בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם מותה של הארוחה המשפחתית קרב?

הפופולריות של שקיות האוכל המרוסק לפעוטות בארצות הברית משמשת ראיה לדרך שבה הורים רבים בוחרים להתמודד עם אתגר ההאכלה

60תגובות

בזמן הארוחות אני מעלה מופע קױסמות מרתק. אני אגרום לכך שחתיכת האבוקדו הזאת תיעלם - בפה שלך!". העוזרת המקסימה שלי היא בתי, מירבל, בת שנה ועשרה חודשים, שיושבת ליד השולחן בכיסא אוכל לתינוקות. לפעמים היא מתנגדת ומהדקת את שפתיה. לפעמים היא מקבלת את המופע שלי בזרועות מונפות מעלה ובמלה אחת: "החוצה!"

זה אתגר מוכר לכל מי שניסה אי פעם להאכיל תינוק, שמפתח טעם ורצון משלו. כאן נכנס לתמונה ניל גרימר, שרוצה להחליק את מהמורות הדינמיקה המשפחתית העתיקה באמצעות העצמת הילדים. גרימר הוא מנכ"ל חברת פלאם אורגניקס, מחלוצות התחום המשגשג החדש: שקיות אוכל לתינוקות ופעוטות. לשקיות הקשיחות פיות פלסטיק קטנות שמתוכן אפשר למצוץ תערובת של פירות, ירקות ודגנים אורגניים.

החברה, שבסיסה באמריוויל שבקליפורניה, הציגה את השקיות לראשונה ב 2008 ומאז התחום התמלא מתחרים. מחיר השקיות בין 1.40 ל 2 דולר, כמעט פי שניים ממחיר המזון שנמכר בצנצנות. הפער נובע בחלקו מעלויות ייצור גבוהות יותר.

ניו יורק טיימס

גרימר מייחס את הפופולריות של השקית ליחס חדש לילדים, שהוא מכנה "הורות-חופש". ההורים, הוא מסביר, רוצים להיות גמישים ולוותר על ארוחות מסודרות לטובת חלופה מובנית פחות, שלא מתרחשת בזמנים קבועים, אלא בהתאם לרעב של הילד. במובן זה, גרימר רואה במוצר שלו טכנולוגיית מזון נייד למשפחה המודרנית.

"זה נשנוש תוך כדי תנועה, תזונה תוך כדי תנועה", הוא אומר. "הו זז עם הילדים ומפקיד את השליטה בידיהם. דור הגרבר גדל על הרעיון שאוכל לתינוקות בצנצנת זכוכית הוא גולת הכותרת של הבריאות. אנחנו קוראים תיגר על כך".

מורין פטמן, מנהלת התפעול הראשית בקבוצת סלסטיאל, החברה המייצרת את מזון התינוקות של s Best'Earth, אומרת: "כשילד נעשה עצמאי ורוצה לאכול בעצמו, השקיות הן התשובה. הן נותנות לו שליטה וביטחון".

אבל הן גם מעוררות שאלות יסוד: איך אנחנו מזינים את הילדים שלנו, ובידי מי נמצאת השליטה. האם יש למסור לילדים את המפתחות למטבח או שזה רק פתח לבעיות חדשות?

סנגיטה פורת, סמנכ"לית לשיווק המותג של גרימר, אומרת שהיא אוהבת להשתמש בשקיות בתור נשנוש לבתה בת השלוש ולבנה בן החמש. אבל כשהיא משתמשת בהן בתור תחליף לארוחה מסודרת ליד השולחן, יש לה רגשות מעורבים.

"האם זה התרחיש האידיאלי?" היא שואלת ועונה: "לא. אבל בתור אמא, אני יודעת שלפחות אני נותנת להם חלופה בריאה".

אליסה בושנל אומרת שהיא מחזיקה שקית אוכל כזאת בתיק, ונותנת אותה לבתה בת הארבע וחצי בנסיעה הביתה מהגן. "אני צריכה להעביר 20 דקות במכונית עם ילדה רעבה", אומרת בושנל, אשת יחסי ציבור שמתגוררת בעיירה כפרית בצפון קליפורניה. בעיניה שקית האוכל היא כמו טלוויזיה במושב האחורי: גורם נוח להסחת הדעת בשעת דחק.

ילדת שקיות

כשגרימר ואשתו, טאנה ג'ונסון, הגו את הרעיון של פלאם אורגניקס, הם לא חשבו על כל הדברים האלה. הם רצו רק לגרום לבנות שלהם לאכול צהריים.

הם היו הורים עסוקים, שהכניסו את הילדות שלהם למעון יום כשהיו בנות שישה חודשים, ושלחו אתן בכל יום קופסה של פירות, דגנים וירקות מבושלים בבית. לעתים קרובות הקופסה היתה חוזרת מלאה. אך כשריסקו את האוכל, הקופסה התרוקנה.

גרימר הבין בתוך זמן קצר שהתגלית שלו עשויה להתאים להורים נוספים. "כולנו נעים במהירות האור", הוא אומר. "ימי עבודה ארוכים, סמרטפונים, יעילות. אנחנו רוצים לנוע במהירות הנכונה, ובו בזמן לעשות את הדבר הנכון למען ילדינו", הוא אומר.

הרסק דיבר בעד עצמו. פלאם אורגניקס מעריכה שמכירות שקיות האוכל לתינוקות, פעוטות וילדים יגלגלו השנה 53 מיליון דולר. חברות אחרות מדווחות על תוצאות דומות.

מבחינה מסוימת, השקית מפתה מאוד. כמה זמן בזבזתי בניסיון לשכנע את אחד מילדיי לאכול חתיכת גבינה צהובה? אמנם אשתי ואני לא נוירוטיים במיוחד, אבל אנחנו מזדהים עם התחושה ההורית הנפוצה: "הילד שלי לא אכל שום דבר שעות. הוא עומד למות".

השקיות יצאו כשנה לאחר לידת בננו, מיילו, כיום כמעט בן ארבע, והוא ניסה אותן מפעם לפעם. אבל מירבל, אחותו הקטנה, בהחלט יכולה לענות להגדרה ילדת דור השקיות. בוקר אחד, אחרי שיעור התעמלות, אכלה ארוחת בוקר קלה: רסק של אוכמניות, אגסים וגזרים סגולים. למחרת אחר הצהריים, בדרך למסיבה, אחרי שדילגה על ארוחת צהריים, קיבלה תערובת של קישואים, בננה ועלי ירבוז.

ובאחד הערבים, כשהמופע שלי נכשל, גיליתי שאשתי נותנת לה שקית יוגורט עם גרגירי בר, בננות וסלק. היא אכלה אותו תוך כדי קפיצות על הטרמפולינה.

התבוננתי בה קופצת ואוכלת, וכמה מחשבות הציפו אותי: ילדים לא אמורים לאכול תוך כדי תנועה; אם הילדים שלי לא יישבו ליד השולחן, איך ילמדו נימוסי שולחן?; ארוחות אמורות להיות זמן איכות משפחתי; האם מרוב חיפזון לנצל את הזמן ביעילות, אנחנו מאבדים דברים אחרים?

הרכבת כבר נסעה

אני שוטח את סוגיית השקיות באוזני בריאן וונסינק, מנהל מעבדת המזון והמותגים באוניברסיטת קורנל, מחבר הספר "Eating: Why We Eat More Than We Think Mindless". אין לו עמדה החלטית בעניין. מצד אחד, הוא אומר, השקית תורמת לתזונה, נותנת לילדים אפשרות בחירה ומרחיקה אותנו מדור של משמעת נוקשה. מצד שני, "השקיות ייצרו הרבה ילדים עסוקים בעצמם", הוא מתריע. הן גם מבטלות את הסדר המובנה שבאכילה, וזה לא מוצא חן בעיניו: "בגיל שלוש זו שקית ירקות, "בגיל 13 שקית צ'יפס או חטיף שוקולד", הוא אומר.

וונסינק ואשתו הם הורים לשלושה ילדים, כולם בני פחות משש, והוא מציע להשאיר את הילדים ליד השולחן ואת מאבקי הכוח מחוץ לתחום באמצעות "הסטת תשומת הלב מהאוכל". בארוחת הערב המשותפת בביתו, כל אחד מבני המשפחה עונה על ארבע שאלות: מה היתה נקודת השיא של היום? מה היתה נקודת השפל? מי היה האדם שהערכתם היום? ולאיזה כיוון יצביע המצפן שלכם מחר? "נדרשת מההורים נחישות רבה כדי לומר, 'זמן הארוחה הוא זמן הארוחה'", הוא מוסיף.

הפסיכולוג אדוארד אברמסון מרגיע אותי: "תפסיק לדאוג, הילדים שלך לא ימותו ברעב אם ידלגו על ארוחה". כמו וונסינק, הוא מעדיף ארוחות מסודרות, שלדבריו מעודדות אכילה בריאה לטווח ארוך בכך שהן יוצרות גבולות בנוגע לאוכל. אך הוא מכיר בקשיים שהמציאות מערימה. לרוב הילדים אין סבלנות לשבת בכיסא פרקי זמן ארוכים, וכמעט כל ההורים עסוקים וזקוקים לעזרה בהאכלה יעילה של הילדים.

נכון, השקיות מאפשרות לילדים להיות בתנועה, אבל הקסם האמיתי שלהן הוא שהן מאפשרות גם לנו להיות בתנועה. אני חוזר לגרימר ומציג לו את השאלה: העניין פה הוא הילדים או אנחנו?

השקית "מכירה בתקופה שאנחנו חיים בה", הוא אומר. "אנחנו רוצים להיות ההורים האידיאליים, אבל יש גם רגעים שהמציאות מכה בנו". אני מניח שהוא מתכוון לזמנים הלא-אידיאליים שבהם הסחות דעת כגון עבודה הופכות את הבישול או ההאכלה המסודרת למשימה בלתי אפשרית כמעט.

אחד הפתרונות, אני מציע, הוא לחזור לצנצנת מזון התינוקות, לישיבה המסודרת סביב השולחן, שהיתה לחם חוקנו לפני שהתחלנו לנוע כל כך מהר. לא, הוא עונה, הרכבת הזאת כבר נסעה. וזה נכון לא רק לגבינו, אלא גם לגבי הילדים שלנו. "הלו"ז של הילדים שלי עמוס יותר משלי בחוגים", הוא אומר.

ארוחות סדירות רק מוסיפות פריט נוסף למערכת, הוא אומר, ואילו השקית תומכת "ברגעים ובמרווחים שלא מופיעים בלו"ז. מטרתה לתמוך ברעיון שלא מוכרחים לקבוע מראש מה הילדים יעשו בכל רגע נתון".

פטמן מוסיפה: "אנחנו תמיד דורשים יותר מהילדים שלנו. מצפים מהם להשתתף בהמון פעילויות, בספורט, במוסיקה, בחוגי שפות. איך דוחסים ארוחה בין כל אלה?" המסקנה שלה היא: "צריך לחיות את החיים בתנועה".

סוף סוף הבנתי את הסיבה לחוסר השקט שלי. השקית אולי עוזרת לנו להתמודד עם מאבק הכוחות העתיק ליד השולחן, שלא לדבר על כך שהיא משחררת אותי מהמופע. אבל היא גם בוראת ילדים בצלמנו המטורף: מלאי מרץ, גדושים בוויטמינים, עוברים בקדחתנות מדבר אחד לאחר. אני לא בטוח שזה דבר טוב.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו