בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המנכ"לית שעזבה הכל כדי לפתוח ביסטרו בת"א

יהלומה לוי, שהיתה מנכ"לית רדיו ת"א וארגון תל"י, העדיפה לוותר על עמדת כוח בתקשורת ולהגשים חלום. בראיון איתה היא מסבירה למה

37תגובות

במסדרונות התקשורת הישראלית מסתובב סיפור על המנכ"לית שוויתרה על הפול-טיים ג'וב שלה, והתחילה למכור פול. כמו רבי המכר של רובין ס' שארמה, הסיפור הזה מבוסס על מנטרה מוכרת: לכל אחד מאתנו יש ייעוד ­ אמונה מלאה בעצמנו תוביל למימושו.

אבל מה קורה למי שהצליח מעבר לציפיות, הגיע לגדולות והחמיץ את ייעודו לעשות משהו קטן וטוב? אל דאגה, על פי הסיפור של יהלומה לוי, בכל שלב אפשר להתחרט, להפסיק לנהל ולצבור שורות מחץ בקורות החיים ­ ולהתחיל ליהנות, להגשים, להכיל ולהאכיל.

בת 43 בחרה לוי לבצע פניית פרסה בקריירה ­ מפסגת התקשורת הישראלית לביסטרון (ביסטרו-מזנון) לתשעה סועדים באזור שוק לוינסקי בתל אביב (זבולון 5). בכל יום, כל היום, היא מוכרת בביסטרון שלה, "יהלומה", תבשילים וכריכים צנועים.

למה עזבת הכל?

לוי: "זה התאים לזמן הזה בחיים שלי, השלווה שעוטפת אותי כשאני נכנסת למקום הזה גורמת לי להרגיש יום-יום ושעה-שעה שאני פה, שהגעתי. רציתי לפתוח מקום שבו אבשל ואארח. מקום נדיב בהוויה שלו ­ גם בהתייחסות לאוכל וגם באירוח. מקום שייתן לאנשים תחושה של הבית שהיו רוצים, עם אמנות על הקירות ­ כרגע של אביב מעוז הצעירה ושל רקפת וינר עומר, לקוחה של הביסטרון.

ניר כפרי

"אני חושבת שהמקום הזה כרוך באושר שלי הרבה פחות במובן הבעלות והרבה יותר במובן של מימוש הייעוד. הבעלות היא עול. אמנם היא מקנה את החופש הגדול ביותר האפשרי, אבל היא גם אחריות כבדה.

"יש לי חלום חדש: לפתוח רשת של פולות. אני מטפלת בפול המצרי באופן אוורירי מאוד, שונה מזה הנהוג בארץ. זו מנה מדהימה. כשהיא בפיתה היא נותנת תחרות עם ידיים קשורות מאחורי הגב לכל אוכל רחוב מוצלח".

ולמה בחרת להגשים את חלום החיים שלך דווקא פה? החלל נורא קטן.

"הרגשתי שבאזור שוק לוינסקי חסר מקום אסתטי ויפה. לפני כן היתה פה חנות לחומרי ניקוי. כשמצאתי את המקום הזה עמד פה חלל ריק ונקי. האנרגיה שלו דיברה אלי. מצד אחד, זו לא היתה מחשבה מושכלת. מצד שני, אני אדם מדויק. ידעתי שהשאיפות שלי הן ליצור מקום שמדבר אמת ולכן הוא לא יכול להיות גדול מדי בהתחלה, ושכל הדברים שאני אבחר להכין הם דברים שאני יודעת לעשות מעולה, ב‑100%. עובדים פה הרבה על טייק אוויי, חבר'ה מצלצלים ובאים לקחת את האוכל, ותיכף יהיו שליחויות מסודרות.

"אני חושבת שהמקום הזה משקף גם שקט וגם המולה, גם אמנות וגם רחוב. מעשה של שימור זיכרון אוכל ביתי וטעמים, התפתחות ופיתוח. הקרבה לשוק מוכיחה את עצמה כל יום. יש דיאלוג בלתי פוסק עם הרחוב והשוק, והוא משפיע על האופן שאני מבשלת.

"אחד הדברים המשונים שקורים בביסטרון הוא שאני זוכרת כל לקוח, גם מי שהגיע לפני חמישה חודשים. כשהוא נכנס שוב, המידע נשלף מתא בזיכרון ואני יודעת אם הוא לא אוהב כוסברה. אני מדמיינת שבמוח יש לי מחסן שמשמר עודפי זיכרון לצורך כך".

בפעם הראשונה שאכלתי אצלך, לפני כמה חודשים, נדרשה לך כמעט רבע שעה להכין "כריך יהלומה".

"בהתחלה זה ארך המון זמן. עכשיו הרבה פחות. לומדים, אבל אני עדיין מתעקשת לחתוך במקום את הירקות לסלט, כי אני חושבת שזה עושה את ההבדל. לא משנה כמה ידברו אתי על 'פס קר'. בכריכים שלי אני עושה את הניסיונות. מתרחקת מהבית ומביאה את העולם.

"אני כל כך מאמינה ב'כריך יהלומה' שהענקתי לו את שמי. זהו כריך של רוסטביף מבשר סינטה שאני מכינה בעצמי. בתוכו יש פרוסות אננס טרי ועיגולי פלפל חריף ירוק. נוצר קונפליקט בין מתיקות לחריפות לטעם הבשר העדין. מתוכו מתפרצת הרמוניה של טעמים".

ניר כפרי

ניסיונות באוכל סיני

למעשה, היה לאוכל מאז ומתמיד חלק נכבד במהלך החיים וברצף ההזדמנויות והקשרים שהובילו את לוי למעמד של יהלום בשמי התקשורת הישראלית.

לוי גדלה בעתלית, למדה בכפר גנים והיתה "תולעת ספרים". לדבריה, "הייתי מסוג הילדים שהיו לוקחים ספר לכל מקום, למקלחת ולשירותים. זה היה סוג של שריון או חליפה, שאיפשר לראות את העולם דרך הספרים".

אמה עלתה ממצרים, סבתה הגיעה מיוון ואביה היה יליד טורקיה. "אני מספרת את זה מתוך עצב עמוק, כי אמי נפטרה לפני כמה חודשים", אומרת לוי. "כמו בכל מקום קטן שהתקבצו בו עולים, אמא החליפה מתכונים עם שכנות וחברות בעתלית. אחד מביטויי האהבה בבית היה האופן שבו מכינים אוכל והאופן שזוכרים מה כל אחד אוהב לאכול. לא היה תבשיל אחד שעמד במרכז השולחן וכולנו אכלנו ממנו.

"אני מבשלת אוכל שמשמר את הזיכרונות מאמא. הטעמים שלה משולבים באלה שספגתי ב‑30 השנה האחרונות במסעות קולינריים ­ בביסטרון יש תבשילים מגוונים: מעלי מנגולד ממולאים בבורגול עם לימון שאני כובשת בעצמי, שום וצנוברים, דרך פסטה עם פול ירוק ושמיר, ועד מג'דרה עם תרד טורקי.

"כבר בתור ילדה עשיתי ניסיונות במטבח שהיו לגמרי רחוקים מהטעמים שלה. כשהייתי בת 14 עמדתי במטבח שלה וניסיתי להכין אוכל סיני. אני זוכרת את שאר בני הבית מסתכלים עלי ותוהים מה אני רוקחת שם, במידה רבה לא בטוחים שהם רוצים לטעום את זה בכלל, כי זה כל כך רחוק ממה שהם מכירים".

ניר כפרי

לוי שירתה בגלי צה"ל, באולפני אגרון שבירושלים. "לא הייתי מסוג הילדים שמהיום שנולדו ידעו שהם יהיו בגל"צ", היא אומרת. "הגעתי לשם אחרי מיון לתפקיד אחר לחלוטין. לאחר שסיימתי את הקורס הקדם צבאי, החלטתי לשרת במחלקת האומר ולא ביומן החדשות המלחיץ. אבל היו צריכים חיילים ביומן והציבו אותי שם".

בשבועיים הראשונים נרשמו אצלה קשיי הסתגלות, לכן קפצה על ההזדמנות לעבור לאולפן אגרון בירושלים. "הכיעור של בניין גלי צה"ל ביפו הרס אותי. לעומת זאת, נמשכתי לקוסמופוליטיות של בית אגרון. הרגשתי שהגעתי לסניף תקשורת עולמי ולא לבסיס צבאי. בירושלים לא היה פיקוח צבאי ויכולתי להרשות לעצמי להסתובב בלי מדים", היא אומרת.

לוי שימשה כמפיקת חדשות. "קױליות כזאת לא פוגשים כל יום", כתב עליה צבי גילת, עמית לשעבר, ב"עכבר העיר". "זה שילוב של זיכרון, יוזמה ונחישות", מסבירה לוי ולראיה מספרת איך השיגה בקלות מרובה את מספר הטלפון שלי כדי לדחות את פגישתנו ביום. "מי שמקצועי יודע לעבוד מהר ולהתמודד עם תקלות. גם ב‑16:00 ­ השעה הלחוצה ביותר ביום, כשאמורים להכין את היומן של 17:00 ­ נהגתי להאזין לתוכנית המוסיקה העברית 'ארבע אחר הצהריים'".

אחרי הצבא זומנה למחלקת ריכוז הכתבים והצלמים של העיתון "חדשות" ושימשה גם כעוזרת של העורך יוסי קליין. "עבדתי שם שנתיים. 'חדשות' היה כבר בתהליך של 'אחרי ההבטחה הגדולה'", היא נזכרת. עם האקדמיה היה לה רומן קצר: היא התחילה ללמוד פסיכולוגיה, מונתה למפיקה ראשית בצוות ההקמה של גלגל"צ ופרשה מהלימודים.

על זה נאמר "בגלל המוסיקה"?

לוי: "זו היתה תקופה מרגשת ­ הקמת ערוץ שידור תחת מטרייה מוכרת, תוך ניסיון לעשות דברים חדשים. עבדתי שם כמעט שנתיים והתחברתי עם השדרנית המנוחה לאה עוז, שהתאבדה מאוחר יותר".

לקוחה מצטיינת לשעבר

בעקבות הצלחת גלגל"צ הוצע ללוי להצטרף לצוות ההקמה של תחנת "רדיו ירושלים", תחת מיכאל דק. היא נשארה שם שלוש שנים. שלושה חודשים לאחר שנכנסה לתפקיד נרצח יצחק רבין. "הייתי באולפן שלושה ימים ברצף. ניהלתי מערך שידור בלי צוות כתבים", היא נזכרת. "מתוך תחושת עצב אישי ולאומי, עברנו לשדר מוסיקה עברית עצובה, כולל שירים ים תיכוניים שקטים. זה עורר סערה בזמנו. אני הרגשתי שאין מונופול על העצב, הוא בא בכל מיני צורות וצבעים והתעקשתי על זה. זה היה נכון בעיני גם לתקופה, גם לעיר וגם להוויה".

בת 31 מונתה לוי למנכ"לית רדיו תל אביב (102 אף-אם). "הייתי גם אשה, גם צעירה, אבל עם די הרבה קילומטראז' מאחורי", היא אומרת. "רדיו תל אביב היה היהלום של הרדיו המקומי. הוא הביא בשורה, התנהל בצורה שהזכירה תחנות מחו"ל ומוקם בהאנגר יפהפה בנמל תל אביב. הטאלנטים היו מיכל ניב האגדית, טל ברמן ואביעד קיסוס שנהפכו לצמד בתוכנית הבוקר, מרב מיכאלי, עינב גלילי, תמר מרום, ארז טל, ושי ודרור. הכוח הגדול שלי כמנהלת היה לבנות את האנסמבל של תחנת הרדיו הזאת, שיצרה שפה חדשה". היא שימשה בתפקיד כשש שנים, עד ללידת בתה לוסי (על שם אמה) ב‑2004.

התפקיד שסתם את הגולל על הקריירה התקשורתית שלה היה מנכ"לית תל"י, חברת התמלוגים של הבמאים והתסריטאים. "רציתי שהבמאים והתסריטאים, שעושים יצירה מקומית בתנאים לא תנאים, יקבלו את חלקם בעוגת התמלוגים. שתהיה להם סוג של הכנסה בתקופות שבהן אינם מקבלים שכר", היא אומרת.

ניר כפרי

"מצאתי שם חבורה אמיצה של אנשים כמו רני בלייר ועמית ליאור, שפיהם ולבם שווים ­ שלא מהססים להסתכן, שחשים שזכויותיהם נפגעות. הייתי אתם בשלוש שנים של מאבקים בלתי פוסקים. פתרנו את מאבק התמלוגים עם רשות השידור, הבמאים התחילו לקבל תמלוגים מקשת, והיה גם המאבק על תמלוגים מהוט, שמוצה קצת אחרי שסיימתי את הקדנציה".

בדצמבר 2010 עזבה לוי את תל"י. "הבנתי שזה הזמן לקחת את כל הניסיון, הידע וההוויה שלי כאדם, כמנהלת וכאוהבת אוכל. לרכז את החיפושים שלי בארץ ובעולם אחר הביס המושלם לכדי יצירה קטנה, צנועה, אבל מדויקת", היא מסבירה. כך נולד הביסטרון.

מה ההבדל בין ניהול בתקשורת לעבודה בביסטרון?

"זו אולי העבודה הקשה ביותר שעשיתי בימי חיי. זאת הופעה של אדם אחד: אני גם הבעלים, גם בעל המניות, גם המנכ"ל וגם טכנאי השידור. זו אחריות כבדה. אני בפרונט, שלא כהרגלי, נבחנת דקה-דקה בכל ביס".

התקשורת נועדה לצעירים בלבד?

"התקשורת בישראל מנצלת צעירים. בעלי כושר הישרדות גבוה ויוזמה מצליחים להתקדם, אבל הרוב לא. התקשורת שואבת אנשים, לועסת אותם ומוציאה אותם החוצה. בסופו של דבר מבינים שהחלומות לשנות את העולם לא תואמים את המציאות החברתית הקשה, ושאי אפשר לפרנס ככה משפחה. זו הסיבה שמתחלפים שם כל הזמן ומגיע דם צעיר חדש".

התקשורת פולטת את אנשיה?

"יש התפכחות כשעוסקים בתקשורת הרבה שנים. זו אבן שואבת שמגיעים אליה עם המון אנרגיה ורצון ליצור. אבל אדם ששומר על יושר פנימי ודיוק חוטף גועל. ואז אפשר להמשיך ולהזדקן במקצוע שלא בכבוד, או אם יש אומץ ­ לצאת החוצה ולנסות להגשים חלומות".

איך זה להיות שחקנית חדשה בבצה הקולינרית הגועשת?

"אני לא חדשה בעולם המסעדנות, אבל עד היום הייתי רק לקוחה מצטיינת עם חוש להבחין בין מקומות אמיתיים לכאלה שרק מנסים. חלק גדול מהחיבור שלי לעולם הזה מתבטא בחברויות עם אנשים בולטים בתחום".

שרשרת מוטיבציות נשיות

עם החברים שבזכותם פתחה את "יהלומה" מונה לוי את השף חיים כהן, שהזמין אותה להשתתף בתוכניתו בערוץ 1 "שום פלפל ושמן זית"; ארז קומרובסקי, שאצלו למדה לשתות קפה הפוך רק אחרי גיל 30 ("לפני זה שתיתי שוקו"); אייל שני, "שף גאון" שהכירה דרך בת זוגו, חברתה מירי חנוך; עיתונאית האוכל הילה אלפרט והמסעדן שאול אברון, שעבדו אתה ב"חדשות".

לקראת פתיחת הביסטרון, בנובמבר שעבר, הרגישה לוי "שרשרת של מוטיבציות נשיות", כהגדרתה. קרן אדם, יוצאת "ג'וז ולוז", פתחה באזור את סנדוויצ'יית "דייבוצ'קה"; אסנת הופמן, גם היא מ"ג'וז ולוז", פתחה את "44" בתל אביב ונתנה לה "השראה גדולה", ושרי אנסקי פתחה את דוכן "שרי הרינג" בנמל תל אביב.

"שרשרת של השפעות ותוצאות גרמה לפתיחת מקומות קטנים ומצוינים, בדמות האדם שפתח אותם", מוסיפה לוי. "אבל הרעיון לקום ולעשות מעשה, לפתוח את הביסטרון, היה של בתי לוסי. כיום היא בת רבע לשמונה, היא ביקשה ממני לממש את הייעוד שלי".

היא לא תיארה לעצמה שתהיי פה כל הזמן.

"בתקופה הלחוצה, שבה אמי היתה מאושפזת בחיפה, התנצלתי לפני לוסי על שלא ראתה אותי יומיים. היא אמרה: 'אולי זה לא היה רעיון כל כך טוב לפתוח את הביסטרון'. זה היה קורע לב. ביום שישי שעבר היא היתה פה. עזרה, הגישה קפה ובסוף היום הרגיעה אותי כשאמרה, 'אמא, זה טוב שפתחנו'".

שרי אנסקי, חברתה של לוי, מספרת שמאז ומתמיד לוי ידעה שמחכה לה מפלט. "היא נהגה לומר, 'אף אחד לא מפחיד אותי. תמיד אני יכולה לפתוח קיוסק ולהגיש פלאפל'", אומרת אנסקי. היא מודה שהתאכזבה שלוי בחרה לפתוח לבסוף ביסטרו ולא דוכן פלאפל. "אם היא היתה עושה את הפלאפל הכי טעים בעולם, אנשים היו מגיעים מכל העולם. היו כותבים עליה ב'וול סטריט ג'ורנל' וב'ניו יורק טיימס'. היא אמרה כזה דבר מבריק ופתאום הרסה אותו. אני ממש מקווה שהיא תרד מהביסטרו. היא מצרייה, מקור הפלאפל במצרים ­ יאללה! תעשי את הפלאפל הכי טוב בעולם, תעבדי קשה, תמצאי את המתכון הכי טוב. אני אעזור לך".

אגב, "סלט שרי", שנמכר ב"יהלומה", נקרא על שם אנסקי. "היא הראשונה שהכירה לי את השילוב בין מוצרלה, פול ירוק חמים וראשד", מסבירה לוי. "הוספתי פלחי אבוקדו, ויצרתי קפרזה ים תיכונית בצבעים נפלאים".

עוד כתבות: מיץ הגת מגיע למסעדות התל אביביות | כשהקולגות של השפים מגיעים לאכול | מה צריך לעשות אדם כדי שיקראו על שמו מנה במסעדה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו