובה, קרוג יכולה לבחור מתוך ספרייה של עד 150 יינות רזרב, ומעד 12 שנות בציר. כל אלה, מכרמים שונים, מותססים ומאוחסנים בנפרד במרתפים.

"את הלקוחות לא מעניין מה תנאי האקלים; צריך לתת להם את השמפניה הטובה ביותר בכל שנה", אומרת מרגרט אנריקה, מנכ"לית קרוג. אך קרוג גם מייצרת שני יינות הנמנים עם הנחשבים ביותר מתוך השמפניות מכרם יחיד: קלו ד'אמבונה, מפינו נואר הגדל בחלקה זעירה במונטן דה ריימס, וקלו דה מסניל, מכרם שרדונה קטנטן בקוט דה בלאן.

האם אלה יינות טרואר אמיתיים יותר מאשר הגרנד קובה של קרוג? אולי. האם הם טובים יותר? מסופקני. בהזדמנות היחידה שטעמתי את כל השלושה זה לצד זה, העדפתי את הגרנד קובה, שמחירו נמוך יחסית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו