בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קפה בוץ': הקפה כמרכז פעילות חברתית-פוליטית

פמיניסטיות, טרנסג'נדרים ופליטים הם מבאיו של הקפה התל-אביבי אלבי, אבל יותר מכל מייחלים הבעלים לביקור של אנסטסיה מיכאלי

28תגובות

מי שנמנים עם השוליים החברתיים מרגישים הכי בנוח בשולי העיר, שם צומח קפה "אלבי" (בערבית: הלב שלי), מקום שחרת על דגלו להיות בית בראש ובראשונה לקהילת הלהט"ב (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים), וגם לפליטים, מהפכנים, סטודנטים בתקופת מבחנים, כלבים מעורבים, דרי רחוב והטרנסג'נדריות שעובדות בתעשיית המין בהמשך הרחוב בשעות הלילה. בית הקפה מאפשר לכולם לעבור אל הצד השני של ויטרינת הזכוכית למתחם מכיל ומקבל, ממוזג ורגוע ולהתיישב מוגנים מול אחד הרחובות (הגדוד העברי) הכי קשוחים בעיר הלבנה.

אורלי חן (43) ואלי אליהו (36) החליטו להקים לעצמם מקום שבו הם יוכלו לנהוג בטבעיות ולנהל את העניינים לאחר שנים של מאבק מתיש על הגדרה עצמית במסגרת הקהילה הקווירית ותנועות פמיניסטיות-מזרחיות. אלבי שלהם הוא מקום שבז להגמוניה ולסדר החברתי; הוא מציג סדר חדש שבו השוליים הם המרכז, וכך מתייחסים אליהם. אך האם המרכז זוכה לחוות שם איך זה להיות בשוליים?

"מישהו אמר לי שהוא שמע מכמה אנשים שגברים לבנים לא מרגישים פה בנוח", אומר אליהו בדאגה, "אבל זה ממש לא נכון, יש פה קהל סטרייטי גדול וזה ממש כיף לי. אנחנו מביאים את עצמנו למקום הזה ¬ ומי שמרגיש פה בנוח מוזמן להישאר. הערבוב עושה לנו טוב".

דניאל צ'צ'יק

בצהריים, בשיא החום, המקום נשלט על ידי בעלי לפטופ מתקתקים ומנותקים, לצדם טבעונים שבאים למקום עם כלביהם הצוהלים וברקע מוסיקה שקטה (בפלייליסט שהרכיבה די-ג'יי ריי הראל). בערב האווירה משתנה. הרחוב פולש לבית הקפה ומאפשר מגע בין אוכלוסיות שחיות לרוב בניכור זו מזו, שמתייחסות לתל אביב כאל מקום המקלט האולטימטיבי, שמכונסות לתוך עצמן בקהילות ובבצות, ושברחוב משתדלות לא ליצור קשר עין זו עם זו.

להקמת המקום היו מטרות מוגדרות?

אליהו: "שנינו פעלנו בכל מיני אזורים פוליטיים, אבל לא ידענו מה יתפתח כאן. אנחנו פשוט רוצים להמשיך להתקיים ולקיים את האנשים שעובדים פה ולשמש בית להרבה קהילות והרבה זהויות".

חן מחייכת אלי: "גם סטרייטיות אשכנזיות זה בסדר".

ביום שני השבוע שיחת היום היתה כיצד לפנות למלכת דראג פלסטינית הנוהגת לפקוד את המקום כשהיא באה במכנסיים - בלשון נקבה או זכר. השניים מספרים שההתנהגות שלה משתנה בצורה קיצונית בהתאם לדמותה - כגבר היא עדינה ומנומסת, וכמלכת דראג היא פרובוקטיבית במידה מביכה, מתיישבת להם על הברכיים, שרה שירים ודואגת שכל תשומת הלב תופנה אליה.

"אני פונה אליה כנקבה", אליהו חורץ. "ברגע שמישהו מרגיל אותי אין לי כוח לשיגועים, באמת". חן אומרת במבוכה: "רציתי נורא לדבר אתה כנקבה, אבל היא היתה ממש... לא ידעתי... ממש התבלבלתי". אליהו מבטיח: "בקרוב נתחיל לארח פה חברים שלנו למופעי דראג. רבים מהקהילה הלהט"בית מחפשים במה להופעות שלהם".

דיוות ובוצ'ות

דניאל צ'צ'יק

הדימויים התלויים על הקירות חושפים טפח מהסיפור האישי של בעלי המקום. התמונה הראשונה שרואים הנכנסים למקום היא תצלום שצילמו מורן דובשני וג'קלין פערל בקרית יובל בירושלים: בניין שיכון צהבהב ובו חבלי כביסה עמוסים, תיבות דואר מהוהות, חוטי חשמל, סורגים, וילונות רנדומליים, תריסים מוגפים וגינת זרדים. כמו נוף ילדותם של חן ואליהו בשכונות בקרית חיים ובחולון (בהתאמה), שעיצבו את תודעתם החברתית.

משמאל, גלאם: פוסטר של דנה אינטרנשיונל ומתחתיו המוטו "זכויות גייז הם זכויות אדם". מסביבה דיוות מובילות: איימי ויינהאוס בחצי חיוך, כרזת האלבום "שירי תימן" של עפרה חזה, ושושנה דמארי המבוגרת בסנטר מורם. על הקיר הלבן מימין: פוסטר שחור-לבן גדול של אחת ממלכות הדראג בסרט התיעודי "פאריס בלהבות" (1990), רוקדת בהנאה. בחזית ויטרינה רחבה ששקיפותה מאפשרת לרחוב המאובק להתמזג עם הנעשה בבית הקפה. לעיצוב אחראית ג'קלין פערל.

חן מסבירה: "לא רצינו לשנות יותר מדי את החזות של המקום, או להוציא עליו יותר מדי כסף. ביקשנו מהשיפוצניק ומפערל להישאר דומים לרחוב ולחנות המנעולים שפעלה פה קודם לכן. גם לא החלפנו את הרצפה, כי אף על פי שהיא מוכתמת אנחנו אוהבים אותה מאוד. רצינו שהמקום יהיה פשוט ונוח, שאנשים לא ירגישו מאוימים מכיסא יפה מדי, שירגישו בנוח לשים את הרגליים על השולחן".

מול הספה הצופה לחדר האחורי ניצב "קיר הבוצ'ות", כפי שהוא מכונה בחיבה בפי הבעלים: גלריה של תמונות של נשים גבריות ושל מחוות אהבה ומין בין טרנסג'נדרים קשוחים ופגיעים. מולם, על שידת עץ פשוטה, צנצנות שקופות בגדלים שונים מלאות להתפקע בפנינים מלאכותיות גדולות. פערל קלעה בול מבחינתם של בעלי המקום: "הכל פה קשור אלינו. היא מאוד מכירה אותנו. זה מדבר על נשיות", מצביע אליהו על הפנינים, ועוצר. מדובר בנושא סבוך מבחינתו כגבר טרנסג'נדר מחוץ לארון.

ניכר כי נשיות היא משהו שאתה מנסה להתרחק ממנו. היית תולה בביתך פוסטרים של דיוות?

אליהו: "אני מאוד אוהב דיוות ואוהב נשיות, פשוט לא עלי. אצלי בבית אין פוסטרים של דיוות, זה נכון, אבל התמונות מהקיר של הבוצ'ים היו תלויות בביתי, לצד עוד הרבה עבודות אמנות של ג'קלין".

דנה אינטרנשיונל ישבה פעם אצלכם? היא ראתה שתליתם פוסטר שלה?

דניאל צ'צ'יק

"יום אחד היא תופיע פה. רצינו שתופיע כבר במסיבה לפתיחת המקום, אבל בסוף לא היתה מסיבה כזאת. היא אייקון, ומעבר לזה, היא פרצה תודעה וזה לחלוטין לא טריוויאלי. אני זוכר שכשהיא זכתה באירוויזיון ישבנו בבית ואח שלי אמר: 'איכס! איך ראש הממשלה מנשק אותה?'"

איזה חוסר טקט.

"ככה האחים שלי. אבל אני אוהב את הישירות הזאת, כל התהליך של הקבלה שלי לא מגיע ממקום ליברלי. להגיד בהתחלה איכס ולאחר מכן לעבור תהליך מחייב של קבלה, דווקא ממקום שמרני, זה עדיף מלהיות מחויב לערכים ליברליים ובעצם אף פעם לא לקבל".

הם פתחו את "אלבי" כי הרגישו שהולכים ומתמעטים המקומות המיועדים למעגלים שלהם. "אני לא יוצא ואף פעם לא יצאתי לברים של בחורים-בחורות, בדיזנגוף נגיד. זה סבל מטורף בשבילי, ולא רק בגלל הזהות שלי", מתוודה אליהו. חן: "גם אני אף פעם לא יצאתי למקומות כאלה. יוצאים למקומות שלנו, אבל הסצינה כבר לא בשיאה, הרבה עזבו לברלין". הם מונים במהירות כמה ברים ומסעדות ברוח לסבית וממקמים את עצמם בין הקוויריות הרדיקלית של מועדון הרוגטקה לבין הלסביות הבוהמיינית של מסעדת ג'וז ולוז.

הבנתי שנינט נהפכה ללקוחה קבועה. איך זה מתקשר לקונצפט?

חן: "אולי היא באה הנה כי היא שמעה שיש פה קפה טוב. גם ראובן אברג'יל מהפנתרים השחורים הוא לקוח שלנו. זה מרשים לא פחות".

חברת הכנסת אנסטסיה ("הומואים הם מסכנים ולסביות הן נשים שעברו הפלה") מיכאלי גם מוזמנת?

"אני מתפלל שהיא תבוא", עונה אליהו בניגוד לציפיות. "אני מת על ויכוחים. אני יכול להתווכח שעות באלבי, אבל לצערי אין לי יותר מדי זמן לזה כי אני במטבח. דווקא יש פה ויכוחים מעניינים והמון ריבים של פמיניסטיות נגד פמיניסטיות, מזרחים נגד אשכנזים. אורלי פחות אוהבת עימותים ממני".

נינט, ראובן אברג'יל והקבצן מהצומת ¬ כולם מקבלים מכם יחס זהה?

אליהו: "שנינו לא אנשים שיכולים להיות מנוכרים לסביבה הזאת, אין אפשרות כזאת. ברור לי שזה גם קשור למקומות שאנחנו מגיעים מהם. אנחנו לא נתפנפן על שום נרקומן!"

חן: "אנחנו לא נסיט ממנו את העיניים ונחכה שילך. אנשים כאלה מקבלים אצלנו קפה וסנדוויץ', כי כולנו יכולים להיות ככה מחר".

בשלב זה אליהו מספר לחן שבבוקר התעצבן על שמעון, חסר בית שנוהג להסתובב בסביבה, שקצץ ציפורניים בכניסה לבית הקפה: "אמרתי לו: 'מה זה ההתנהגות הזאת, זה מקום שמגישים בו אוכל!'". חן: "גבולות זה דבר חשוב. בעיקר עם שמעון. אבל יש כאלה סצינות כל יום".

קרה שהאלימות של הרחוב חדרה לבית הקפה?

חן: "לפני שבועיים היתה לנו סצינה פה בחצר האחורית ¬ "

אליהו: " ¬ ביום רגיל לגמרי, ישבנו בבית קפה עם לקוחות ומישהו ברח והסתתר בחצר. הגיעו שבע ניידות, בלגנים, חיפשו את הבחור ובסוף מצאו בחצר האחורית שלנו נרקומן מפוחד שהשתין על עצמו".

חן: "מרוב פחד".

אליהו: "זה היה הזוי. כל כך הרבה ניידות, בשביל מי?"

חן: "קורים פה הרבה דברים מעניינים. אין פה רגע דל, אפשר לשבת פה לבד ופשוט ליהנות. כלומר, לא תמיד אתה נהנה, אבל לא משעמם לך, תמיד קורה משהו".

אליהו: "יש כאן ערבוב של אנשים שהוא דינמי, יש משהו מעורר בטיפוסים שמסתובבים פה. יש אזורים בתל אביב שאני יכול להירדם בהם. להתייבש".

איך אתם בוחרים עובדים?

אליהו: "לפי מי שמתאים לכאן".

מה אתם מחפשים?

חן: "מוסר עבודה, אחריות. ושיהיה בן-אדם. זהו, לא מעבר לזה".

נשמע ממש כמו באיזה ארקפה, אבל לא נראה ככה בכלל.

חן: "בטח תכתבי בכתבה שהמלצרית שלנו מבוגרת ויחפה".

לא שמתי לב שהיא יחפה. תודה על כך שהפנית את תשומת לבי.

אליהו: "תכל'ס לא משנה לנו מי ומה עובדים פה. אנחנו מקבלים מלצרים מכל הסוגים, סטרייטים אפילו".

חן עובדת לרוב בחלל המרכזי, אליהו בדרך כלל במטבח, או בהפסקת סיגריה עם חברות בכיסאות שברחוב. "אין בינינו ריבים, כי אני אוהב רק סטרייטיות ואורלי רק לסביות", הוא חושף את הסכם החלוקה.

געגועים לסטייק

בשמונה חודשי פעילותו בית הקפה משמש גם מקום התכנסות לארגונים פוליטיים, פמיניסטיים וחברתיים בעלי אג'נדה קווירית, מזרחית, עצמאית, אלטרנטיבית ¬ בהתאם לפעילות של בעליו.

נכון מה ששמעתי שאחד המלצרים גר פה בבית הקפה, בחדר האחורי?

אליהו: "כן, אין לו בית אז לפעמים הוא ישן פה, לפעמים באוטו, הוא לא רוצה להיות מחויב לבית".

חן: "אני מבינה אותו, יכול להיות שגם לי זה יקרה בעתיד, אני שומרת את החדר הזה, המשרד שלנו, כאופציה פתוחה".

אליהו: "גם אני ישנתי שם לפעמים. בינתיים זהו חדר מנוחה אבל אנחנו רוצים לעשות אתו משהו".

חדר ישיבות?

חן: "כבר מתקיימות בו ישיבות של קבוצות שמזמינות את המקום כדי לשבת ולדבר בו בלי מוסיקה. זה קורה לפחות פעמיים בשבוע".

מי למשל?

אליהו: "כל מיני קבוצות פוליטיות שרוצות לשנות את העולם, וכל עוד הן לא לגמרי סותרות את האג'נדה שלנו אין לנו בעיה לארח אותן. ישנם האנרכיסטים, תנועת 'התחברות-תראבוט', ישנן המזרחיות, 'אחותי', קואליציית נשים לשלום, לאחרונה נפגשו פה יורשי הפנתרים השחורים, קבוצת ה'לא נחמדים', ו'פורום נשים לשינוי'. הן ישבו פה לישיבה שבשלב מסוים התפוצצה בצעקות, ומישהי יצא בעצבים. לא הבנתי למה".

אתם עובדים עכשיו על תרגום התפריט לאנגלית וערבית. זה נובע מדרישת הלקוחות?

חן: "יושבים פה הרבה פליטים. בשבת היו פה חמישה שולחנות של אריתראים. הרי יש כמה ברים שלהם בהמשך הרחוב והם יכולים לבחור לשבת שם, אבל הם יושבים פה, שותים ואוכלים מיני מתוקים. זה מקסים בעיני, ואנחנו רוצים לתת להם מענה".

אכפת להם שזה מקום צמחוני-טבעוני?

אליהו: "אנחנו לא מתחייבים להמשיך להגיש רק אוכל צמחוני, אבל אנחנו מתחייבים לתת מענה ללקוחות הטבעונים שלנו תמיד. תמרה טראובמן ואביטל לוי התחילו את זה, עם הקינוחים הטבעוניים שלהן".

התפריט של אלבי כולל סלט עדשים, סלט תפוחי אדמה, סלט פריקי, ארוחת בוקר קטנה של ביצה על פיתה קלויה וקפה, שקשוקה עם לוביה, כריכים וקינוחים טבעוניים.

מה היתה המחשבה מאחורי המנות פה?

חן: "הרצוי היה סטייק משויש על המחבת עם כמה תפוחי אדמה נחמדים".

אליהו: "בא לי עכשיו".

חן: "עשוי ככה עם קצת דם. המצוי הוא מה שיש לנו בתפריט, אבל אנחנו אנשים של בשר".

אתם אוהבים את האוכל פה?

אליהו: "אוהבים אבל זה לא מספיק, אנחנו לא יכולים לאכול פה כל יום".

חן: "מאז שפתחנו את המקום ירדתי 5 קילו, כי אנחנו לא אוכלים בצורה מסודרת".

המקום הזה צמחוני רק כי זה מתאים לתפישת העולם הכורכת את זכויות בעלי החיים עם זכויות האדם? או כי חייבים לעמוד בכל התנאים של בתי קפה היפיים בסן פרנסיסקו?

אליהו: "לא היינו בסן פרנציסקו. אנחנו עושים אוכל צמחוני כי יש לנו קהל שרוצה את זה וגם מפני שזה מה שמאושר לנו כרגע ברישיון העסק".

חן: "אין כמעט קינוחים לטבעונים במקומות אחרים. הם מחפשים את זה ובמסעדות רגילות לא מבינים בכלל מה הם רוצים".

עיר לעשירים

בקיץ הקודם, בתקופת המחאה החברתית, חברו אליהו וחן לשולה קשת מתנועת "אחותי" הפמיניסטית-מזרחית ולנשים נוספות והיו ממקימי מאהל לוינסקי, שנקרא גם "שאגת הדרום". היה בו מרקם חברתי שונה לחלוטין ממאהלי מעמד הביניים שהוקמו ברחבי ישראל: לנו בו יחד פליטים חסרי כל, ישראלים בעלי בעיות דיור ובעיות כלכליות, מהגרי עבודה ופעילים חברתיים, והוא נוהל ברוח פמיניסטית. אופיו הבלתי מתפשר של המאהל, ריחוקו ממרכז המאבק המתוקשר והערבוב בין הפלגים הם כנראה שהניעו את פקחי סיירת הירוקה לפרק אותו שוב ושוב.

למען אילו מטרות נלחמתם במסגרת המאהל?

אליהו: "יש הרבה דברים שקורים והם קשים ולא נשמעים מספיק; מצוקות דיור, הזנחת שכונות, פירוק של קהילות".

חן: "תמיד היינו מודעים למה שקורה סביבנו, אבל פתאום אנשים פשוט קמו ויצאו. המאהל שלנו היה מאוד קשה ומורכב. ואני מתכוונת בעיקר לקשרים בין האנשים".

אליהו: "הקיץ האחרון היה תקופה אינטנסיבית ומשברית. פתאום נראה כאילו הכל עומד בחוסר ודאות. אפילו מבחינת מה שהולך לקרות כאן בעיר הזאת, או במדינה. כל יום הגיעו למאהל עוד אנשים שהיו בסולידריות אתנו וזה עורר תקווה, אבל אני מרגיש שבסופו של דבר השיטה מנצחת".

אתם אוהבים את העיר הזאת, תל אביב-יפו?

אליהו: "זאת עיר מקלט, אין ספק. אני לפחות, בתור מיעוט, הגעתי אליה כדי לפגוש עוד אנשים כמוני, נגיד. או לצאת מהמקום שהגעתי ממנו. והיום קשה לי להיגמל ממנה כבר. אף על פי שהיא מתאכזרת לאנשיה".

חן: "עד לפני חודש תל אביב היתה בשבילי אחת ויחידה, אבל פתאום יש סדקים".

לאן היתה עוברת? "אם לא תל אביב אז אי ביוון או חוף בדרום ספרד", אומרת חן, "לפתוח איזה בית הארחה. אבל מחר אני עלולה להתחרט על המחשבה הזאת. אם בארץ, אין ספק שאני אשאר בתל אביב, לפחות עד שהיא תקיא אותנו מבחינה כלכלית. כבר עכשיו היא כל הזמן דוחקת אותנו עוד קצת דרומה ועוד דרומה ונהפכת לעיר לעשירים בלבד. אבל משהו יקרה. משהו חייב לקרות".

אליהו: "כמו בערים אחרות בעולם, מרגישים את הג'נטריפיקציה חזק בשכונות. זה תהליך שקשה למנוע אותו, ויש בו משהו מדכא".

החלום של בן גוריון

שניהם חלמו כבר שנים לפתוח בית קפה, וחברה משותפת חיברה ביניהם בעיתוי טוב. חן מספרת שגדלה בקרית חיים במשפחה של חמש נפשות. כשעלתה לבית הספר התיכון "הסלילו אותי לכיתת מזכירות. זה ממש הזוי. אני רציתי להיות עם הבנים בכלל".

אחרי שירותה הצבאי השלימה תעודת בגרות במכללת תל חי וכשהיתה בת 22 עברה עם חברים משם לתל אביב. בתוך חמש שנים נותרה היחידה מהחבורה ששרדה בעיר ("היתר חזרו לצפון או התחתנו"). היא עבדה בעבודות זמניות שונות, ניהלה חנות מיצים ובמרבית הזמן את חנות החיות "קרנבל החיות" שבעיר. "זו היתה חנות לא קפיטליסטית שניהלתי 15 שנה", היא מספרת. "היה לנו למשל שירות של גנון לחתולים. בעלי החתולים העסוקים היו מורידים אצלנו את הגורים שאימצו ואנחנו דאגנו להניק אותם כל שלוש שעות".

מכרת גם כלבלבים ודגי זהב?

"לא מכרתי חיות בשום פנים ואופן, אני נגד זה. לא החזקתי אפילו חצי כלוב, ולא אקווריום. אני מתנגדת מאוד לסחר בבעלי חיים. אפשר למצוא, אפשר לעזור, אפשר לאמץ, לתרום. גם בעייתית בעיני בעלות על בעלי חיים, אבל אני מגדלת חתולה שמצאתי ברחוב. למען האמת, תמיד רציתי בית קפה. רצינו להסב את חנות החיות לבית קפה, אבל זה לא הצליח".

אליהו מספר שגדל בחולון למשפחה שבה ארבעה ילדים ¬ הוא ושלושה אחים. "הילדות שלי היתה שכונה. ממש שכונה. ילדות שהיא בעיקר בחוץ. שיחקנו כל היום. כדורגל לא שיחקתי באופן מקצועי, לרוב עמדתי בשער או הייתי חלוץ. כדורעף שיחקתי באופן מקצועי יותר, באליצור חולון.

"בתיכון אהבתי מאוד מתמטיקה והיסטוריה, אבל שובצתי במגמת כדורסל", הוא ממשיך ומספר. "לא היתה לי אופציה לעשות תעודת בגרות, אבל השלמתי אחר כך. זאת לא התחלה טובה מדי, זה לא הקנה לי עמדת יתרון חברתית. אבל יש בזה גם ממד שאני אוהב; מכיוון שלא היה לי מסלול, יכולתי לעשות את הבחירות שלי, שבסופו של דבר אני מרוצה מהן, אף על פי שהן לא לפי הספר. רבים מהתיכון שלי נשלחו לבית ספר מקצועי. זה עדיין קיים באזורים האלה, היכן שגדלתי. אבל אני השלמתי בגרויות והלכתי ללמוד בטכניון שנתיים הנדסה אזרחית".

למה הלכת ללמוד הנדסה אזרחית?

"כי רציתי להרשים את המשפחה שלי. זה היה בולט שפתאום הגעתי להישגים, זה הלהיב מאוד את כולם. אבל זה לא התאים לי בכלל. זו היתה תקופה מדכאת וקשה. כולם מסביבי היו חנונים בטירוף, וגם אין כמעט בנות, רק בנים. רציתי לירות בעצמי. המוסד הזה דיכא אותי, וגם גרתי במעונות, שזה בכלל מדכא. שניים בחדר. זה לא בשבילי לשבת בכיתה או במשרד. הגעתי להישגים אבל לא רציתי להמשיך. כל יום ברחתי לתל אביב כי לא היה לי מה לעשות בחיפה".

חן: "היתה לי בחורה שם פעם. הדבר הטוב בחיפה זה הכביש המהיר לתל אביב".

אליהו: "נכון. בכל אופן, לא סיימתי ללמוד ולא עבדתי בזה לרגע. זה היה בעצם בזבוז זמן".

חן: "לומדים מכל דבר, תאמין לי. אין דבר כזה בזבוז זמן".

אליהו: "אחרי הלימודים עזבתי את הטכניון ועברתי לתל אביב. עבדתי בכל מיני עבודות, היה לי עסק של מטבחון סגור שסיפק אוכל למשרדים, בהמשך עבדתי במטבחים, ניהלתי את המטבח ב'ביתא קפה' של איילת לטוביץ' ברמת אביב. אני אוהב עבודה עם הידיים, אבל היום אני הרבה יותר שחוק מפעם. טבחות זה מקצוע שוחק מאוד, אין ספק. אתה לא יכול להמשיך עד אין קץ ממטבח למטבח למטבח. אבל כאן יש לי מקום ביטוי. אני כבר לא עושה את כל המנות. יש אנשים שמוציאים את המנות שלי".

מה עשית חוץ מלעבוד?

אליהו: "פה ושם, לא בקבוצות מסודרות, התחברתי לתנועות כמו 'הקשת הדמוקרטית המזרחית' ו'אחותי', שבה הייתי בוועד המנהל. זה ארגון פמיניסטי שעוסק בהעלאת מודעות ובקידום מפעלים קטנים של נשים בפריפריה. הם עובדים עם נשים פלסטיניות, אתיופיות ומזרחיות.

"אני חובר למאבקים ספציפיים שמתאימים לי, למאבק בגזענות הקיימת בישראל, במיוחד בנושאים של חינוך וכלכלה. אבא שלי היה מדריך חבורות רחוב בשכונה. באזורים שבהם גדלתי יש הרבה מצוקת סמים ועבריינות. הוא איש מיוחד מאוד, בלי הרבה אמצעים אבל עם נפש גדולה, הוא היה מוביל אותם לכיוון נכון".

ההשתתפות במאבקים פוליטיים היא עניין שבא מהבית או מהנסיבות, מהמאבק להגדרה עצמית ולהכרה?

אליהו: "זה נובע מהצורך להגדרה עצמית, ודרכו התחברנו לכל מיני מאבקים".

חן: "מה פתאום מהבית. ההורים שלנו היו החלום הרטוב של בן גוריון. בציניות".

אליהו: "זה באמת מה שהקפיץ את הכלכלה כאן: ליצור שכבה של מעמד נמוך, פועלים, אנשים שיעבדו עבודה שחורה כדי שהאשכנזים יוכלו ליהנות מזה. בן גוריון קבע: 'נביא חצי מיליון ממרוקו, חצי מיליון מעיראק'".

לשמע הדברים האלה, המלצרית היחפה יעל אשכנזי מתעצבנת ומתחילים חילופי דברים, רמים אך מנומסים, מין תרגול של ריב עובד-מעביד בענייני עדות.

"כמו שאת רואה אנחנו סובלים גם מהתנגדות פנימית", אומר אליהו. "נמאס לי כבר מזה שיש לך זכות ביטוי, בא לי דיקטטורה", הוא צוחק וממשיך בריב לדוגמה, כי הוא הרי אוהב לריב ואנסטסיה מיכאלי לא באה.

אשכנזי אומרת באדישות: "כמו שלך יש זכות ביטוי, מותק, גם לי יש, אנחנו אותו דבר!"

אליהו מתגאה: "אני כאן מושקע בכסף, אני יכול להחליט".

אשכנזי משיבה במהרה: "זה לא אומר שאתה יכול לסתום לי את הפה".

אליהו מזלזל: "הופה, התקוממות".

חן מכריזה: "מרי באלבי".

אליהו מופתע: "ועוד מרד לבן! עם עיניים כחולות".

אשכנזי אומרת בהתרסה: "זה מה שקורה כשספרדי סותם לאשכנזייה את הפה".

אליהו צוחק ומגלגל על לשונו את המלה "ספרדי. ספרדדייי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו