בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סם הזיה ללשון שמשפר טעמים

לעגבנייה היה סוף סוף טעם של פרי, הקיווי היה מתוק כדבש והפטל הצדיק את הדימוי שדבק בו. ארוחת טעימות עם מרכיב סודי: כמוסת "מיראקל ברי"

24תגובות

"הרגשתי כמו ילדה", אומרת האהובה כשאנחנו מנסים לתרגם למלים את החוויה פוקחת הלשון שעברנו בעזרת ה"מיראקל ברי". "כשאתה קטן, אתה מצפה שפרי הפטל יהיה מתוק כמו מיץ פטל ושללימון יהיה טעם של לימונדה - וזה היה ממש כך". קצת קינאתי בה על הזווית האופטימית שקיבלה אחרי שמצאה את עצמה בעולמו של וילי וונקה. אני, לעומתה, הפלגתי למחוזותיו הפסימיים של מייקל מור. גרגיר הפלא העלה אצלי תובנות על טעם של אוכל מתועש. הרגשתי איך עם תוספת המתיקות הפטל הטרי נהפך לי בפה למיץ פטל מלאכותי, איך הלימון נהיה לימונדה תעשייתית ממותקת. "בחברות המזון באמת מבינים משהו על העדפות הטעם שלנו", הודיתי בצער.

מיראקל ברי הוא למעשה ממתיק טבעי שאינו מבוסס על סוכר. במקור זהו פרי של שיח שצומח במערב אפריקה. שמו הלטיני הוא Richardella dulcifica והוא מכיל חומר פעיל ושמו מיראקולין, מעין סם הזיה ללשון, פרופ' קיקו אבה מהמחלקה לביוכימיה יישומית באוניברסיטת טוקיו חשף רק לאחרונה את מנגנון הפעולה שלו. לפי מאמר שהתפרסם בספטמבר האחרון באתר של כתב העת של האקדמיה האמריקאית למדעים, המיראקולין "מתיישב" על קולטני הטעם המתוק שעל הלשון. בסביבה של חומציות מאוזנת הוא חסר טעם, אבל כשהחומציות בפה יורדת, הוא נהפך לאגוניסט של מתוק, כלומר פועל כמו מולקולות שגורמות לטעם מתוק.

Hamale Lyman

פתי מאמין?

לרוב שילוב המלה "פלא" בשם המוצר הוא בגדר הסרת אחריות מראש, במובן של "אם המוצר הזה יעמוד במשימה, זה יהיה נס". ההיסטוריה של גרגיר הפלא תרמה גם היא לתחושה שמדובר בגוזמה. היא מערבת שבטים במערב אפריקה, מגלי ארצות צרפתים, חוקרים אמריקאים ויפאנים ותיאוריות קונספירציה על מעקבים, פריצות ותאגידים.

גם ברמה האישית המפגש עם המיראקל ברי היה מקור לספקנות. זה התחיל בשיחת סקייפ עם חבר מסמפל מלונדון. הוא סיפר על פרי שהופך טעמים חמוצים למתוקים והיה ללהיט מחתרתי בניו יורק וסן פרנסיסקו, ותיאר מסיבות היפוך טעמים. תמונות ברשת של דוגמניות מולטיות עם מבט חושני וגרגיר אדום על הלשון, שגבר שרירי מזליף מיץ לימון לפיהן, חיזקו את הסברה שבביתינו - בין שאריות הפסטה הדבוקות לרצפה לערימות הכביסה הממתינות לקיפול - הפלא יתקשה לשרוד.

אור עזרתי

שלא לדבר על כך שהמסמפל הוא צמחוני. צר לי להכתים ציבור שלם, אך עלי להודות שהמלצות של צמחונים על מוצרי מזון תמיד חשודות בעיני. ובכל זאת, ברוחם של הסוכן מאלדר עם ה"אני רוצה להאמין" שלו וההימור של בלז פסקל על אמונה באל, בחרתי להאמין במיראקל ברי.

האינטרנט, כצפוי, מלא במיראקל ברי ומוצריו. המוכרים מבטיחים חוויה מרוממת לחוש הטעם, שתהפוך לימונים ללימונדה ולא במובן המטאפורי, ותחשוף צדדים נסתרים במאכלים מוכרים. יש פירות פלא קפואים, סוכריות על מקל וטבליות מציצה. בחרתי בטבליות, ולו רק כי נראה שישרדו בשלום את המשלוח. באתר הובטח שהן מיוצרות באריזונה מגרגירים טבעיים ואיכותיים ללא תוספים מלאכותיים.

30 דולר עלו 20 הטבליות שהזמנתי ואליהן צורפו הוראות ורשימה ארוכה של מאכלים ומשקאות, שכדאי לטעום לאחר מציצת הטבליות. המסמפל ובת זוגו הגיעו לארוחה, והשולחן התכסה בתערובת מאכלים מוזרה לפי ההוראות. אגף הפירות כלל פרוסות עגבניות משני סוגים, תפוח עץ גראני סמית חמוץ, לימון, ליים, קיווי, תותים, ענבים ופטל. עם מוצרי החלב נמנו שמנת חמוצה, גבינות קשות ורכות, צהובות וכחולות. בתחום השתייה: בירה גינס, יין אדום יבש וחומץ בלסמי.

בירת גינס שוקולדית

הנחתי טבלייה על הלשון וחשתי צריבה חומצית עדינה. התחלנו ברבעי לימון. רגע של שקט: כולם התבוננו זה על זה בפליאה, ואז שטף של מלים - כולם ניסו בו-זמנית לתאר את התחושה: "זה כמו לימונדה", "שרבט לימון", "זה הטעם שצריך להיות ללימון". החמיצות של הלימון כמעט לא הורגשה, אבל הארומה הלימונית היתה שם ונלוותה לה מתיקות. במפתיע, חוויית הטעם לא היתה של מתיקות מוגזמת, אלא של עושר טעמים שנדמה כי הסתתר שנים תחת החמיצות התוקפנית של הלימון.

לעגבנייה היה סוף סוף טעם של פרי. תמיד היה נדמה שהיא ירק, אבל גרגיר הפלא חשף את הפירותיות שלה. הפטל הוא פרי מבלבל. בגלל ההיכרות עם מיץ פטל ממותק, רוב המפגשים עם הפרי הטרי מאכזבים - הוא יותר חמוץ ממתוק. כעת לראשונה הפטל הטרי התלכד בפה עם הדימוי שלו. תפוח גראני סמית קיבל טעם של תפוח גולדן דלישס, לקיווי היה טעם של דבש.

עשו לנו לייק בפייסבוק ותקבלו את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

אור עזרתי

בטעמן של הגבינות לא היה שינוי ניכר. מביניהן בלטה הגבינה הכחולה, שהחריפות שלה אוזנה במתיקות קלה - מה שהפך את השילוב המקובל עם פרי למיותר. הגינס המרירה נהפכה שוקולדית, דומה בטעמה לבירה שחורה, והיין האדום היבש נע פתאום בין פורט ליין קידוש. חומץ בלסמי, מכוכבי הטעימה, הפך מתוק, רוטב אידיאלי לקינוחים.

מבין שילובי המזון, המרגש ביותר היה של פרוסות לימון מעורבבות בשמנת חמוצה - טעם של עוגת לימון עם קצפת. למרבה הצער, הגרגיר לא משנה את ההרכב הכימי של האוכל, כך ששילמנו על הסקרנות בכאב בטן סמלי עקב אכילת יתר של מזון חומצי. שעה נמשכה פעולתו של גרגיר הפלא על הלשון, שעה מתוקה, עד שבהדרגה חלפה השפעתו.

המיראקל ברי התגלה למערב ב-1725 כשרנו דה מארשה, מגלה ארצות צרפתי, נתקל בפרי האדום העגול והקטן במערב אפריקה. דה מארשה שם לב כי המקומיים נוהגים לאכול אותו לפני מזונות בעלי טעם חמוץ. הוא עשה כמותם וגילה שטעמם של המזונות החמוצים הפך מתקתק.

ריצ'ארד הארווי, פוסט-דוקטורנט אמריקאי בתחום הביו-רפואה, היה הראשון לנסות להפיק רווח מהשימוש בפרי על ידי מיצוי החומר הפעיל. "אם תנגוס בלימון אחרי שתאכל גרגיר, זה יהיה הלימון הטעים ביותר שאכלת בחייך", תיאר את החוויה. בשנות ה-60 של המאה הקודמת הקים את חברת מיראלין, שהיתה אמורה לגדל את הגרגיר ולפתח מוצרי לוואי שלו. משקיעים גדולים דוגמת ברקליס תמכו בחברה. מחקרי השוק הראשונים היו מבטיחים, חולי סוכרת התלהבו - ילדים העדיפו סוכריות חמוצות שהומתקו במיראקל ברי על פני סוכריות שהומתקו בתחליפי סוכר אחרים - ואז החלה התוכנית להשתבש. ה-FDA, מינהל התרופות והמזון האמריקאי, פנה נגד הארווי ללא סיבה ברורה.

בהמשך הארווי גילה שעוקבים אחריו. ערב אחד נפרצו משרדי מיראלין ועל פי העדויות בשטח, הפורצים התמקדו בחיפוש מסמכים הקשורים לניסיון החברה לזכות באישור ה-FDA. במקביל, המשקיעים התחילו לנטוש והפרויקט נזנח. הארווי משוכנע עד היום שענקי הסוכר ויצרני הממתיקים המלאכותיים הם שהסיתו את ה-FDA נגדו. באותן שנים המיראקל ברי התקבל בהתלהבות ביפאן וזכה לכל האישורים לשימוש כממתיק מלאכותי טבעי.

ההנאה שבאכזבה

למרות החוויה המעוררת, בשבועיים שחלפו מאז הארוחה לא חזרנו אל גרגיר הפלא. האריזה נחה על שולחן האוכל, אבל היד לא נשלחת לשלוף ממנה טבלייה. אם זה היה כל כך טוב, מדוע אני לא רוצה מזה עוד? אולי זה לא מקרי. אולי זה שריד לחשיבות האבולוציונית שהיתה לחוש הטעם בעבר, כשסייע להבחין בין מה שראוי למאכל למה שלא.

עם זאת, אני נוטה להסבר אחר שלא קשור להישרדות האדם אלא להישרדות העונג. באורח מעט אבסורדי, אבל כנראה די אנושי, נראה שיש צורך באכזבות קטנות - חמיצות ומרירות - לצד עונג מאוכל. צריך לגונן על האכזבות כי בהעדרן גם אם הטעם נהיה מתוק ועמוק, החוויה נותרת שטוחה. האוכל הוא מקום אינטימי מדי להונאה עצמית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו